ברק פינסקר נולד ביוון. פינסקר, כמו שקראו לו כל מכריו, היה האלטר אגו שלי וגיבור “תשליך", הספר שכתבתי אי־אז בקיץ 2003, לפני כמעט 20 שנה, עת התייוונתי לי למשך כמה חודשים על אי קסום, ובכן - כדי לכתוב ספר.
הקיץ ההוא היה מסע של חיפוש, ובדיעבד אפשר לומר גם נתיב של בריחה: בחורף שקדם לנסיעה סגרתי עסק. זה לא שהתעשרתי ממנו, בלשון המעטה, אבל סגרתי אותו מסיבה אחרת - פשוט הפסקתי להתרגש ממנו. אלא שלמחרת הסגירה, אחרי שנוכחתי שהעבודה הסיזיפית מילאה את עיקר זמני, החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי לבחון את כל מה שדרש אז תיקון בחיי. במילה אחת: הכל.
הקיץ ההוא היה מורכב, אבל לא היה רע בהכרח. במבט לאחור, מדובר באירוע מכונן בחיי: הבנתי שגם אנשים שלא הכירו אותי מהשכונה, מגרעין הנח"ל או מהצבא, יכולים אשכרה לחבב אותי על שום היותי אני, ורכשתי לעצמי לא מעט חברים חדשים. למדתי שאינטראקציה אינה רק שפה - בסוף אותו קיץ ניהלתי שיחות ביוונית אף על פי שאוצר המילים שלי היה דל להחריד.
עוד למדתי שסקס־אפיל נובע פחות מאיך שאתה נראה והרבה יותר ממה שאתה מקרין החוצה, ובעיקר למדתי שגם אם אוכל פה ושם להתרחק, לעולם לא אוכל לעזוב את משפחתי (ילדיי, אז הם היו רק שניים - בת 8 ובן 4). לכאורה עשיתי חיים באופן שבו כל גבר מאחל לעצמו לעבור את משבר גיל ה־40 (אומנם לא מלאו לי אז אפילו 34, אבל תמיד הייתי מפותח לגילי), אחרי שהשלכתי מעליי כל מה שאפשר היה להשליך, כולל 50 קילו מיותרים, אבל למעשה היו אלה שבועות ארוכים שבהם לא עצמתי עין למרות כמויות האוזו שהעריתי לתוכי, עניין שהצליח להפליא אפילו את המקומיים.
את הספר שלי כתבתי בתוך שבועות אחדים, כך שאת שאר הימים הקדשתי לשגרה שלה התמכרתי: מתעורר, מכין קפה שחור על גזייה במרפסת הבית הזעיר ששכרתי, וכותב מעט. אחר כך צורר מגבת, ספר וחפיסה של טבק, מנסה להיזכר היכן העמדתי את הטוסטוס בליל אמש (או מה שהיה קרוב יותר למציאות, לפנות בוקר) ורוכב ללא חולצה או קסדה מהעיירה שבה התגוררתי אל חוף הים.
שם הייתי מתמקם בבית קפה, שהיה סגור עדיין, משאיר את כל חפציי על מסעד הכיסא, שוחה במים הצוננים במשך קרוב ל־50 דקות - ובעודי עושה את דרכי מהמים החוצה, הייתה מבחינה בי כבר המלצרית התורנית, שהשכימה לטאטא את יום החול הקודם מהרצפה, מוזגת לי ספלון של אספרסו קצר ומציבה לצדו בקבוק גדול של מים מינרליים קרים־קרים. כך ישבתי לי בכל בוקר במשך כשעתיים, לוגם קפה ומעשן בשלווה, עד שבשעה 12 בדיוק היה מוגש לשולחן סלט יווני: עגבנייה, מלפפון, בצל סגול, זיתי קלמטה בשרניים ופרוסה עבה של גבינת פטה מחלב עזים מעוטרת בכתמי שמן זית שאין נפלא ממנו.
משם הייתי מדלג פחות מ־50 מטר לאוזרייה (אוזו־בר) הסמוכה, שבה סער פרלמנט קולני שהתנהל כולו ביוונית, כשבכל פעם מישהו מתנדב להשלים עבורי את המשפטים שלא הצלחתי להבין לבד. כשעייפתי מהפוליטיקה, קפצתי על הטוסטוס, המשכתי לכיוון חוף אחר שבו התכנסו עובדי תעשיית הלילה של האי, מי שסגרו את העסקים שלהם רק בבוקר, אבל בניגוד אליי, הצליחו גם להירדם אחר כך.
אגב שינה, אזי אחרי מקלחת ותנומה קצרה מאוחר יותר, נהגתי להתעורר היישר אל המולת הסועדים מהמסעדה האיטלקית הסמוכה שבה לגמתי בירה עם הבעלים, בטרם אמשיך אל הפאב הקבוע שלי. כך התנהלתי במשך כמה חודשים ובסופם שבתי הביתה, אף שלא מצאתי תשובות לכל השאלות שהעסיקו אותי. בעצם, אפילו לא לחלקן.
כמעט 20 שנה חלפו - ביקרתי ביוון עוד לא מעט פעמים מאז, אבל את ברק פינסקר לא מצאתי. ככל הנראה הוא מת ביום שבו עזבתי את האי, או אולי העדיף לחיות רק בין דפי ספרי (שהייתי בטוח שאכתוב לו מיד המשך, אבל אף על פי שעלילתו התהוותה כבר במחשבותיי, זמן להעלותה על הכתב טרם מצאתי. אולי עוד יגיע היום).
למה העליתי באוב את הקיץ היווני ההוא, שהוא כבר כמעט בן 20? אולי כי אני שוב ביוון: יושב, חושב וכותב, ואולי זה מפני שמבחינות רבות הזכיר לי הקיץ שעבר, 19 שנים אחרי הנסיעה ההיא, את הקיץ ההוא של 2003: אותה תחושת אובדן של משהו שספק אם היה אי־פעם - ולמרות זאת לא יכולתי להפסיק להתאבל עליו - הטרידה את ימיי וטרפה את לילותיי. רק שהפעם מצאתי תשובה.
במשך שנים ארוכות הייתי כל כך קרוב אליה, אולי קרוב מדי, עד שלא הצלחתי להבחין בה - ובחיי שהייתי מציג את התובנה שאיזנה את משוואת חיי, אבל אם לא התעוררה מתקתוקי המקלדת המוגזמים שלי, הרי שהיא עודנה נמה לה בחדר הסמוך.