משהו: כלל חשוב - אם אתה מתנגד לדמוקרטיה צא לכיכר וצעק: “ד־מו־קרט־יה! ד־מו־קרט־יה!!!"
100 לטיים
100 שנים מלאו לשבועון “טיים", ובעיתוננו זה אף התפרסמה בשבוע שעבר כתבה מצוינת על הנושא. “טיים" הוא עיתון שנמצא בסביבתי מאז שאני ילד קטן. זה היה כך כבר בילדותי המוקדמת מאוד, כאשר גרנו בשיכון הקצינים בתל אביב. בבתים בשכונה הזו, שכל תושביה היו קצינים משוחררים מהצבא הבריטי, אפשר היה למצוא מגזינים מכל העולם, אך בעיקר באנגלית: “טיים", “פופולר מכניקס", “רידר'ס דייג'סט", “ניו יורקר", “לייף".
אמא שלי הייתה מנויה על “טיים" עוד מהימים שהעיתון הגיע בדואר אוויר יקר, ולכן הדפים שלו, לתושבי ארץ רחוקה כישראל, היו דקים וכמעט שקופים.
היא המשיכה להיות מנויה על “טיים" גם כשעברנו לקיבוץ, ובביתה בנצר סרני הייתה ערימה גבוהה של חוברות העיתון הזה, היא הייתה מנויה עליו כל חייה. היא הייתה אומרת לי: “הם ממציאים מילים", בתערובת של הערצה ותלונה.
בעבר הקדישו ב"טיים" מדור קבוע לאומנות, ובו, בצד המאמרים, היו מדפיסים באיכות יצירות אומנות, ומלווים כך תערוכות חשובות ומגמות בציור. היא גזרה לי את הדפים האלה. יש לי עד היום תיק של הדפים האלה (ממש בימים אלה ראיתי במוזיאון תל אביב תערוכה קטנה של בריג'יט ריילי, שאותה הכרתי מהדפים האלה, ונדהמתי אז, כשראיתי את הציור שלה לראשונה. מאז לא ראיתי עבודות שלה בשום מקום, כך שזו הייתה בשבילי פגישה משמחת עם משהו שהכרתי ונעלם לי).
כילד, הדבר שהרשים אותי יותר מהכל ב"טיים" היה השערים. הם היו מצוירים ביד, זה לא היה צילום, והציור של השער נראה לי שיא היכולת הציורית. “טיים" זכה כך בעיניי להיות קובע הטעם והסמכות לכל מה שנכון וטוב.
הייתי בן 11 כשיום אחד קיבלנו את המגזין לביתנו, ועל השער התנוסס דיוקן מצויר של בן־גוריון. השער היה בגיליון שדיווח על ההחלטה של בן־גוריון לסגת מחצי האי סיני, זמן קצר מאוד אחרי שחצי האי סיני נכבש ב־1956. זה היה היום שבו איבדתי אמון בסמכות ובתבונה של “טיים".
בן־גוריון היה מצויר נפלא. אין לי תלונות, אבל מאחורי ראשו צוירו קרני אור בוקעות מהשמיים, קרני אור שכוונו אליו. “נו, באמת", אמרתי בלבי הקטן. הבנתי את כוונת השער. הבנתי שמנסים לכוון את המחשבה שלי. הבנתי שמנסים לחנך את הקורא שבן־גוריון הוא קדוש וראוי לשער חנפני עם קרני אור כאלה, כי האור זרח עליו כאשר הוא החליט להיכנע ללחץ ולסגת מסיני.
שיחה כלכלית
“שלום, זו סוכנות דירוג האשראי הבינלאומי פיץ'?".
“כן. מי זה?".
“אני מישראל. אתם החברה הכלכלית שמכריזה על דירוג האשראי של כלכלות של מדינות?".
“כן. גם".
“אתם מוכנים להסביר מדוע לא הורדתם את דירוג האשראי של ישראל? סליחה, אני לא יכול לנשום...".
“זה בסדר, אנחנו שומעים שאתה בוכה. לאט־לאט".
“למה לא הורדתם... סליחה, קשה לי לדבר, למה לא הורדתם את דירוג האשראי שלנו? לא אכפת לכם בכלל שבישראל יהיה עכשיו משטר שבו יקבעו לפי התוצאות בקלפי? אין לכם לב?".
“תירגע, אדוני. תירגע".
“אתם איתי גמרתם, פיץ'. פיץ'! איזה שם זה בכלל? פיץ׳!".
אני תמיד מפסיד את הכיף
כנראה שנפל עליי נמנום קל ביום שרב חורפי, בכל אופן הטלפון צלצל ואני שומע קול עולץ וברקע מהומה עליזה:
“מאיר, בוא בוא מהר, אל תשאל איזה שמח הולך פה".
“מה? מה קורה?".
“טוס לפה, נו. תפסנו את שרה בתוך מספרה ואנחנו חוסמים לה את הדרך החוצה".
“אה, אני קצת עסוק".
“עזוב עסוק עכשיו, בוא תראה איזה כיף פה, אנחנו צועקים לה: נא, נא, נא, מוציאים לה לשון, צועקים לה 'כלבה', רציתי להוריד את המכנסיים ולהראות לה, אבל מישהו כבר רץ להביא את הבלון המתנפח של זין שיש לנו. היא בפנים ולא יכולה לצאת כי אנחנו צרים על המספרה מבחוץ. איזה צחוק, איזה מסיבה, אל תפסיד, זה פעם בחיים".
“אני לא חושב שאספיק היום".
“מה אתה מבלבל את המוח, יא עצלן, אתה מפסיד את כל הפאן, אם תזיז את התחת, אתה יכול להגיע לכאן תוך רבע שעה, יש לך מספיק זמן, אל תדאג, אנחנו נסגור אותה במספרה עוד הרבה זמן, לא כל יום יש לנו חגיגה כזו".
“אני לא בטוח שזה בסדר. לא יודע... ככה עושים?".
“די בחייך, אל תהיה כזה סאחי כל הזמן".
“מה זה סאחי?".
“חנון. לא מתאים לך. גם יאיר גולן הגיע עכשיו והוא צוהל וצוחק מאושר, ומצלם את עצמו לרשתות מתמוגג בצחוק מרושע שאפילו בסרטים מצוירים אין. יו, היא בפנים רועדת מפחד. יאללה, קח את עצמך ובוא. אתה מבזבז זמן, צועקים פה במגפונים ומלהיבים את החבר'ה. כל רגע מישהו יכול לפרוץ למספרה, זה עניין שקורה בשניות, ואז יעשו לה לינץ', ויגררו את הגווייה שלה ברחובות ואתה תפסיד את החוויה. וואו, היא באמת נראית מפוחדת שם בפנים, איזה כיף. נא, נא, נא, נא באוזן. נא, נא, נא באוזן. שרה, שרררה, שרה בזינזנה. שרה, קוצי קוצי, בואי לפה. לה, לה, לה, לה, לה, לה!".
“אתה בסדר?".
“בסדר גמור. נו, נמאסת, אתה בא? אם אתה לא בא, אני סוגר, רק רציתי להיות טוב איתך, ואתה סתם מפריע לי לחגוג".
ועוד בנושא מספרות
מישהי העלתה בפייסבוק תמונה שלה במספרה, כולה מכוסה בחלוק ניילון, וראשה מרוח בחומרים, וכתבה:
אני במספרה, מרכז ויצמן, משעמם לי. בואו.
(אמיתי).
פינת השלולית
בפורים הזה ביקשו מכמה נערות תמונה שלהן בתחפושת מימי הילדות. אחת הראתה תמונה שלה כילדה בלבוש נסיכה ואמרה: ״כשהייתי קטנה האמנתי שאני נסיכה אבודה ויבוא נסיך למצוא אותי, אז הייתי מתחפשת לנסיכה גם לא בפורים כדי שהוא ידע איפה למצוא אותי״.
(אמיתי. שמה שמור איתי, ואני רק אומר לה: כל מה שאת לובשת זה לבוש של נסיכה, במיוחד המדים. יום אחד תשמעי ״קווה קווה״ ותדעי שהנסיך מצא אותך) .