פעמים זה קורה: תמונה מהעבר נוחתת בטלפון שלך. מישהי שבדיוק אורזת את הבית ומצאה תמונה שלך מגיל 15 שולחת לך, ואני בוהה בה כמה דקות, קצת המומה שככה נראיתי. זכרתי את עצמי נוראית הרבה יותר, כמו כל מה שילדה בת 15 יכולה לחשוב על עצמה ולא בראי המציאות. מכוערת, שמנה, מה זה השיער הזה, איך את יוצאת ככה מהבית? ממרחק של 30 שנה אני רואה ילדה ממש חמודה, רזה ואפילו מדי, דווקא הייתי ממש בסדר. איזה בזבוז.
זה לא שלא ראיתי את עצמי מספיק. אומנם לא היו רשתות חברתיות בניינטיז, אבל היו לי מראות. אני מניחה שכמו כל בת 15 ראיתי את מה שרציתי לראות או מה שלא רציתי לראות. ומה שהיה נכון בגיל 15, היה נכון גם בגיל 30, וגם בגיל 40.
רוב החיים שלי עברו לא מאחורי עדשה, אלא בנוכחות כמעט טוטאלית ברגע עצמו. זה אולי מסביר איך אני זוכרת לפרטי פרטים את הרגע המתועד בתמונה, אפילו שחלפו 30 שנה. אני אפילו זוכרת את זו שאמרה תסתכלו רגע, אני רוצה לצלם.
כמעט אין לי תמונות מהגיל הזה, לא עניין מכוון כמו שפשוט לא היינו מתעדים כל רגע בחיינו. רק אירועים מיוחדים: פורים, ימי הולדת, מסיבות משפחתיות, טיול. וגם זה בקושי. יש לי אולי תמונה אחת מהים מגיל ההתבגרות. שום דבר שיסגיר את העובדה שכמה חודשים אחרי שצולמה התמונה כבר הרכיבו לי גשר על השיניים.
יש לי אלבום וחצי לא מלאים, שמתעדים כמעט חצי חיים. כל תמונה מספרת סיפור מלא. את כל הסיפורים אני זוכרת. זאת לצד עשרות אלפי תמונות בטלפון מהשנים האחרונות שלא אומרות כמעט כלום. הרבה מנות, משקאות, צילומי שמיים ונוף שאני אפילו לא מצליחה לזכור מתי צילמתי.
בטיסה האחרונה שלי, כדי להעביר את הזמן, התחלתי למחוק תמונות. ארבע וחצי שעות טיסה ו־5,000 תמונות שבאותו הרגע אמרו הרבה אבל ממרחק של זמן איבדו מהרטט שלהן, הלכו לפח הזבל. “האם את בטוחה שאת רוצה למחוק את התמונות האלה?", שאלה האפליקציה פעמיים. כן, השבתי. “לצמיתות" הם הוסיפו, כאילו שהמילה "לצמיתות" תפחיד אותי ללחוץ על “מחק", כאילו שדליט מוחק לך משהו מהלב ומהראש ולא רק מכרטיס הזיכרון. אני בטוחה, עניתי לעצמי בלב. ומחקתי.
היה לי רגע של חשש שלווה בהקלה מוזרה. מחקתי זיכרונות שאולי ארצה לזכור ואשכח. מחקתי זיכרונות שאולי ארצה לשכוח וזכרתי. כמו אחרי שמנקים את הבית ומשתדלים לא להשאיר כלים מלוכלכים בכיור, בזמן האחרון אני מקפידה לא להעמיס מקבצי תמונות דומות שלא אומרות דבר. אני לא מוציאה את הטלפון כשאני עם חברים, בבילוי, בהופעה. ברור לי שלא אצפה בזה לעולם. אני אזכור שהייתי. ואם אשכח? אלך שוב.
לפעמים אני מציצה באלבומים הדלים אבל המדויקים מהילדות, שנדמה שנתפרו במלאכת מחשבת של עורך סרטים שידע בדיוק איזו תמונה צריכה להיות מצולמת ובאיזה עמוד להיות מונחת. אני מודה שלפעמים מתחשק לי לראות עוד מהסרט שנקטע באמצע ולא צולם, זה שבמקומו מונחת רק תמונה אחת סטטית שלא נעה, שאמורה לספר את הסיפור כולו. ויכול להיות שרק משום שהתמונה לא שם, מתחשק לי לצפות בה שוב, ואם היא הייתה אולי לא הייתי מביטה בה יותר לעולם.
לא מזמן הייתי בנסיעת עבודה עם כמה משפיענים חמודים, שחלקם צעירים ממני ב־20 שנה בערך. מישהו שראה אותי מנסה לכוון פוקוס על משהו עם הטלפון שאל אותי למה אני מצלמת סטילס. “כבר לא עושים את זה היום", הוסיף. “כולם מצלמים רק וידיאו". אז התחלתי לצלם וידיאו, ולהעלות סטוריז לאינסטגרם עם מוזיקה ברקע.
“מדריך הטרמפיסטית לגלקסיה של דור ה־Z", או אם תרצו - הוליווד פינת פסטיבל קאן ברשת החברתית. נחמד לראות בראי הזמן את הדברים שחווית חיים, השאלה היא מה יקרה כשכל זה יום אחד ייעלם ואנחנו נישאר בלי אינסטגרם, בלי יכולת אנושית לזכור משהו מהעבר כי הזיכרון של היום הוא לא הזיכרון של פעם. אולי בעתיד אף אחד לא ירצה להתרפק על שום דבר, כי אנחנו חיים בעידן שבו ההווה מספיק ודי.
אם צריך להשוות בין כמות הרגעים שבהם אנחנו שולפים טלפון כדי לתעד מול כמות הפעמים שאנחנו לא מרוצים מעצמנו בזמן הווה ורק חושבים איך לשנות משהו, נראה לי שיש פה תחרות קשה. אני יודעת שזו קלישאה לומר שבסוף כולנו מזדקנים ולא מרגישים את זה, עד שפייסבוק מקפיץ לנו תמונה מ־2007, שבה היינו צעירים יותר בעשור וחצי ואנחנו מבינים שנראינו דווקא ממש לא רע כמו שחשבנו אז. איזה בזבוז.