אירועי השבוע האחרון היו מכניסים כל ממשלה נורמלית להתקף חרדה ולחשיבה מחודשת על המצב. שלושה צעירים נרצחו בפיגועים, כפר ערבי נשרף על ידי פורעים, שר האוצר קרא למחוק אותו וחטף גינוי חסר תקדים מהממשל האמריקאי, והפגנות סוערות הותירו 11 פצועים ו־42 עצורים. מבחוץ – העולם מסתכל ומשתומם, מתקשה להבין מה קרה לגניוס היהודי. התשובה, עולם יקר, היא שהגניוס היהודי לכוד בפופוליזם.
יודעי דבר אומרים שנתניהו יודע בדיוק מי זה בן גביר, בדיוק מי זה סמוטריץ'. שכרגע הוא מרקד בין הטיפות – בין הקיצונים המשיחיים לממשל האמריקאי שמתחלחל מהם; בין אזהרות השב"כ מהמצב הנפיץ לבין ההפגנות הסוערות; בין איומי הסרבנות והסטת הכספים לבין האיומים מאיראן ומחיזבאללה.
המטרה שלו ברורה – להעביר את המהפכה החוקית במהירות כדי להוריד מעצמו את המשפט. אחר כך, לתפיסתו, כבר יסדר את הכל – ייפטר מבן גביר וסמוטריץ' ויכניס את גנץ ואת סער. נדמה לו שהעסק בשליטה כי הוא אלוף התמרונים, והוא מספר לעצמו שקטן עליו.
הבעיה היא שחברי מפלגתו מתעלמים מאחריותם על האירוע הסוער שנקרא מדינת ישראל, וחושבים על הג'וב, על הפריימריז הבא ועל הלייקים שיקבלו אם יצייצו על הספּר של שרה. גרוע מכך – גם לאופוזיציה אין תוכנית, חוץ מאשר להתעצבן, לנאום, ולגנות את הקואליציה. רק שזו לא תוכנית, ובוודאי שלא אלטרנטיבה.
התוכנית של נתניהו היא פופוליסטית – להתעלם מישראל הליברלית שיוצאת לרחובות, להשוות אותה למתפרעי חווארה ולפמפם ברשתות שמדובר בשמאלנים אנרכיסטים ושהיה לו רוב בבחירות.
אבל גם התוכנית של גנץ ולפיד פופוליסטית – הם תקועים בסקרים חסרי המשמעות שהעניקו לכל אחד מהם עוד שני מנדטים השבוע. הם באמת משלים את עצמם שבחירות הן תסריט רלוונטי בזמן הקרוב? ואפילו אם כן – איזו מרכולת חדשה הם ימכרו?
גנץ ולפיד צריכים להתגבר סוף־סוף על האיבה האישית ולמצוא דרך לפעול יחד. למצוא את החוליות החלשות בקואליציה, לגרום להן להיעדר מחלק מההצבעות, להעלות הצעות משותפות. לתכנן מה יעשו כשנתניהו ירצה להיפטר מסמוטריץ' ומבן גביר – האם יפעלו כגוש מתואם או כשני ראשים נפרדים שכוחו של כל אחד מהם לא יספיק? צריך לשרטט תוכנית, לא רק להגיב.
עונש מוות בכאילו
השבוע הוזמנתי לדבר עם משלחת רבנים רפורמים על המחקר השנתי שעסק באופן הדיווח על ישראל ב"ניו יורק טיימס". הם סיפרו על מפגש עם שר התפוצות עמיחי שיקלי, שבמסגרתו הוא נשאל על הסיקור השלילי הקשה נגד ישראל. הרבנים דואגים מההשפעה על דעת הקהל, ומשם גם על בחירות של נציגי קונגרס שמצביעים נגדנו. התגובה שלו הייתה – אם אתם רוצים את העצה שלי, פשוט אל תקראו את ה"ניו יורק טיימס". חלק צחקו, חלק מחאו לו כפיים.
אבל כך מתנהלים חברי ממשלה בעידן הטוויטר. אדם ממונה לשר, מקבל עמדת השפעה, אמצעים, תקציבים, ובסוף תפקידו מתמצה בעצה שלא לקרוא את העיתון החשוב בעולם, ובציוצים לעומתיים לשגריר. מישהו שמע על תוכנית כלשהי במשרד התפוצות? או על תוכנית לאומית במשרד ממשלתי אחר, להוציא את חוקי ההפיכה המשפטית, חוקי הנבצרות, חוקי החמץ בבתי חולים, חוק דרעי 2, או במילים אחרות – רק חוקים פרסונליים או כאלה שמשרתים מגזרים צרים?
התופעה לא חדשה. הניצן הראשון היה משה כחלון, שלאחר שירק דם כדי לקיים את מרב הבטחות הבחירות שלו, איבד למעלה ממחצית המנדטים שהיו לכולנו. הוא צמח ממהפכת הסלולר, מ"תהיו כחלונים", אבל הזמנים השתנו. גם יועז הנדל היה סוג של כחלון עם פרויקט הסיבים של משרד התקשורת, וגם הוא נפלט מהפוליטיקה.
כבר תקופה ארוכה שיותר משתלם לצייץ מאשר לעשות עבודה אמיתית לטובת כלל עם ישראל. הסממן השבועי של התופעה: קידום חוק עונש מוות למחבלים כדי להאכיל את מפלצת הפופוליזם, בידיעה שזה עלול דווקא להגביר מוטיבציה לטרור ולגרום דה־לגיטימציה בינלאומית לישראל, ולכן, ככל הנראה, ברגע האחרון לא יעבור.
אבל מה – כולם עשו את היומית. 55 הצביעו בעד החוק בקריאה טרומית (יהדות התורה הצביעה נגד). מולם לא היה אף אחד שהתנגד או נמנע, ואולי עדיף ככה. שהממשלה תתמודד לבדה עם הצעות החוק הפופוליסטיות שלה.
כשל שוק פוליטי
סוכנות הדירוג הבינלאומית פיץ' אשררה את דירוג האשראי שלנו השבוע, והוסיפה הערת אזהרה לגבי הרפורמה המשפטית. שר האוצר סמוטריץ' שיחק אותה קול: "אנחנו מוכנים לקבל רעידות", הוא אמר, "אני לא רואה קטסטרופה".
בטוויטר מככבת מחאת ההייטקיסטים, אבל מאחוריה מסתתרת השתיקה של המגזר הפיננסי־עסקי, שכרגע חרד כולו וצופה במאורעות כהלום קרב. נראה, אם כן, שכלכלת ישראל מצויה בידי שניים: אחד שרואה הכל דרך פריזמת הארץ הקדושה ובעזרת השם נעשה ונצליח, ושני שמשחק באש וחושב שהוא יוכל לעצור אותנו מהשריפה ברגע האחרון. בהצלחה לכולנו, מה שנקרא.
נתניהו רחוק מאוד מלהיות טיפש, אבל ההתנהלות שלו מלבה את האש. במקום לנקוט צעדים בוני אמון כדי לקדם הידברות, ביום ההפגנות הסוער הוא בחר לדגמן סיסמאות ולהגיד ש"לפיד מכוון את האנרכיה". אמירה נהדרת לטוויטר, אבל גם הוא עצמו לא מאמין בה.
המצב נורא, כי בישראל יש המון רוח טובה, המון סולידריות. המון אהבה למדינה, שמתפקעת מכישרון ומחוכמה, ויש בה גם מיינסטרים, שעל פי כל הסקרים מסכים על הרבה יותר ממה שנדמה בקטטות הטוויטר.
אחד החכמים שהתברכנו בהם הוא ד"ר מיכה גודמן. זה מה שהוא אמר לאחרונה: "רוב הישראלים רוצים תיקון, אבל הם לא רוצים את התיקון של לוין, שהוא רדיקלי מדי, מהיר מדי. אבל ישראל נקלעה לכשל שוק פוליטי – מצב שבו רעיונות אהודים הם חסרי כוח פוליטי, ורעיונות לא אהודים הם בעלי כוח פוליטי. לרוב יש כוח פוליטי של מיעוט, ולמיעוט יש כוח פוליטי של רוב". כנראה שזה מה שקורה כשמי שנותנות את הטון הן הציפורים בטוויטר.
יש הבדל בין חקיקה רגילה לחקיקה על חוקי המשחק, וזוהי מהות הרפורמה. גם אם יש רוב בבחירות – אי אפשר לשנות את חוקי המשחק במעמד צד אחד. אחרת – מסתכנים בכך שפשוט לא יהיה משחק.
המסר הפופוליסטי בטוויטר הוא ש"אחרי החקיקה הכל יירגע". זו אשליה. המסר המנהיגותי הוא שהסערה היא גם הזדמנות לרגיעה אמיתית. הזדמנות לחוק יסוד "החקיקה", שמסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות – כדי שכולנו נסכים מחדש על חוקי המשחק.
מלכודת הפופוליזם מייצרת אנרכיה, ומנהיג פופוליסטי אינו באמת מנהיג, הוא פסאדה. האם יימצא מי שישבור את כשל השוק הפוליטי ויעשה את מה שרוב העם רוצה גם במחיר חוסר פופולריות רגעי? מה שבטוח הוא שמנהיגות אמיתית לא תצמח מהטוויטר.