"משהו טוב קורה באל על”, זועקות הפרסומות הענקיות בצירי הכבישים המרכזיים, במסגרת קמפיין לחברת התעופה הלאומית, אחרי שבשנים האחרונות מצבה היה בכי רע. סיסמה מוצלחת במיוחד בימים אלה, שבהם משהו רע קורה בישראל. והמשהו הרע הזה הולך ומחמיר מיום ליום, ממש עד כדי סיכון עצם קיומה של המדינה. ישראל קורעת את עצמה מבפנים. ישראל והתקשורת שלה ממוקדות עד תום ברפורמות של הממשלה, במיוחד זו המשפטית, והקיטוב מחמיר והולך. ה”חרדים לגורל המדינה” הם המזעזעים את אושיותיה. הם הקוראים לא ללכת למילואים, להחריף את המאבק, לשתק את המדינה, אף לא לשלול מלחמת אחים. מחנה הבלתי מרוצים מחמם את עצמו מהפגנה להפגנה, מחריף את האמצעים, מקצין את הביטויים. איבדו את הרסן, את שיקול הדעת, את הרצון לאחדות, העובדה שעם אחד אנחנו.

אז נכון. הממשלה הייתה נמהרת במהלכיה ליישום תוכניות ולא רק בתחום המשפטי. אינני מבין מדוע צריך להכפיף את הספרייה הלאומית למשרד החינוך? אומנם הטענה כאילו בכך תיפגע עצמאותה אינה מדויקת, אבל קולות שהורמו נגד המהלך המתוכנן הם הגורמים נזק, בצמצום תרומות והפקדות ארכיונים. חוק המדינה מצווה על כל מוציא לאור, ממוסד או פרטי, לשלוח שני עותקי חובה מספריו למשמרת בספרייה הלאומית, שבניינה המפואר הולך ונשלם בקריית הממשלה. אז מה, יפסיקו לשלוח? יעברו על החוק? ועם זאת, איני רואה טעם בהצעה של השר קיש.

בנוסף, אינני מבין מדוע מתנכל שר התקשורת לתאגיד, שוקל לסגרו או לשנות מתכונתו, להפסיק לממן אותו ומי יודע מה עוד. תפקיד שר תקשורת הוא לעודד ריבוי כלי תקשורת, ולא להיות שר אי־תקשורת. ערוצי הטלוויזיה 12 ו־13 הם בפירוש ערוצי אופוזיציה. רוב הפרשנים שלהם מוטים, הכתבות משרתות בגלוי את המפגינים ומלבות את ההפגנות. לעומתם, ערוץ 11 ממלא תפקידו באיזון לרוב.

יש לי חדשות לשר קרעי: למרות ש”התקשורת נגדנו”, כפי שאומרים בליכוד, המפלגה לא ניזוקה ולא תינזק. ציבור תומכיה ימשיך לצפות בערוצי הטלוויזיה, ולא להתרשם ממה שמלעיטים אותו. יוכיחו תוצאות הבחירות – 32 מנדטים לליכוד, תנועת השלטון. אז למה לתחוב אצבע בעיניים ולספוג ביקורת קשה, גם מאלה שתומכים בממשלה ומייחלים לתפקודה הנאות? למה להוסיף עילות למתנגדי הממשלה? לשונאי נתניהו? תתרכז הממשלה בנושאים הדחופים הדורשים תיקון ושינוי, ובל תוסיף עתה לחקיקה שלל נושאים שנויים במחלוקת.

יש הסבר לדחיפות שבה הממשלה מחוקקת. אצה לה הדרך לחולל שינויים במגוון נרחב של נושאים, הנוגעים לכלל הציבור. מאז מהפך 1977, עת מפלגת הליכוד הגיעה לשלטון, ולמעשה עד להקמת הממשלה הנוכחית, רווחה בקרב ציבור תומכי הליכוד האמירה: “הליכוד בממשלה, אבל לא בשלטון”. שלטון הפקידות והאליטות. אמירה נכונה למדי. עשרות שנים לא השכילה הליכוד להעלות את החינוך על פסים יותר לאומיים ומסורתיים, לא תמכה במיוחד במוסדות תרבות עם ניחוח לאומי, לא קיימה דיונים אידיאולוגיים־רעיוניים, נהפכה למעין מפלגת שלד, שרק לעת בחירות מתעוררת.

חודשיים מאז כינון הממשלה, ושרים יורים לכל עבר, שר הישר בעיניו במשרדו יעשה, וראש הממשלה נאלץ להקדיש הרבה מזמנו לכיבוי שריפות. הסיבה לכך היא ההחלטה הנחושה לבצע כל מה שלא נעשה בעשרות שנות הליכוד בשלטון עד כה. מירון ח. איזקסון כתב לאחרונה כי “אנשי קואליציית נתניהו נראים בימים אלה כילדים שנכנסו לסופרמרקט אחרי זמן רב שנאסר עליהם לגשת אליו. הם מסתערים על מדפי הממתקים המפתים ומחמיצים מדפים אחרים שבהם יש מזון חיוני הרבה יותר. בתוך שבועות אחדים מאז כינונה, ממשלת הימין־מלא־מלא מבטאת ריקנות בקביעת סדרי העדיפויות ובמשיכה העזה לבטל כמה שיותר מהקיים”.

ואם להמשיך את משל המשורר, מדפים מתמוטטים על המסתערים עליהם, ורפורמות חיוניות ולגיטימיות אינן יוצאות אל הפועל. ראשי הממשלה הקודמים לנתניהו, מנחם בגין ויצחק שמיר, ידעו להתמתן בעת הצורך, להתגמש לפי העניין, בלי לוותר על העקרונות, מה שאין אנו רואים בימים אלה. תופעת ההתפוררות מבפנים מחריפה. אצל אויבינו שמחה לאיד. נסראללה מאיים “להרוג אותנו” (לא צריך להיבהל), ובירדן יש האומרים לנוכח המראות מישראל – “ימיהם של הציונים ספורים”. אמירות שלעומתן אמירתו האומללה של סמוטריץ’ על חווארה - מחווירה.

ישראל היא מדינה משגשגת, מפותחת, נוסקת, עם טכנולוגיות מתקדמות בכל התחומים, שמעוררות את קנאת העולם, אבל ניצבת על עברי פי פחת. הגיע הזמן להידברות ולאחריות: על אלה שבשלטון להתחשב בציבור המפגין נגד החקיקות, ועל אלה שברחובות להכיר בזכות הריבון לחוקק אבל בחוכמה, בהדרגה (אלא אם כן רוצה ציבור “מודלק” זה בכאוס, להפיל בכל מחיר את הממשלה). עוד לא אבדה התקווה שמשהו טוב יקרה גם בישראל.