ככל שהפרידה ממנו מתמשכת, זוכה ג'ימי קרטר לראות את אחד ממיצגי החרטה וההכאה על חטא הגדולים בפוליטיקה האמריקאית. פובליציסטים מהללים את נשיאותו, מנהיגותו, יושרו והמוסר האישי שלו. מי שתיעבו את כל מה שייצג כנשיא דרומי, מכנים אותו כעת אחד הנשיאים הגדולים. לעתים לוקים רגעי המיה קולפה בהפרזה מסוימת, וודאי גם כאן, אבל קרטר תמיד היה הרבה יותר מהרפליקה הפוגענית "ג'ימי מי?". כנראה לא מחפשים לו מקום במאונט רשמור, אבל כל מה שהיה טוב בו בא לידי ביטוי גם בשנים שאחרי נשיאותו. הוא פעל להבריא את אפריקה; היה שליח לאתרי סכסוך; הוא פיקח על טוהר הבחירות ב־40 ארצות; הוא הדביר מחלות ובנה בתים. קלינטון ואובמה הפכו לסלבס נוסח הוליווד.
התהייה שהדריכה אותו ונתנה לו כוח הייתה "למה לא אני?", כלומר מדוע שלא אתמודד לנשיאות. הוא נבחר והגיע לוושינגטון עם אנשיו, במגפי בוקרים, עניבות בולו, ג'ינס ומבטא שעצבן את האוזניים בחוף המזרחי. הם מי שעזרו לו ללכוד את קולות המצביעים הצעירים. רק ב־1972 ירד גיל הבחירה באמריקה מ־21 ל־18. היו שם ג'ודי פאוול, הדובר זריז המענה; היועץ הפוליטי המילטון ג'ורדן; הלוחש לתקשורת ג'רלד רפשון; איש העסקים ברט לאנס ואחרים. צוות צעיר, מסטול בחלקו, חריף, בוטה ונטול חוקים והבנת המשחק. ביחד הם נראו והתנהגו כמו הבוקרים במגורים המשותפים ב"יילוסטון". לעתים הם חצו את גבול הטעם הטוב; כמו במסיבת הקוקטייל שבה הביט היועץ הבכיר המילטון ג'ורדן במחשוף של רעיית השגריר המצרי ואמר משהו סר טעם על "הפירמידות שלה". קרטר נזף בו, אבל הוא כבר אמר ל"פלייבוי" ש"הוא חושק בנשים אחרות בלבו", אף שנשאר נשוי באושר לרוזלין 76 שנים.
הראשון שזיהה היה העיתונאי הנטר תומפסון, שהגיע למעון המושל בג'ורג'יה ב־4 במאי 1974 לאירוע שנקרא "יום החוק". באותה שנה ראה תומפסון את שנוא נפשו הגדול ביותר ריצ'רד ניקסון מתפטר ופורש לביתו. תומפסון ניצח אבל בדרך הכריז, כהרגלו, על מותו של החלום האמריקאי. הנחת העבודה שלו בג'ורג'יה הייתה שמדובר בנאומים משמימים, פיהוקים קורעי לסתות ובורבון לכל גרון יבש. תומפסון ליווה את הסנאטור טד קנדי ואת איומו הלא ממומש להתמודד לנשיאות; בחולצה הוואית, משקפי טייסים וסיגריה בפומית, התחבר שליח "רולינג סטון" לאינפוזיה של אלכוהול. הוא לא הקשיב לג'ימי קרטר, שנאם באריכות; "זה היה נאום ארוך בנזונה", כתב תומפסון.
אז קרה לדבריו הדבר המדהים ביותר בקריירה שלו. הוא שמע מקרטר נאום שהיה מלאכת מחשבת נפלאה כל כך של אנושיות, אמפתיה ויכולת רטורית, ש"הוא נותר מרשים שנים רבות לאחר מכן גם אם אינך מאמין שקרטר היה ישר בכל אשר אמר...זה היה נאום שבקריטריונים של אקרובטיקה מילולית ותיאטרון פוליטי, הוא ניצב על מדרגה אחת עם נאומו של גנרל מקארתור 'חיילים זקנים אינם מתים'", כתב תומפסון. אף אחד חוץ ממנו, כולל טד קנדי שסבא וויסקי, לא חש ברעידת האדמה הפוליטית.
"אינני רשאי לדבר איתכם על חוק", אמר קרטר, "משום שבנוסף להיותי מגדל בוטנים, אני מהנדס ומדען גרעין ולא משפטן..., מקור הבנתי - מה נכון ולא נכון בחברה שלנו - הוא חבר שלי, משורר בשם בוב דילן". זרם חשמלי חלף בתומפסון. האם יכול להיות שמושל ג'ורג'יה עם החיוך העוויתי והעגה הדרומית העצלה, שנשמע תמיד כמו הסוהר שיש לו בעיות תקשורת עם האסיר פול ניומן, קרא לדילן חבר שלו? "באמצעות האזנה לתקליטים שלו ולשירים 'Like a Rolling Stone' ו־'The Times They are A-Changin'", אמר קרטר, "למדתי להעריך את הדינמיקה והשינויים בחברה המודרנית".
"שאלתי מישהו שישב לצדי", כתב תומפסון, "מה לעזאזל שמעתי הרגע? כמובן שלא קיבלתי תשובה. אבל זה היה הנאום המשמעותי ביותר ורב־החסד ששמעתי מפוליטיקאי בחיי. זה היה צליל כעסו של חוואי פופוליסט. מדויק ביותר בקביעותיו ובשיפוטו ובעל אחת האמירות המקוריות, המבריקות ובעל המטפורות הסהרוריות ביותר שמישהו שמע בחייו". תומפסון זיהה בקרטר אומץ לב פוליטי ויושרה אינטלקטואלית שעליהם קרא בתיאורים היסטוריים של תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון. הוא קיבל קלטת של הנאום, שנמצאה בתא הכפפות של הג'יפ שלו אחרי התאבדותו.
שני סרטים מיטיבים לתאר את קרטר, הנשיא והאדם. הראשון הוא "Jimmy Carter: Rock & Roll President". הסרט נפתח עם קרטר בן ה־95 יושב בביתו ומאזין, ערני ושנון, לתקליט. "מיסטר טמבורין" של דילן בוקע מהמערכת, וקרטר מציין בחיוך שהשיר "נשמע לו מוכר". בטקס שבו הוענק לו פרס נובל ב־2002, הציג אותו ידידו בונו: "הוא התמודד לנשיאות בחברת האחים אולמן. אילו היה שערו ארוך יותר, הוא היה יכול להיות חבר בלהקה". נשיאותו של קרטר חפפה לתחיית הרוק הדרומי, והלהקות הבולטות שלו עם צליל הגיטרות המייללות שרו את פס הקול שהצעיד אותו לבית הלבן, ערכו הופעות מגבית עבורו ותמכו בו.
"נשיא הרוק'נרול" מתעד גם את החיבור הלא מובן מאליו של קרטר עם דולי פרטון, מאדי ווטרס, שרה ווהן והרכב ג'אז בלתי נשכח של דקסטר גורדון, דיזי גילספי, הרבי הנקוק, רון קרטר וג'ורג' בנסון. לארוחת הערב החגיגית הראשונה של הנשיאות הזמינו הקרטרים את גרג אולמן (האחים אולמן) ואשתו דאז שר; בני הזוג לא ידעו שקעריות המים הקטנות נועדו לטבילת אצבעות בין המנות ושתו מהן.
צ'יפ קרטר, בנו של הנשיא ואיש הקשר של אביו עם אושיות הרוק, סיפר ש"גרג ניגן שלוש שעות בפסנתר של הארי טרומן כשהמשפחה ישבה סביבו". על פגישתו הראשונה עם קרטר סיפר אולמן באוטוביוגרפיה שלו: "המושל היה בליווי'ס ישנים עם חורים, בלי חולצה ויחף. שאלתי מי זה ההומלס שמסתובב במעון המושל ואמרו לי שזה ג'ים".
הסרט מתעד כיצד נישא קרטר האלמוני אל הבית הלבן על ידי דילן, ווילי נלסון, ג'וני קאש, ג'ימי באפט, צ'רלי דניאלס ואחרים. הוא מזכיר שארתה פרנקלין שרה "America the Beautiful" בטקס ההשבעה שלו ולורטה לין שרה "בתו של כורה פחם" בביקורו של מנהיג סין דנג שיאו פינג. ג'ון וויין הגוסס - לא תומך פוליטי בקרטר - הנחה את הערב, פול סיימון שר, וג'ון לנון ישב בקהל חנוט בטוקסידו. קרטר בן ה־98 שרד את רובם.
בראיון איתו ב־1978 נשאל דילן על חברותו עם קרטר. "אני חבר שלו", ענה דילן, "לבו של קרטר נמצא במקום הנכון". בפגישתו עם קרטר במעון המושל הייתה לו הארה: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שהשירים שלי הגיעו למיינסטרים, וזה גרם לי לאי־נוחות. ג'ימי הרגיע אותי כאשר הביע בפניי את הערכתו הכנה ליצירה שלי. היינו נשמות תאומות; הוא מישהו שאינך פוגש כל יום ואתה בר מזל אם פגשת".
ג'ונתן דמי ביים את "ג'ימי קרטר - האיש מפליינס" (2007), סרט שעוקב אחרי קרטר גם אחרי תקופת נשיאותו ומציג את גלריית הדמויות בחייו; האח בילי, סובא בירה פטפטן עם נטייה להכניס את רגלו לפיו, שכאשר לא היה שיכור היה רק טיפש. בילי עשה עסקים עם הערבים בימים שבהם ייבשו את אמריקה באמברגו ונסע לבקר את חברו מועמר קדאפי. הבת איימי, מודל אם ממושקפת לצ'לסי קלינטון, הבהבה בשולי הנשיאות כמו פריט תפאורה שיצא משליטה. ומיס ליליאן, האם לבנת השיער, אחות סיעודית שהגייתה את השם "ג'ימייי" גרמה לאמריקה להתקרצף בחוסר נחת. היא הייתה המצפן המוסרי של בנה ולימדה אותו לא לשקר. עדותו של קרטר על ארנב ענק שראה בעת מסע דיג, נשמעה כמו משהו שהיה אומר מי שראה פעמים רבות מדי את הסרט "הארווי" עם ג'ימי סטוארט, ולא בנה של ליליאן.
אף אחד לא יכול היה לשרוד באמריקה שהורישו לו קודמיו, בעיקר הטינה הרושפת לכל דבר פוליטי ולנסיגה החפוזה והאומללה מווייטנאם. היו ימים שקרטר הרגיש כמו וויל סמית ב"אני, אגדה". האומה כולה נפלה חלל לחיידק אלים, והוא לבדו נותר, משוטט בגפו ברחובות הנטושים, מתגונן מפני מוטציות שביקשו לשתות את דמו וגם גמעו ליטרים רבים ממנו. הדברים הידרדרו לידי כך שוולטר קרונקייט, מגיש החדשות האגדי של CBS, החל מונה כל ערב את מניין הימים שבהם בני הערובה האמריקאים היו בידי האיראנים.
נשיאים בינוניים הם תמיד שקי חבטות של התקשורת ומושאי לשון הרע בברים שכונתיים אחרי שהמשמיצים תדלקו את עצמם בארבעה ג'ק דניאלס כפולים; בין המהלומות לראשו, הצליח קרטר לעצור את משבר האנרגיה, לצמצם את צריכת הדלק הפנומנלית, להעניק לאמריקה אהבה שלא הגיעה לה.
בגישה אינטימית ולא פולשנית, עקב דמי עם צוות קטן אחרי קרטר בחורף 2006־2007, בעת סיבוב החתימות והראיונות לקידום ספרו "פלסטין: שלום, לא אפרטהייד".
מאז החיבוקים עם מנחם בגין ואנואר סאדאת בעת החתימה על הסכם השלום בבית הלבן, נשאר קרטר מחובר בכל נימיו לסכסוך נטול הפתרון במזרח התיכון. הוא התייחס לסכסוך כאל שליחות דתית, מוסרית ומדינית בלתי גמורה, ובאותה נעילת לסתות בלתי מתפשרת שלו, הוא לא הרפה.
ג'ימי קרטר הוא פנומן נדיר למי שהנשיאות הייתה רק המקפצה וכרטיס הביקור לתרומתו המתמשכת. הבחירה הפופוליסטית היא לא להבין אותו. אכן, הוא מודה בסרט, כותרת הספר איננה מקרית ונבחרה כדי להרגיז, אבל האבחנות בטקסט חדות ומובחנות. ישראל בתוך הקו הירוק, היא מדינה דמוקרטית שהאפרטהייד ממנה והלאה. זאת ישראל כובשת השטחים, בונת חומות המגן הנוגסות בשטח הפלסטיני, המתנכלת לתושבים במחסומים ושיצאה מעזה רק כדי לחנוק אותה, המנהלת מדיניות אפרטהייד בשטחים.
המצלמה של דמי מלווה את קרטר אל כל העימותים, הראיונות, החתימות הסיטונאיות בחנויות הספרים, וחוץ מההשתאות שמעורר הישיש החיוני המצוי בפרטים הקטנים, מבהיל לפגוש את רמת ההנמקה הירודה והווכחנות הכמעט תלמודית, שאיתן הוא נאלץ להתמודד עם שוללי עמדותיו.
פרופ' אלן דרשוביץ', תועמלן ישראלי בהתנדבות, מאיים להמריא מהתרגשות מול המצלמה של דמי. הוא נחוש לבדוק אם קרטר אמר בראיון "זאת המכונה שואה". אם כן, קרטר הוא בשר קצוץ. עם ראשו צמוד למסך המחשב ולסטנוגרמה של הראיון המדובר, נאלץ דרשוביץ' להודות שקרטר לא אמר את זה, ומה שאמר הוצא מהקשרו. לעתים נדירות נראה המשפטן רב־המלל כה מרוקן מאוויר חם.
קונסול ישראל באטלנטה מנוע מלהודות שהשד אינו נורא ומדקלם עמדות עבשות שהעלו ירוקת לפני 30 שנה. למרות סירובה הראשוני לארח אותו, מצליח קרטר לשנות את עמדת אוניברסיטת ברנדייס היהודית, כאשר הוא מוותר על התשלום. בלב המאפליה היהודית, המקום שבו אמורים היו למרוט אותו כמו עוף למרק, מציג קרטר עמדות הגורמות לסטודנטים האינטליגנטיים לשקול מחדש את עמדותיהם ההיסטוריות כלפי הסכסוך.
על סיבוב ההופעות לקידום ספרו, תיעד דמי, הייתה ממונה בחורה מטעם המו"ל. הצורך שלה להפגין הערצה לנשיא הישיש שהניצוץ הממזרי בעיניו לא כבה, מעורר אי־נוחות גדולה. דמי מנצל את הנסיעות הארוכות בלילות הגשומים כדי להניח לקרטר לספר זיכרונות אינטימיים, בעיקר על אמו המנוחה. כשהוא מדבר עליה, רוב הזמן הוא מנגב דמעה.
הידיעה על רצח סאדאת גרמה לקרטר להתייפח. מותו של בגין כלל לא עולה בסרט. הצופה הישראלי לא יאהב את זה, הוא לעולם לא אוהב, אבל למרות השאיפה לאובייקטיביות הוגנת, נטיית הלב של קרטר, כמי שחי את הסכסוך שנים כה רבות ובאופן כה אינטימי, היא כלפי החלש והמדוכא. דמי חותך בין הפיגועים הקשים בערי ישראל לפגיעה הישראלית בפלסטינים.
את קבוצת הרבנים בפיניקס, אריזונה, המקימה קול זעקה לקראת הביקור בעיר, משדל קרטר בדרכו הפייסנית לפגוש אותו. הפגישה מתקיימת כאשר התנאי הוא שדברי הרבנים לא יישמעו ופניהם יוסתרו. מה שהצופה מקבל זה את קרטר יושב בטבורה של קבוצת אנשים שפניהם מוסתרות.
את קרטר גידלה אומנת שחורה, שהייתה אמו בפועל, והוא אהב אותה אהבה עזה. קרטר נבחר כישות בלתי מוכרת רק משום שאמריקה חשה חובה לקחת את השלטון מהרפובליקנים ולהעביר אותו למשמרת דמוקרטית. ב־1980, כאשר התמודד על קדנציה שנייה מול רונלד רייגן, הצ'ארמר הגדול, קרא טד קנדי תיגר על קרטר, מעשה נדיר מול נשיא מכהן, אך נכשל. רייגן דרס את קרטר ללא מאמץ.
הסרט מסגיר את העובדה שקרטר הטיל על דמי איסורים חמורים בכל שקשור לחשיפת ביתו ופרטיותו. ילדיו אינם מופיעים כלל. גברת קרטר מופיעה במשורה, אף על פי שמדובר בסיפור אהבה גדול. עברו בפליינס וכמושל מסופר באופן אגבי מדי.
הבית הלבן של קרטר היה מאוכלס בגוד אולד בויז, שהאמינו בזמנים טובים וכולם אכלו הרבה עוף מטוגן. מרתק ושובה לב בסרט של דמי, סשן הקלטת פס הקול, שהוא שילוב של מוזיקת קאנטרי ומוזיקה מזרחית, כולל זמרת מסלסלת ברקע.
בישורת האחרונה של קרטר נאמרים שבחיו בפניו. אבל אל דאגה; המחווה הזאת תמצה את עצמה, וקולות אחרים ימהרו להזכיר כמה קשה וספרטנית הייתה הקדנציה היחידה שלו.