מתווה העם ללא העם ופאניקה ביטחונית ללא ממשלה הציגו השבוע הוכחה חותכת בבשר המת של מדיניות בנימין נתניהו, ועל הדרך הובהר כי רק מחאת דגלי ישראל עשויה לחלץ את המדינה מהתהום שבפתחה אנחנו עומדים.
הקונספציה ההזויה סביב הסכמי אברהם ומערך הגנה אזורי־מפרצי נגד איראן קרסה סופית. איחוד האמירויות חתכה את חבל הטבור של יחסיה עם ישראל והודיעה על השהיית הרכש הביטחוני.
נשיא האמירויות הבהיר כי "עד שלא נוודא שלראש הממשלה נתניהו יש ממשלה שהוא שולט בה, לא נוכל לעשות דברים משותפים". במקביל, חיזקה סעודיה את קשריה עם איראן, וכל קשקושי הסרק על שגרירות בישראל הוכיחו (שוב) שמדובר בתעלול חסר אחריות ובסיס במציאות.
החובה המוטלת על צה"ל, אמ"ן והמוסד היא להתעלם כיום ממדיניות נתניהו, ולזהות ערוצים שבהם ניתן לדבר על הסדרים הן עם חיזבאללה, עם סוריה וכמובן עם איראן. קראתי שראש המוסד לשעבר אפרים הלוי סבור שהדבר אפשרי.
בייחוד חייבים להפסיק את ההפצצות המטופשות בסוריה ואת החבלות המטופשות לא פחות באיראן ובשיירות האמל"ח ללבנון ולסוריה. כל המבצעים האלה לא יהרגו את קשרי איראן, סוריה, לבנון ורוסיה.
האלטרנטיבה היא לזהות ערוצי הידברות על בסיס הסדר עם הפלסטינים ולהמשיך לשאר השכנים. והכי חשוב: לבצע את הפעילות הזו לפני שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מתערבים חוקית, בטח חוקית, בתהליכי קבלת ההחלטות במערכת הביטחון, כולל מינוי אנשיהם.
אמל"ח הגיע ויגיע לסוריה וללבנון גם אם יופצצו המשלוחים בדרך. על מערכת הביטחון, במקביל ליצירת ערוצי קשר, לדרוש מהממשלה להכיל את מעורבות איראן בסוריה ובלבנון (זה כבר קורה). גם אם מדיניותו האזורית של נתניהו הוכחה ככישלון גמור, הוא לא ילך על שינוי, כך שהדרך היחידה לבצע את המהלך האסטרטגי החיוני הזה היא באמצעות מחאת דגלי ישראל וריסון הממשלה בעזרת מערכת הביטחון.
לכן, לא פשרה, לא הידברות, לא שיפוץ סעיפים ולא שום הצעת תיווך: אין דרך לגשר בין הקואליציה והאופוזיציה, בין דרכם לבין דרכנו. מעולם (בעצם מאז מלחמת יום הכיפורים) לא הייתה דרך לגשר על פני תהום רבה בין הגוש הליברלי־דמוקרטי והגוש הדתי־לאומני.
מעבר ל"רפורמה", יש סיבה אמיתית ועמוקה על מה ולמה נערכת מחאת דגלי ישראל. זהו מאבק על זהותה של המדינה, על עצמאותם של אזרחיה בין שני קטבים – והוא על כל הקופה. אנחנו או הם.
חסד עשה אלוהים בימים האלה עם מדינת ישראל כשפרם סופית את התפרים המלאכותיים שחיברו בשנים האחרונות בין אמונה משיחית לפרגמטיות פוליטית. מכאן הכורח לנהל בין שני חלקי העם את המאבק שאין צודק ממנו. עבור כל אחד מהצדדים.
יש בהחלט דרך לחיות יחד על פיסת האדמה המשותפת הזו, וזה יקרה רק כאשר צד אחד ינצח וצד שני יקבל את תכתיבי מדיניותו. זו מטרת־העל של הפגנות המחאה.
כל הפשרות למיניהן, חילופי תת־סעיפים, שיחות חשאיות, שמועות על חברי הליכוד ש"ממתינים" ופריטה על נימי אחריות ממלכתית וביטחונית – כל אלה הם תרגילים לעצירת המומנטום של המחאה או גרוע מזה - המשך המצב הקיים וסתימת הגולל על אפשרות ניהול המדינה בעתיד.
שלום להתנחלות בלבבות
המצב הוא win־win לטובת הפגנות דגלי ישראל. החקיקה תימשך ותתגבר? כך גם הזעם והשיבושים ואיתם הכאוס וכישלון המשילות הגדול. החקיקה תוקפא? ניצחנו. החקיקה "תוקנה" במעמד צד אחד והגיעה להצבעה שלישית?
ההתארגנות תהיה הפעם על סטרואידים, כולל השבתה של המשק במתכונת שבת ואפילו יום הכיפורים. שלא לדבר על כך שמערכת הביטחון, כולל המשטרה, תיענה לבג"ץ ולא לממשלה ועכשיו ספרו לעם על "משילות" ו"יציבות". תכניסו אנשים לכלא? הלוואי.
רק כך יוכח סופית ששתי מטרות־העל של הציונות הדתית־לאומנית־משיחית היו כוזבות מרגע לידתן. הראשונה הייתה להתנחל בלבבות והשנייה להשתלט על כוחות הביטחון. שתיהן קרסו במהלך המחאה.
כבר כיום, הניצחון הגדול ביותר של המחאה הוא הקפאת הבנייה בצו אמריקאי והשפעתה על ריסוק הלגיטימיות של מפעל ההתיישבות בשטחים. הבונוס על הדרך הוא התובנה שמחלחלת לציבור לגבי תהליך ההדתה בכפייה והצורך להתמודד באמצעות הפגנות דגלי ישראל.
על מהלכי ההינתקות הסופית מה"התנחלות בלבבות" מנצחים כיום סמוטריץ' ושמחה רוטמן, שפרצופם כפרצוף הדור שלהם, בניגוד לדור המתנחלים הראשון, שראה בממלכתיות את בסיס הקיום המשותף. גם הניסיון להשתלט על צה"ל, שהיה מובנה בחינוך דורות חניכי המכינות הצבאיות, ספג מכה עם הכרזת הרמטכ"ל כי הדמוקרטיה היא מעל הכל.
מאז ומעולם בירך מטכ"ל צה"ל על רוח הלחימה של חובשי הכיפות, ובאותה נשימה בלם חובשי כיפה מלהיות רוב בצומתי הכרעות. בייחוד אלה מהסוג המשיחי.
פה ושם צץ חובש כיפה משולהב מדי לטובת אמירה אלוקית מתלהמת, אלא שככלל, החיכוך במערכת שיקולים רציונלית ברמה התפקודית הרחיק את הקצונה הבינונית והבכירה של חובשי הכיפות מהרבנות. ההוכחה היא שמרביתם מזדהים בזמני מחלוקת עם רוח צה"ל ומקדשים את החוק, ולא את רבני ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
אני מניח שהקצינים האלה עוברים סוג של משבר אמוני – וטוב שכך, בתנאי שרוח הלחימה שלהם תהיה כפופה לדמוקרטיה שעליה דיבר הרמטכ"ל. אכן, מערכת הביטחון, עקב לחצים פוליטיים, נכנעת פה ושם לתכתיבים מופרכים כמו שירת נשים, כשרות של בית שמאי או הגנבת שטיפת מוח אמונית באמצעות סדרות חינוך.
הדרך היחידה לבלום את ההשפעה הפוליטית ההרסנית של קואליציית המשתמטים על צה"ל היא באמצעות מחאת המילואימניקים ואנשי הקבע שהגדירו את מהות הצבא, מה שגרם לפוליטיקאים של הימין לדבר על סרבנות טייסי השמאל מול הסכנה האיראנית.
ככה? גם ניפחתם את האיום האיראני וגם הפכתם את הטייסים לסגני אלוהים שיצילו אתכם ממנו? עכשיו תשלמו בכך שהגולם הזה קם על יוצרו. שלא לדבר על כך שה"תלות" בטייסים היא איוולת גמורה. וכבר אמר אחד מהאנשים היותר חכמים בחיל האוויר, תא"ל מנחם בר ז"ל: "חיל אוויר לא מנצח מלחמות".
חשבתם שלוחמי ה"קומנדו" וזרוענו הארוכה ימגרו את הטרור? זה לא קרה גם אחרי עשרות שנים של "הצלחות" וכותרות מרעישות. ובכלל: בימין המתלהם סבורים עכשיו שחיילי הקומנדו המוחים הם הטרוריסטים.
אגב, התודות והפרחים לחשיבותה של המחאה מגיעים לפרחחי תחתית העביט של הימין. כאילו מישהו שלף אותם בפינצטה מצלחת פטרי. כל פליטה תינוקית, דוחה ככל שתהיה, כוסתה באדיקות (טוב שכך, ותודה) על ידי התקשורת והפכה מיד לבומרנג פיפיות. זה לא דגדג "אותם", זה הצחיק "אותנו", וגם זה משהו בימינו.