מותו של נגן הגיטרה גארי רוסינגטון בתחילת החודש חתם את אחד הסיפורים הטרגיים בתולדות הרוק. רוסינגטון היה השריד האחרון מההרכב המקורי של להקת הרוק הדרומי לינרד סקינרד; עם מותו לא נותר אף אחד ממחברי ומבצעי השירים ששינו את צביונו של הרוק האמריקאי. במהלך שנות ה־70 הייתה סקינרד אחת הלהקות הסוחפות, המקוריות, הפרועות, השערורייתיות והאהודות; היא שברה את המחיצה התרבותית שהפרידה בין הדרום לצפון, שלהבה מעריצים ודעכה בסוף כמאהבת הגדולה של עצמה, מקדמת המיתוס ושומרת הגחלת. אם יש להקה עם מזל רע יותר מלינרד סקינרד, אני לא מכיר אותה.
יש להקות שממשיכות לצלוע ולדמם אל קו הגמר בגלל הכסף. לינרד סקינרד המשיכה וקיבלה עירוי דם מחברי הרכב חדשים שהחליפו את אלה שמתו בהיקף חסר תקדים; כדי לתחזק את הישות שלה קראה "Skynyrd Nation" בגאוות מובסים שלא הניחו את נשקם. גם בין הנגנים החדשים היו שלא שרדו את תלאות הדרך וסגנון החיים. רוסינגטון היה חולה לב שטוב היה שיפרוש וישחק עם נכדיו, אבל הוא סירב להרפות מהמיתוס שבו היו לו מניות הקמה.
בשנים האחרונות היה כל סיבוב הופעות של הלהקה סיבוב אחרון בהחלט שבסופו הם נמלכו בדעתם ושבו לסיבוב פרידה נוסף. כמו אריק קלפטון, שהכריז על פרישה מהופעות ושב ממנה. מחיקתו של ההרכב המקורי, החבורה שכתבה וניגנה את אותם 10־15 שירים חורכים שהקימו לה אוהדים כה רבים, השאירה את סקינרד צל חיוור של עצמה, מתנהלת בצל המוות, לעתים סוגדת לו ומתקשה לחבר המנונים נוספים שיקימו אלפים על רגליהם. לא היו הפתעות מרעישות ברפרטואר של הלהקה; הם נתנו מיקס של אולדיז, ניסו שיר חדש והזדרזו לפינאלה הצפויה: "That Smell", "Free Bird" ו"Sweet Home Alabama". כדי להבין את הפופולריות של "אלבמה" שווה לצפות ב"קון־אייר", שבו הוא מתנגן במטוס החטוף עם הערה מושחזת של סטיב בושמי.
הדיון בסקינרד מזכיר שלהקות מעטות בלבד שרדו ללא אבידות בנפש: הביטלס איבדו שניים. גם הרולינג סטונס, המי והפייסס. הלהקה שכלה שלושה. הגרייטפול דד? מי סופר. האחים אולמן איימו על ההגמוניה של סקינרד בתמותה. הווילבוריז הנודדים תרמו שלושה, וטום פטי היה המת השני של שוברי הלבבות. הדלתות שניים, האיגלז ושיקגו אחד, ואפשר להמשיך כך עד סוף העמוד.
קשישי רוק מאזינים להרכבים האיכותיים שהגדירו את טעמם המוזיקלי. מין הרגל מגונה כזה, לשוב ולשמוע את מה שאנחנו אוהבים לצד העצלות הכרונית להתעדכן. היינו שם כאשר להקות צעירות החלו לפלס דרך אל טעמנו וגם כאבנו את הסתלקותם של חברי הרכב בטרם עת. כאשר מוזיקאים כמו ליבון הלם, ג'ון פריין או קרוסבי מתים, זה כמו שידיד קרוב ומנחם שמאזינים לו באוזניות מת ואיננו יכולים להשתתף בלוויה. המוזיקה עדיין מתנגנת בנו טרייה ואטרקטיבית כשהייתה, ומזכירה לנו מי היינו לפני שקפצה עלינו הזקנה. פס הקול שלנו קיים בפורמט שאנו מאזינים לו, אבל הוא מתנגן מהקבר.
סקינרד היא סטיית טעם אישית, אבל שמחתי לראות שאפילו ה"ניו יורק טיימס" במדור האבל הקפדני אך הסלקטיבי שלו, שהיה שמח להתעלם מאדומי הצוואר הקולניים מהדרום בשם האליטה החופית האינטלקטואלית, לא הזניח את רוסינגטון. זה היה חודש דפוק שהחל עם ג'ף בק, דרך דיוויד קרוסבי ורוסינגטון ודיוויד לינדלי שעזבו יחד. דיוויד לינדלי? וירטואוז הגיטרה ונגן האולפן הגדול ביותר, שנע ללא מאמץ מרוק לפלמנקו. הוא היה צמוד לג'קסון בראון בשנות ה־70, החל מ"For Everyman", שהשנה ימלאו לו 50; לא צריך יותר מ"Late for the Sky", שבו הגיטרה של לינדלי היא צל חמקמק וערמומי הממלא את האתנחתות שבראון השאיר לו וגם שותק בהן. ניתן היה לזהות אותו לפי פאות הלחיים מעידן צ'רלס דיקנס.
במיטבה ניגנה סקינרד רוק דרומי כובש, קצבי, גועש בסולו גיטרות קולח ובמילים שניסו לרומם את גאוותו השמוטה של הדרום אחרי מלחמת האזרחים; בישראל היא לא תפסה. כמו שאמר לי חבר שאת טעמו במוזיקה אני מעריך כאשר התחננתי בפניו להאזין לאלבום האחרון של גרג אולמן שיצא אחרי מותו: הקשבתי ואני לא מתחבר לזה; יותר מדי אמריקנה. נדמה לי שהתכוון לכך שהסאונד בוצי מדי, לא מושחז כחץ שנורה לראש המצעד, עם גיטרות צרודות, אף שלא ויתרו על בלדות נהדרות כמו "Simple Man" ו"Tuesday’s Gone".
בהגדרתה הצרה, מתקיימת לינרד סקינרד בין "Free Bird" ו"Sweet Home Alabama". קהל צועק "!Free Bird" גם בהופעות של להקות אחרות. ו"בית מתוק אלבמה" הוא עדות לתעוזה של להקה אלמונית, שבאלבומה השני שלפה נגד ניל יאנג ששר "Southern Man" ו"אלבמה" ודרך על הדרום. רוני ואן־זאנט, הסולן ומחבר המילים, בחור קטן קומה, לרוב כרסתן, עם שיער ארוך צרוב ומגבעת קש שהופיע יחף, היה מהיר חמה אבל לא רד־נק קלאסי. הוא היה יותר מתוחכם מהדימוי שלו. לכן זיהה ניל יאנג את הממזר שענה לו באחד השירים היותר אייקוניים ברוק האמריקאי ובחר לחייך.
רוסינגטון ניגן בסלייד הלירי בתחילת "Free Bird", שהוא מלאכת מחשבת של אקספוזיציה. כאשר השיר ממריא לקקופוניה של תשע דקות ושלושה גיטריסטים מצליבים צווארים כמו מוסקטרים, רוסינגטון הוא השקול והנינוח מכולם. גם מכיוון שנותר לבדו לשאת את ארונות המתים של חבריו. סקינרד היא להקה שנהרגה שלוש פעמים לפחות ועדיין השתקמה וקמה לתחייה; יש שבזים לה מאנינות מתנשאת, אבל כל במאי שיש לו שתי דקות הריוניות בסרטו תוקע בו שיר שלה. וורן זיבון, חלל נוסף, שר באחד משיריו: "בית מתוק אלבמה, נגנו את שירה של להקה מתה". שורת הפתיחה של "Free Bird" היא: "אם אעזוב כאן מחר, האם עדיין תזכרו אותי".
הלהקה הוקמה על ידי חבורת נערים מג'קסונוויל, פלורידה על ידי ואן־זאנט. גרי רוסינגטון ואלן קולינס היו נגני גיטרה. אד קינג מקליפורניה הצטרף כנגן בס ואחר כך כנגן גיטרה שלישית. ליאון ווילקסון היה נגן בס. כאשר חבריו החלו להשמיד חדרי מלון, שתו, עישנו ושאר הרגלים שעליהם שילמו מחיר מלא, חטף קינג בקבוק בראש מוואן־זאנט, הלך לחדרו, ארז את מיטלטליו ונטש את סיבוב ההופעות בלי לומר מילה.
באוקטובר 1977, בדרכם להופעה, עלתה הלהקה על מטוס המדחפים החכור שלה שהוכרז כבלתי כשיר לטיסה. למי שהביעו ספק בתבונת ההחלטה לטוס, ענה ואן־זאנט ש"כאשר זמנך מגיע הוא מגיע, וכל שעליך לעשות זה לנשק את התחת שלך לשלום". מנטרה מאצ'ואיסטית מיותרת וגורלית. המטוס חרק וגנח כל הדרך, עד שמעל מיסיסיפי כבה מנועו הראשון. ארטימוס פייל, המתופף, נכנס לתא הטייס. הטייס והנווט נראו לו כמלאך המוות ועוזרו. אחרי שבירר שהמטוס יכול לטוס עם מנוע אחד, כבה המנוע השני, ופייל חזר לקבינה והורה לחברי הלהקה והפמליה להיכנס לתנוחת נחיתת אונס. "המטוס צנח כמו אבן", סיפר פייל, "החברים שלי היו גיבורים. אף אחד לא צעק. אף אחד לא בכה. כל אחד שקע במחשבותיו והתפלל".
המטוס ובו לינרד סקינרד התרסק בחורשה במיסיסיפי. רוני ואן־זאנט, סטיב גיינס, נגן הגיטרה שהחליף את קינג, ואחותו זמרת הרקע קאסי גיינס, נהרגו מיד. מנהל ההפקה דין קירקפטריק הספיק להרים חלק כנף מרוסינגטון שנמעך תחתיה, לפני שמת מפצעיו. שני הטייסים נהרגו בקוקפיט. מי שלא נהרגו סבלו משברים רבים, בכל גופם, כולל רוסינגטון, ופונו במצב קשה לבתי חולים. וולטר קרונקייט, שבישר בחדשות הערב של CBS על התאונה, התקשה בהגיית שם הלהקה: הוא קרא לה ליניארד סקיניארד.
גארי רוסינגטון נותר שריד אחרון מההרכב המקורי. מחלותיו וסיבוכים אחרים השביתו אותו לעתים. הוא אמר שאינו רוצה למות במהלך מסע הופעות. בסרט על הלהקה, לוקח אותו ג'וני ואן־זאנט, אחיו הצעיר של רוני שהחליף אותו כסולן, לבית הקברות שבו קבורים החברים. ואן־זאנט, צעיר ובריא מרוסינגטון, מנסה להתבדח על התחנה האחרונה; רוסינגטון, שלא נטה לחייך ולהתבדח, העדיף להסתלק.
הגיטריסט אלן קולינס שרד את ההתרסקות אבל הפך משותק בתאונת דרכים ב־1980 ומת מדלקת ריאות ב־1990. ליאון ווילקסון שרד את התאונה ומת ממחלת כבד ב־2001. הפסנתרן בילי פאואל מת ב־2009 ממחלת לב, והמתופף בוב ברנס, שדעתו נטרפה, נהרג בתאונת דרכים ב־2013. הלהקה, שסופחה להיכל התהילה של הרוק ב־2006, איבדה עשרה חברים כולל רוסינגטון. זה יותר ממזל רע, זאת קללה.
הלהקה הופיעה כשדגל הקונפדרציה הדרומית תלוי מאחוריה, והיא נחשבת למקדמת המוזיקלית הגדולה ביותר של אתוס שגוי של אדומי צוואר גזענים, שונאי שחורים ומיעוטים אחרים. למרות הדימוי שדבק בהם שהם עצמם עזרו בהפצתו, הם היו חבורת פרחחים לא מזיקים שחיו את האפקט המתמשך של תבוסת הדרום ולא כמיליציה. גם מילות השירים מעידות על השקפת עולם ליברלית יותר משהיה נדמה.
באלבום הראשון של סקינרד (1973) הופיעו "Free Bird" ו"Simple Man". אל קופר, נגן האורגן ב"כמו אבן מתגלגלת" של דילן וחבר בהקלטות הסופר־סשן עם סטילס ובלומפילד, הפיק את שלושת האלבומים הראשונים של סקינרד; הוא שם לב שהגיטריסטים של הלהקה מעולם לא אלתרו. בעוד נשמת אפה של להקה כמו האחים אולמן, הייתה יכולתה לנגן את הרפרטואר הגדול שלה במאות דרכים שונות, למדו סקינרד את קטעי הסולו שלהם בקפדנות ולא זזו מהם. גם מה שנשמע ספונטני, כמו אד קינג סופר "1, 2, 3" בתחילת "Sweet Home Alabama" או ואן־זאנט אומר "Turn it up" בשיר, נבחר בקפידה ולא היה ספונטני.
עד שנקראה לסדר בעידן שמאס בסמלים של הקונפדרציה שהיה בהם זכר לעבדות, הפרישה מהאיחוד ומלחמת האזרחים, הרימה סקינרד בהופעות את דגל הקונפדרציה; לטענתם, זו הגדרת זהות דרומית שלא היה בה משום אמירה פוליטית. כאשר הוויכוח הפוליטי התלהט, החליפה סקינרד את הדגל הדרומי לדגל של ארצות הברית אך המשיכה להגניב את הדגל המקומם. "בית מתוק אלבמה" אהוב בפיטסברג ובניו יורק כפי שהוא אהוב בדרום. זהו אחד ההמנונים הגדולים של הרוק האמריקאי, ואין נסיעה הגונה באמריקה שהשיר לא מתנגן בה.
רוסינגטון ישב בצריף החזרות של הלהקה ליד אגם בפלורידה וניגן ריף של ארבעה תווים ללא הפסקה. אד קינג נכנס והוסיף קונטרה ששבתה את אוזנו של ואן־זאנט. תמשיכו לנגן, הורה ואן־זאנט לפקודיו, יצא לדוג לרבע שעה וחזר עם המילים. בתגובה למילים "בברמינגהאם אוהבים את המושל", עונה המקהלה "בו, בו, בו", שזה בוז באנגלית. "שמעתי שמר יאנג שר עלינו, שמעתי שניל הזקן משמיץ אותנו, אני מקווה שניל יאנג יזכור שגבר דרומי אינו זקוק לו", שר ואן־זאנט. יאנג שר את "אלבמה" באזכרה לתאונת המטוס. ב־2009 הורה מושל אלבמה בוב ריילי שעל מספרי המכוניות ייכתב "בית מתוק אלבמה".
"Free Bird", שירה המוכר והאהוב ביותר של סקינרד, מזכיר במבנה ובהתפתחות המוזיקלית של את "מדרגות לגן עדן" של לד זפלין. השיר התחיל אצל אלן קולינס עם תווי הפתיחה המלודית. רוסינגטון הוסיף משלו, והמנגינה תפסה את אוזנו של ואן־זאנט, שלילה אחד חיבר לה מילים. השיר פשוט עד כאב וזה כוחו. גבר מסביר לאישה מדוע אינו יכול להכות שורש במקום אחד, להישאר, להקים משפחה. השיר משנה קצב והופך לאורגיה של גיטרות. באלבום מופיעה גרסה של 9:08 דקות, שקוצצה ל־4:55 להשמעה ברדיו.
במרוצת השנים הקליש שערם הארוך של החברים ונעשה מעט מגוחך. ג'וני ואן־זאנט, אחיו הצעיר של רוני, התגבר על חששו הטבעי והחליף את האח המת כסולן. ההרכב המקורי הותיר אחריו מבחר גדול של שירים טובים. עד 1987 ליקקה הלהקה את פצעיה ואז חזרה להופעות "האיחוד" שנמשכות עד עכשיו.
לילה אחד לפני כמה שנים הלכתי לראות אותם בלונדון, אחרי הופעה של קלפטון ברויאל אלברט הול. זה היה רעיון רע. האולם היה קר וקודר עם קירות בטון חשוף. הצליל היה מתכתי. השירים נשמעו מחוץ להקשר. אינך יכול לבקש מחוליגנים בריטים להתרפק על הדרום של פושטקים אמריקאים. בהופעה מפורסמת באנגליה ב־1976, הוכיחה סקינרד את יכולתה. הלהקה ניגנה סקינרד לפני הסטונס על במה שממנה יצאה הלשון המפורסמת, היא נתנה הופעה מדהימה, שגרמה למיק ג'אגר התמוטטות עצבים. כשהוא מפר את ההוראות שנתנו לו, משך ואן־זאנט את חבריו לעלות על הלשון ועליה ביצעו את "Free Bird".
לפעמים נדמה שרוק דרומי ישיר וניאנדרטלי מדי לאנינים. הרעש גדול מדי. הגיטרות מייללות. יש הרבה סלייד, תופים רועמים ודגלים ברקע. לפעמים נראית הלהקה כפרסומת לג'ים בים. ככל שחלף זמן והמתים הצטברו, התקרבה הלהקה לדת. הם הצביעו הרבה לשמיים. הם ענדו שרשרות עם צלבים. לפעמים הצטלבו במבט מתחסד. מתישהו בהופעה החלו מקרינים על מסך אחורי עם צילומי מתיהם, קליפים מהופעות, הניחו לרוני לשיר כשג'וני מחליף אותו בלייב. ניתן היה להבין את המחווה אבל לא את היקפה ואווירת הקיטש והמוות.
מתישהו בדרך הארוכה נאמר שהלהקה תתפרק ותחדל אחרי לכתו של רוסינגטון, השריד האחרון. עכשיו זה קרה. בינתיים אמורה סקינרד להופיע בקיץ. 50 שנה אחרי אלבומם הראשון זה פרק זמן שלהקות מעטות שרדו אותו. אין לי המלצה, אבל לעתים להקות אמורות לזהות מתי הן הופכות לתזמורת בצורת של עצמן. את הרפרטואר הקנוני אף אחד לא ייקח מהם. הם היחידים שיכולים להזיק לעצמם.
