היו שם המון מילים, ביניהן משפט מנומק ביותר שנועד לומר: “גברת, את קשקוש". המשפט התייחס ל"פייסבוק המזויף שבו את המצטדקת המלומדת המשכילה הרהוטה העורכת לשונית של אדוני הפייסבוק באמת שהגזמת". קודם כל רציתי להוסיף פסיקים. איפה הפסיקים, גברת את בעצמך. 

אחרי שהחץ עבר את משוכת סימני הפיסוק, הוא ננעץ לי בבטן. כדי שלא יהיה ספק, היא הוסיפה את המילה: “פגעת". קשר חברי מגיל 20, או משהו שחשבתי שהיה חברות כנה, מצחיקה ומפרה, סיים את תפקידו בְּעָלְמָא דִּי בְרָא. 

תיאור הנסיבות שהביאו לכך עלול להיות משעמם וגם מעט אינפנטילי: היא ענתה למישהו ברשת החברתית, אני עניתי לה במחשבה שהיא תבין שהדברים הנוקבים לא מכוונים אליה, ופגעתי בה בטעות. היא כל כך נפגעה שהיה חשוב לה להראות לי גם מאיפה משתין הדג וגם איך הוא יודע להשתין לי על הראש בקשת, אם רק תחפוץ בכך. הסיום המפואר חשף מחשבות שמעולם לא שיתפה אותי בהן, וזה העיקר. 

פעם אמא שלי אמרה לי שאני לא צריכה לומר את כל מה שאני חושבת. היא אפילו ציטטה את יהודה עמיחי במילים: “לא כברוש, לא בבת אחת, לא כולי". אבל אני הייתי תמיד כברוש ותמיד אומרת, כך שברור לי שבבוא יומי אף אחד לא יגיד על קברי “איזו אישה מאופקת ואצילית היא הייתה! קיבלה כל אדם באשר הוא". אלא, כמובן, אם כותבת ההספד תהיה אני, לשיטתה של אותה חברה לשעבר. 

השבוע הייתי בהר המנוחות בגבעת שאול בירושלים. אמרתי שלום לסבא וסבתא שלי שנמצאים בכניסה, אחרי אולם התצוגה של המצבות, והגעתי אל בית ההספד הספרדי. אחרי שהתחילו לקבור בתוך מגירות, עברו עכשיו לקבורה בזוגות. פותחים, מסירים את המחיצה, קוברים. שניים־שניים. המטרה היא לחסוך במקום. הר המנוחות הפך לעיר עצומה, ושוכניה כולם בעלי מידות ואנשי חסד. 

אני קוראת את מה שכתוב על המצבות: “אדם חרוץ ואהוב על הבריות", “נצר לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה", “סמל ומופת לאהבת אדם". נעצרתי ליד מצבה יפה באופן מיוחד. אם לא נאפר את מתינו, יאופרו מצבותינו. הרהרתי בשאלה איך ייתכן שאם כולם היו כל כך טובים בחייהם, העולם הזה, בייחוד לאחרונה, נראה לי כל כך עצוב ומזוהם במילים קשות ורעות. 

את המחשבה הזו הפרה קריאה מבטן האדמה: “הלו! הלו!", חשבתי לעצמי שזה דינה של מי שמתרועעת עם המתים. מאחד הקברים הסמוכים בצבץ ראש של עובד בית הקברות שהיה עסוק במלאכת הכרייה היומית שלו. הנייד שלו היה מונח עמוק בפנים. הקליטה הייתה לא משהו, אבל התהודה, איזו תהודה. כשראה כמה נבהלתי, חייך ואמר: “אהלן, אסמחי לי. רוצה מים?" והושיט בקבוק לעברי. בברזייה המושקעת על שם אפי נחמיה, שכל ירושלמית וירושלמי מכירים כ"אפי מהמכבסה" עמד מישהו שהיה עסוק במירוקה וביקשתי סליחה על ההפרעה. “כל כך מתאים לאפי שעל שמו תהיה ברזייה יפה ומושקעת שתעזור בשעות הכואבות לאנשים", אמרתי לו, והוא שאל אותי במבטא ערבי אם אני מודעת לכך שמחר יום השנה לפטירתו והצביע על הכתובת החקוקה: “תראי, תאריך עברי. זה מחר. אני מתפלא עלייך שאת לא יודעת". 

בדרך לאוטו סיפרה לי חברה אהובה שהחזן של חברה קדישא עם הקול הרדיופוני, התספורת והזקן המטופח והחליפות היפות, היסה יום אחד כמה אנשים שהחליטו למנות את עצמם לצוות הקרקע של אלוהים והעירו לה על כך שאמרה “קדיש" על אביה. הוא אמר להם: “בבקשה, אל תתערבו, זה לא עניינכם". וברגע ההוא ידעתי שאני רוצה להיות חברה שלו. כאלה חברות וחברים אני רוצה. כאלה שמדברים את שפתו של האחר. שלא שמחים בהכאתם של אחרים גם אם דעותיהם שונות משלהם, שלא שמחים בנפול אויבם או מה שהם מחשיבים לאויבם. שמחייכים גם מתוך הבור, מושיטים יד ואומרים את האמת בזמן, גם אם היא לפעמים עצובה או לא נעימה. חברויות הן סך ההחלטות החשובות ביותר שאדם עושה בחייו.