מבין המקצועות שחלפו מהעולם, נדמה לי שלבלרות הוא אחד המסקרנים ביותר. אדם שיושב בפתח בית המשפט, נגיד, מתעד התרחשויות, כותב מכתבים בשם מי שאינם יודעים קרוא וכתוב או כיצד לכתוב בקשות ומחשבות, מגשים חלומות קטנים ובעיקר מקשיב לסיפורים ומלקט אותם. מהבחינה הזו, כתיבת טור אישי היא הדבר הקרוב ביותר ללבלרות. אחרת איך ולמי הייתי מעבירה הלאה את מה שלמדתי למשל מב', תושב מזרח ירושלים, על ליגת־העל הפלסטינית בגדה המערבית? 

“הערבית?", שאלתי אותו. "פלסטינית אומר לך", התעקש. “בחיים לא שמעתי עליה", אמרתי בחזרה. “ולמה שתשמעי?", שאל בחצי שוויון נפש שנראה לי עוד יותר מייאש מהייאוש עצמו. “מי מהחברים שלך בתקשורת בכלל רוצה לשמוע או לספר דברים כאלה?", “אני!", עניתי לו. “אומנם אני לא מתה על כדורגל, אבל גם לא חושבת שמדובר ב־12 חוליגנים שרודפים אחרי כדור". “11!", תיקן וצחק, “אוי ואבוי אם תכתבי 12". והנה נולד חיוך ואיתו פתח לשיחה. “למה שמישהו מהקוראים שלך ירצה לשמוע על זה?", הקשה. “זה תמיד הימור", אמרתי לו, “אבל בטח יימצאו אחד או שניים". 

והוא סיפר. בשבוע שעבר היה מחזור ליגה. הקבוצה שהוא אוהד מילדות, שבאב אל־ח'ליל, צעירי חברון, ניצחה את אל־אהלי קלקיליה, שירדה ליגה לפני המחזור האחרון. הקבוצה שהוא אוהד הוקמה ב־1943 ובשנות ה־80 זכתה פעמיים באליפות הגדה המערבית. עם הקמת ליגת העל הפלסטינית על ידי הרשות הפלסטינית, הצטרפה גם היא. 

“במשחק בית של הקבוצה שלי יש למעלה מעשרת אלפים אוהדים, אבל יש קבוצות עם הרבה פחות, וכמו שאומרים על מכבי פתח תקווה, אפשר להכניס את האוהדים שלהן למונית אחת. ואם בליגה הישראלית שואפים למתקנים כמו באירופה, הליגה הפלסטינית שואפת למתקנים כמו שיש אצל הישראלים. אצלנו המתקנים הרבה יותר מוזנחים. היציעים, השירותים, אפילו הדשא סינתטי". 

מחיר כרטיס למשחק: 7 שקלים, מול 50־100 שקלים בליגה הישראלית. ספונסרים הם עניין שעליו פעמים רבות הכדורגל נופל וקם. “הליגה שלנו נקראת ‘ליגת ג'וואל', חברת הסלולר הפלסטינית. כל הקבוצות חנוקות לגמרי ומבקשות תרומות. חלק מהאוהדים קונים כמה כרטיסים למשחק כתרומה למועדון שלהם. על החוזים לשחקנים בכלל אין מה לדבר: שניים־שלושה, שנחשבים לערן זהבי או למסי של הליגה הפלסטינית, חתומים על חוזה של 100 אלף דולר. וזהו". 

בעונת 2011/12 נוסף סעיף בתקנון הליגה, שאִפשר לערבים ישראלים ולשחקנים זרים להשתתף. הביקוש היה יפה: יותר מ־30 שחקנים ישראלים. ומה עם שחקנים יהודים? יש אצלכם? שאלתי. “את שואלת ברצינות?", ענה בתימהון. “יש מקסימום שחקנים ומאמנים ערבים ישראלים. הייתה תקופה ששיחקו שחקנים זרים, אבל משרד הפנים כבר לא מאשר להם ויזות".

“הפרדוקס האולימפי" שוב התפוצץ לי בפרצוף. הספורט, שאמור לאחד בין עמים ולהיות נטול סממנים פוליטיים, הפך לאחד מהמעצבים המשמעותיים ביותר של לאומיות. “אני מסתכל עלייך. את לא נראית לי אחת שעלתה אתמול מנורווגיה. תגידי לי את איזה שחקן יהודי ירצה לשחק עם קבוצה משכם ואיזה מועדון מוכן לקבל שחקן יהודי? בואי נהיה כנים. אנחנו חיים פה. זו לא פוליטיקה אלא המציאות שאנחנו חיים. בעתיד הנראה לעין אני לא רואה דבר כזה". 

“קחי מצב תיאורטי: אם תבוא קבוצה ישראלית ותגיד ‘אני רוצה לשחק מול הליגה הפלסטינית', ושבאב אל־ח'ליל יגידו כן, ישראל לא תיתן לאלה להיכנס למגרש של אלה. איפה ישחקו? בשווייץ? רעיון טוב. יאללה, בסדר. ונגיד שכן יוכלו להיכנס אלה לאזור של אלה. מכבי חיפה, למשל, היא שלוש רמות מעל כל קבוצה פלסטינית. זו לא אותה ליגה. גם אם סכנין ישחקו עם השחקנים שלה מול כל קבוצה פלסטינית, ההבדל יהיה ברור מאוד. לא צריכים להיות מומחים לכדורגל. לא שאין כישורים. יש".

אז מה אין? שאלתי. “כסף ותקנים. עד לפני שנים לא רבות השחקן היה עובד בבניין או מורה בבית ספר, ואז הגיע לאימונים. מה את מצפה משחקן כזה? המציאות של הכדורגל הפלסטיני היא הזויה. התנאים לא פשוטים: יש המון משחקים שמבטלים או נדחים. נגיד שיש סגר על שכם? אין משחק. וגם אם אין סגר, לא פעם נתקעים במחסומים".

ומה מעמדה של אמא של השופט במשחקים שלכם? התעניינתי. הוא צחק. “גם בערבית מתייחסים לאמא שלו. אנחנו טובים בקללות. סופגים שער - מקללים. לא סופגים שער - מקללים. כמוכם בדיוק".