משבר אמצע: איך הצטרפתי בעל כורחי למרכז הפוליטי | שי להב

אני עוד זוכר היטב את הבוז המופגן שלי למשמע הידיעה על הקמת מפלגת המרכז, אי־אז בינואר 1999. המילה “מרכז" הייתה כמובן עילת הביקורת. מה זו הפחדנות הזו, דברו דוגרי. אתם ימין או שמאל. מערך או ליכוד. "מרכז" נשמע כמו החלטה שלא להחליט. המצב רק החריף כשמנהיג המפלגה החדשה דאז, אמנון ליפקין שחק ז"ל, נשא נאום ראשון ובו אמר משהו שנשמע יותר כמו פרסומת לקוטג', בנוסח: “שמתם לב שאנשים כבר לא מחייכים יותר ברחוב?".

והנה, 20 ומשהו שנים אחרי, אני מוצא את עצמי בלב מפלגת המרכז. המטאפורית. לא רוצה, לוכסן לא מסוגל, להזדהות עם אחד משני המחנות הנצים. מרבה להשתמש במונחים כמו פשרה ואחדות. ומוטרד, באמת, מהעובדה שכולם מסביבי עצובים ומודאגים. כן, כן. אנשים כבר לא מחייכים יותר ברחוב.

ההתמקמות הזו במרכז היא לא בחירה חופשית, אלא כורח הנסיבות. אני אוהב להסביר שכל חיי הייתי מערכניק, וגם נשארתי כזה, רק שהמערך הלך שמאלה. אבל בכנות, זה הסבר חלקי מאוד. מערכניק אמיתי היה יוצא עכשיו להפגנות, ולא נשאר בבית עם בטן כואבת מרוב דעות מעורבות. האמת היא שלאורך השנים התחולל בי שינוי, שאת סיבותיו פירטתי לא פעם, כזה שגרם לי להבין שאין אמת מוחלטת. שהצדק לא נמצא בנחלתו של מחנה אחד. ושבסופו של דבר, כמעט כולנו מחזיקים באידיאולוגיה שהיא דומה מאוד לזו של הורינו ושל המקום והסביבה שבהם גדלנו. משמע, אין כמעט אלמנט של בחירה חופשית אמיתית בהשקפת העולם שלנו. אנחנו הרבה יותר בנים ממשיכים מהוגי דעות. ואם ככה, דעותינו הן לא בהכרח צודקות, אלא בעיקר משקפות רקע ומוצא. בדיוק כמו אלה של הצד השני.

כל ההסברים האלה הם פרי של ניתוח לוגי שאני מנסה לערוך לעצמי. אבל בפרקטיקה היומיומית, אני פשוט מרגיש קרוע - כמעט בכל סוגיה - בין הצדדים. כך נראים חייו של איש מרכז, או אם תרצו - מרכזן - בישראל העכשווית. בחוץ יש הפגנת ענק של אנשי המחאה, ואני נשאר בבית. ברשתות רצות תמונות של כל מי שאני מכיר בעולם כמעט, כולל חברים ומשפחה, ואני ממש מתפתה להצטרף אליהם. אבל לא מסוגל.

ואז אני שומע נאום של אהוד ברק. או יאיר גולן. או עוד גנרל בדימוס, שמדבר בלי בושה על מרד ומלחמה עד הניצחון. ובא לי להתפוצץ. עד שזורמת ידיעה שעל פיה בנו של ראש הממשלה שוב פתח פה מלוכלך, והפעם הגדיר את המפגינים כטרוריסטים. ולפני שאני מספיק להתמלא בזעם ותסכול מכך שאביו של ה"ילד" בן ה־31 לא מגנה את דבריו, אני קורא על אחד ממנהיגי המחאה שקובע באדנותיות שאם שלמה ארצי לא יצטרף למחאה, צריך להחרים את ההופעות שלו. ועוד ועוד. תיארתי פה רק כמה שעות מטורללות בחיי המדינה הזו.

קשה להסביר עד כמה דווקא החיים באמצע מרגישים בודדים כל כך. היה לי קל בהרבה להיסחף עם אחד המחנות. לאהוב יחד, לשנוא יחד. להרגיש שיש לי בית. לבטא באופן פומבי דעות שזוכות בתמיכה גורפת. בפועל, כשאתה במרכז, שני הצדדים מאשימים אותך בפחדנות. פשרנות. ישיבה על הגדר. במקרה הספציפי שלי, אני חוטף בעיקר מהשמאל. אנשים לא מוכנים לקבל את העובדה שככה אני חושב באמת, ומחפשים סיבות חיצוניות לעובדה הבלתי מתקבלת על הדעת שאדם תבוני - על פניו - שגדל בערוגות הנכונות, לא מדבר בדיוק כמותם. אבל אני לא ממש זוכה להקשבה גם מהעבר השני. מאנשי ימין, שמרביתם לא יעזו למתוח ביקורת פומבית על הממשלה ועל נתניהו, גם אם יש להם.
ואחרי הכל, אני גאה להיות מרכזן. כי אני חושב שבישראל הנוכחית זה באמת צו השעה. אנחנו חווים כרגע התנגשות חזיתית בין שני מחנות שיש ביניהם כל כך הרבה דמיון והסכמות. אבל הגורמים הקיצוניים שבהם, בליבוי המנהיגים, גוררים אותנו לעימות מדמם. רק היושבים על הגדר יוכלו למנוע מכולנו ליפול לתהום.

על הסכין

חנן יובל הוא מוזיקאי מוכשר ורב־זכויות, שנשכח כמעט לגמרי בשנים האחרונות. אבל שנייה אחרי שהשמיע ביקורת על ממשלת הימין וזכה להערה מעליבה של דודי אמסלם, הוא מוקף באהבה ובהערכה שלא זכה בהן עידנים. בינתיים, בוטלה הופעה אחת שלו בשטחים, ומנגד הוא זוכה לחיבוק תקשורתי נרחב. ספרו לי על הנזק הנגרם לאומן ישראלי שמעז להביע דעה.

מצד שני, הדיאלוג המפתיע - שלא לומר המוזר - בינו ובין קובי פרץ, שיובל אמור להתארח בהופעה שלו במודיעין בהמשך החודש, ממחיש בדיוק את הטענה שלי לגבי יפי המרכז. אלה שני מוזיקאים שונים לגמרי, למעשה - קשה לחשוב על שיר אחד שיצליחו לבצע יחד, ועדיין הצליחו להסכים בתוך כמה רגעים לשתף פעולה.

ועדיין במרכז, גם שם יש קווים אדומים. כששר בכיר בממשלה קורא “למחוק את חווארה"; כשבנו של ראש הממשלה קורא למפגינים “טרוריסטים"; כשבן גביר מגבה יהודים החשודים בפוגרום בחווארה, אחרי שהוצאו להם צווי מעצר מנהליים - וראש הממשלה מוסיף לשתוק - זה בלתי נסבל. ואני מתייחס במכוון רק אליו, כי הוא כרגע המנהיג.