בזמן האחרון אני מטורגטת במודעות שמציעות לי קורסים למדיטציה. אני דווקא בעד הז'אנר ואפילו מתרגלת מדי פעם עם עצמי לפי מה שקראתי בעבר, אבל לא זכור לי שחיפשתי קורסים למדיטציה בגוגל או שדיברתי על כך עם מישהו ליד הטלפון שלי.
אין לי ספק שהגענו לצורת תקשורת טלפתית מופלאה בין המוח האנושי לבין הבינה המלאכותית. כל מה שהופיע בסרטי המדע הבדיוני כשהייתי ילדה ונראה לי כסיפורי אלף לילה ולילה, הפך למציאות שאני לא יודעת אם היא יותר מפחידה או מרגשת. אז או שהאלגוריתם עלה שלב והתחיל לקרוא את המחשבות שלי, או שהוא עוקב אחרי הטנטרומים שמדי פעם אני נתקפת בהם ברשת כדי לשחרר לחץ, ולומד מכך על מצב האומה והשפעתו על האדם הקטן.
אני מניחה שכולם, ולא משנה מאיזה צד הם במפה הפוליטית, מרגישים בזמן האחרון אי־נוחות בגוף ובנפש, תסמונת מוזרה שלאו דווקא קשורה לאביב שהגיע באמצע החורף, ומשבש את כל האנטנות בגוף. גירודים, שיעול, קשיי נשימה, עצבים שמצליחים לחדור למעמקי הנימים. זה קורה גם לאנשים כמוני, שמחליטים באופן מודע להתנתק באופן שוטף מדיווחים על המתרחש בחוץ.
תקראו לי בת יענה, מנותקת, אבל זה לא שלא אכפת לי. אם באמת לא היה אכפת לי, לא הייתי ממשיכה למלא את מוחי במידע האידיוטי שיוצא מהטלוויזיה. אבל אפילו פורמטים שנועדו לאסקפיזם להמונים, הפכו לבלתי נסבלים בטיפשותם.
“רואים את הקול", למשל, שעלתה לאחרונה: אלוהים יודע מה המטרה שלה מלבד לשרוף לבני אדם שעה וחצי יקרות מהחיים ולקשט את הפרסומות שישרפו לצופים את הארנק. באמת, סליחה ממי שיצר את הפורמט הזה, אבל דברים מהסוג הזה מעידים על כך שהאנושות לא רק הידרדרה מבחינה תרבותית, אלא נמצאת בתהום כל כך עמוקה שאי אפשר יהיה לשלוף אותה ממנה לעולם.
אם צריך לתת כותרת לתקופה שאנחנו חיים בה, לא רק תרבותית אלא גם מבחינה עסקית, אולי אפשר לצמצם אותה להגדרה אחת פשוטה: הקלות הבלתי נסבלת שבה תוכל להפוך טמטום למיליונים. זה מתחיל בתרבות, שם כל אחד יכול להיות כוכב ולהרוויח הון על שטויות בטיקטוק. האפליקציה הפכה לזירת מסחר רווחית יותר מכל בורסה. זה ממשיך בזלזול משווע של מפתחי פורמטים ריקניים (ומזליסטיים), שמוכרים אותם במיליארדי דולרים מסביב לעולם, ומצליחים להדביק אנשים שנשאב להם המוח אל מחוץ לראש, תרתי משמע.
האמת היא שאני קצת מקנאה בהם, ביכולת להמציא רעיון טיפשי ולהפוך אותו למטחנת כסף, בזמן שאני יושבת ומשקיעה כובד מחשבה כמעט בכל צעד שאני עושה. אני מקנאה גם במי שצופה ונהנה. תמיד אמרתי: אשרי האדם הלא חושב. הוא גם לא מודאג.
זה מרגיז ומתסכל, ולכן את הניתוק אני בוחרת לעשות למען השפיות הנפשית והבריאות הפיזית שלי. זה לא קל, אבל כדי להתמודד עם הקושי, החלטתי להיוולד מחדש כאנתרופולוגית שהגיעה לכוכב ארץ, בנקודה המסוימת הזו במזרח התיכון, כדי לתעד את המתרחש באחת התקופות הסבוכות ביותר בהיסטוריה של הארץ, את אנשיה ואת הלך הרוח בה.
כשבאמת מצליחים להתנתק רגשית ממה שקורה, אפשר להבחין בכך שהתקופה הזאת היא גם אחת המעניינות. אם זו תהיה תקופה של התעוררות ושינוי דרך או שוב הליכה במסלול מעגלי של אין חדש תחת השמש ועולם כמנהגו נוהג - רק הזמן יגיד.
אם פעם רציתי לחיות בתקופת התנ"ך, כי זה נשמע לי מסעיר ביותר לחזות בעוצמות אלוהיות קיצוניות כמו קריעת ים סוף או חורבן בית, קיסרי רומא ומרד בר כוכבא - אני מביטה סביבי כיום ורואה איך המציאות מסתדרת באופן תנ"כי מפעים ומלא מורא. רעידות אדמה, שרב קיצוני, איומים על חורבן בית נוסף.
אני מודה שלפעמים חנוק נורא באוויר ואז מתחשק לי לחזות באיזה סנה בוער או קריעת ים חדשה, שתסתום לכולם את הפה סוף־סוף. כבר דיברנו על זה שיש פה יותר מדי רעש. במחשבה שנייה, אולי קורסים למדיטציה באמת יכולים להיות יעילים בעידן תנ"כי, אולי זו דרכו של היקום לטרגט אותנו, האנשים הרגישים לרעש, לדבר שיושיע אותנו מהכאוס הזה של לפני בריאת העולם החדש.
אני מניחה שאם באמת היה מגיע דוקומנטריסט מכוכב אחר למדינה שתכף אמורה לחגוג יום הולדת 75 ולא בטוח שתגיע אליו בריאה ושלמה, הוא בוודאי היה חושב שגרה פה אומה גדולה של פראיירים, אנשים חמודים מלאי כוונות טובות, אבל עם טיימינג גרוע וכושר שיפור של מאמני נבחרת ישראל בכדורגל. אנשים כאלה שהצליחו לעשות את הבלתי אפשרי, ולגרום לכל הטעויות האפשריות בעולם לקרות, ואפילו להצליח בכישרון רב להחריב את גן העדן שיועד גם להם.