אופסי. "שגגה מצערת". ככה הגדירו את העובדה שחוקרי המשטרה, ושאר כוחות החוק האלימים, חדרו ברוגלה לחיים של אדם ושל אשתו, ועשו זאת על סמך טענה מומצאת ששניהם חשודים בפדופיליה.

שום סאטיריקן לא יכול היה להמציא סיפור כזה, ואם הוא היה שולח טור שבו הוא כותב שהמשטרה תשתיל רוגלה לאדם על סמך שקר שאותו אדם חשוד בפדופיליה, העורך היה מתקשר אליו ומבקש לשקול שוב האשמה מכוערת כזו כלפי המשטרה ומערכות החוק, אפילו אם היא נכתבה כאבסורד לצורך קומי.

בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

זה יכול לקרות גם לך קורא אהוב, גם לך, קוראת שאננה שחיה בשלווה וחושבת שהיא מוגנת מפני התנפלות של שלטונות החוק. התפילה של כולנו היא: שרק לא נהיה על הכוונת שלהם, שרק לא ניפול לידיים שלהם, כי אז אין צדק ואין אמת, אין יושר ואין הגינות. אנחנו אבודים. זה כמעט לא מעניין את התקשורת. כמעט לא רואים כותרות ראשיות או פתיחת מהדורות בנושא הזה.

אולי זה ישתנה טיפה אם וכאשר אילה חסון תתחיל לשדר בערוץ 11, ערוץ כאן, החל מיום ראשון. זה יקרה אם שוטרים מטעם הפרקליטות לא יפרצו עד אז לביתה בשש בבוקר, יחלטו את כל רכושה, והיא תובל לחקירה בגלל שהמשטרה תאשים אותה במשהו, אולי בפדופיליה או בחשד ליחסים סדיסטיים בכפייה עם חולים חסרי ישע, ואחרי שש או שבע שנים יודיעו שזו רק "שגגה מצערת".

הכל יכול לקרות. במדינה כזאת אתם חיים כרגע. אחרי שנים של חקירות והרס חייכם תגיעו לבית המשפט, שם ימשכו את המשפט שנים ארוכות, השופטים ימחלו על כל העוולות שחוקרי המשטרה והקטגורים של הפרקליטות עשו לכם, ואולי בסוף, אם יהיה לכם מזל, תשמעו מלמול "שגגה מצערת".

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים<<<

מי שמנסים לתאר בעוצמה המתאימה את המצב הזה הם אנשים מעטים, בדרכים כמעט מחתרתיות. העיתונאים אלי ציפורי ואבי וייס בתוכנית אינטרנטית משלהם, וגם עו"ד כנרת בראשי ואיש ההייטק מושיק קוברסקי ואחרים טובים כמותם בתוכנית אינטרנטית נפרדת. כן, הפיצול הגיע גם לכאן למרות אחדות מטרות חשיפת האמת והעוול. אולי זה טוב, ככה יש זמן כפול לדברים שלהם.

לערוצי המחתרת האלה יש רק כמה אלפי מאזינים. לאילה חסון יש הרבה יותר. עד כה היא הייתה בערוץ 13, כידוע, ועשתה עבודה טובה בחשיפת האמת. משום מה אני חושב שבערוץ 11 התהודה שלה תהיה גדולה עוד יותר, ונמסר שהיא גם תגיש תוכנית אקטואליה ברדיו ברשת ב'.

זה לא עובר בשקט. שמעתי את עיתונאית "הארץ" ענת קם מאשימה בתוקפנות את אלדד קובלנץ, שהיה מנכ"ל "כאן", ש"כאן" מנסים לרצות את השלטון כאשר הם ממנים את אילה חסון. "זו ברדוגיזציה", היא אמרה לו בטון מוקיע. קובלנץ, אדיש, אמר לה שלא יסגרו את הערוץ ומנה שתי סיבות. האחת, טכנית ובירוקרטית: שמסובך לסגור גוף בישראל, והשנייה מעניינת: שהערוץ אהוב מאוד־מאוד־מאוד על בוחרי המחנה הלאומי.

זו לא סיבה ראויה מבחינה עיתונאית. קובלנץ היה צריך לענות: "מפני שהערוץ אהוב מאוד על הישראלים שבחרו בצורה חופשית בשלטון הנוכחי, ומקווים לצדק, הגינות ושיקול דעת".

אילה חסון מנסחת את עמדתה כלפי המתנגדים לכל בדק בית במערכת המשפט ככה, בדברים שהיא אמרה לשרון גל ב"גלי ישראל": "האמת היא לא כלי עבורם, זה לא מעניין אותם. ׳מי שלא משלנו? נקרע אותו׳, צריך להוקיע אותם ולא להתייחס אליהם בסלחנות”.

והיא אמרה בהזדמנות אחרת, הכל מוקלט ולא בהאזנת סתר: “אנשים מסוימים שמפוזרים בהרבה מוקדי כוח, לא באמת רוצים הבנה, זו לא המטרה שלהם. איך אפשר להציג בצורה מעוותת את הנכונות של לוין ורוטמן לבוא לדבר? בואו לדבר, אם זה לא יעבוד - בסדר. מי שבאמת אכפת לו מהמדינה ובאמת מודאג יבוא בריצה למשא ומתן. יצא המרצע מן השק.

ברגע שאתה אומר שאתה מוכן לדבר ׳רק אם זה ייעצר לגמרי׳ - אתה מוכיח שיש כאן שיא הציניות. כשאתה לא רוצה משהו - אתה מוצא תירוצים ללא סוף. אם אתה רוצה לפתור מחלוקת, אתה הופך עולמות כדי לדבר”.

הרבה פעמים, תוך כדי מהלך משפט נתניהו ומשפטים וחקירות אחרים, ולנוכח “השגגות המצערות” שמתגלות כל רגע, אני לא מבין מדוע לא מפסיקים מיד את משפט נתניהו שבו ה”שגגות” והרדיפה הן הבולטות ביותר. אולי מה שאילה חסון ניסחה הוא התשובה: “מי שלא משלנו, נקרע אותו”.