אם עד השבוע לרבים הייתה תקווה כי קיימת היתכנות לפשרה שתשים קץ לסיוט המתמשך של הידרדרות המדינה לתהום, אחרי נפילת מתווה אלבשן־פרידמן וביתר שאת אחרי פסילת מתווה הנשיא על ידי הקואליציה – התגלתה התקווה כאשליה כואבת. אין נקודות מפגש, וכנראה אין גם תקווה. הפערים הם תהומיים, וכל מה שתומכי הרפורמה מוכנים לשמוע, אינו מקובל על הצד המתנגד – ולהפך.
ללא רוב לקואליציה בוועדה לבחירת שופטים: מתווה הרצוג המלא
הרצוג הציג את המתווה: "מלחמת אחים היא קו אדום, לא אתן לזה לקרות"
ביום שני בערב, בעיצומן של שיחות קדחתניות שהתנהלו ללא הפסקה בניסיון להגיע להסכמות ולפשרות, קפץ הנשיא יצחק הרצוג למוזיאון תל אביב, לאירוע המסורתי של הענקת תואר "אזרחי הכבוד של העיר העברית הראשונה".
הרצוג היה אחד מאזרחי הכבוד החדשים שקיבלו מידי ראש העיר רון חולדאי את התעודות המפוארות המאשרות את הסטטוס החדש והיוקרתי שלהם. בקהל ישבה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, וכאשר הוזכר שמה, פרץ הקהל בתשואות רמות. הרצוג, לעומתה, זכה מהקהל לתגובה מנומסת, אך מאופקת.
יש להניח כי אילו האירוע היה מתרחש בסוף השבוע ולא בתחילתו, היה הנשיא נהנה מתשואות כמעט כמו אלה שזכתה להן חיות. נכון לעכשיו זוהי למעשה נקודת האור היחידה כמעט דרך עיני הנשיא, אם מסתכלים על התמונה שאחרי הצגתו של "מתווה העם".
לפני שבועיים, עם תחילת הרפורמה ועם פרוץ המשבר, ניסה נשיא המדינה לעשות את הבלתי אפשרי: להיכנס לקרב הכי פוליטי שביקום ולהישאר א־פוליטי. הניסיון היה אבוד מהרגע הראשון. ככל שההצעות שעלו ודלפו נטו ימינה, זעם השמאל על הנשיא יותר ויותר. "הרצוג שרוף אצלנו, שלא יבוא אלינו כשירצה להתמודד על ראשות הממשלה, גם בעוד עשר שנים לא נשכח לו" – אמר השבוע בכיר פוליטי המזוהה עם השמאל.
ביום רביעי, שעה קלה אחרי נאום הנשיא והצגתו של "מתווה העם", התבטא באותה נימה בדיוק בכיר פוליטי מהימין: "הרצוג הזכיר לציבור, לכל מי ששכח, שבשנת 2015 הוא היה מועמד העבודה לראשות הממשלה ואולי הוא רוצה להיות מועמד השמאל בעתיד. המתווה שהציע הפך אותו למנהיג המחאה ולהכי פוליטי שאפשר".
סביר להניח כי הנשיא, שהוא אומן פוליטי מהוותיקים ומהמנוסים שבזירה, ידע היטב מה המחיר שישלם ברגע שייכנס ללב המערכה. על אף הביקורת החריפה וחרף החצים שהנשיא חוטף משני המחנות, צריך לתת לו קרדיט. דאגתו לעתיד המדינה נוכח המתרחש בה היא דאגה אותנטית.
המחיר הכבד שהעם כולו, העם ולא הפוליטיקאים, כבר משלם ועלול לשלם בעתיד הוא קשה ומחריד. אם זה מחיר כלכלי, דיפלומטי או ביטחוני. בכל הזירות ישראל עוברת טלטלה שכמותה לא הייתה פה זמן רב. הנשיא עושה בדיוק מה שעל נשיא המדינה לעשות בעת צרה ברמה הלאומית. גם אם המחיר האישי והפוליטי שהוא משלם מסכן את תוכניות ההמשך שבוודאי יש לו.
"לתת להם זמן להפנים"
גורמים רבים השתתפו בדיוני הפשרה בשבועות שעברו מאז הכריז הנשיא על כוונתו להציע מתווה משלו. מאות אנשים עברו בבית הנשיא, כל אחד עם הצעה משלו. מה שעורר תקווה מסוימת שאולי הפעם המאמץ יצליח, היה הצטרפותו למו"מ של השר רון דרמר, מקורבו ואיש אמונו של רה"מ בנימין נתניהו.
ההסבר הרשמי של כניסת דרמר לתמונה היה היעדרותו של שר המשפטים יריב לוין, שיושב שבעה על אביו הפרופסור אריה לוין, שנפטר בתחילת השבוע. בפועל סימנה הצטרפותו של דרמר הרבה מעבר לחלופה טכנית. השחקנים שבזירה הבינו כי נתניהו, המנוע רשמית מלעסוק בענייני הרפורמה, מעוניין בפשרה ובהרגעת הסערה. מי שהתנהל מול דרמר מטעם הנשיא היה עובד יחזקאל, מזכיר הממשלה לשעבר בממשלת אולמרט.
דרמר ויחזקאל ישבו לדיונים שעות על גבי שעות. המו"מ נמשך מתחילת השבוע ועד יום רביעי כולל. הצעות רבות עלו ונפלו, אך את המתווה הסופי, זה שהוצג לציבור בשידור חי ביום רביעי בערב, הכירו שני הצדדים בזמן אמת, יחד עם שאר העם.
לא ראשי האופוזיציה ולא בכירי הממשלה, כולל ראש הממשלה עצמו, עודכנו מבית הנשיא מבעוד מועד. לדברי הגורמים בסביבת נתניהו, הוא הורה לדחות את ביקורו המדיני בברלין ולכנס בדחיפות דיון בהול בלשכתו בכנסת בדיוק מסיבה זו.
על כן הלו"ז נעצר. משלחת עיתונאים המתלווה לראש הממשלה בביקורו עברה מזמן את הצ'ק אין בנתב"ג. גם אנשי המחאה די מיצו באותו שלב את תוכניות השיבוש שלהם, והדיון בלשכת רה"מ בכנסת נמשך ונמשך.
בזה אחר זה נכנסו ויצאו מלשכת נתניהו דרמר, אריה דרעי, יואב קיש, מזכיר הממשלה יוסי פוקס, ראש הסגל צחי ברוורמן, בעוד שר המשפטים היושב שבעה נמצא על הקו, ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' קוטע את ביקורו בארה"ב וטס חזרה ארצה. במרכז הדיון עמדה השאלה: מה בדיוק הנשיא עומד להציג? נתניהו דרש לעבור על כל התרחישים – מהכי רצוי ועד הכי לא רצוי, ולהתכונן לכל תסריט שיבוא.
עם תחילת השידור הופץ המתווה באמצעות הקישור לאתר ייחודי. בלשכת נתניהו לחצו על הלינק, עברו על הטקסט – ומיד הבינו כי התרחיש הפחות טוב מבחינתם הוא זה שמתממש מול עיניהם.
גורמים שנכחו בדיוני הפשרה בזמן האחרון, טוענים כי בלב המחלוקת בשלב מסוים עמדה "סוגיית השופט סולברג". השופט השמרני סומן כגורם לא רצוי על ידי מתנגדי הרפורמה, והדרישה שהועברה בערוצים בלתי רשמיים הייתה "נטרול סולברג כתנאי לתמיכה במתווה".
בימין נוטים להפנות את האצבע אל נשיא העליון לשעבר אהרן ברק כאל גורם בעל משקל קריטי שאומנם לא נמצא רשמית בתמונה, אך אנשי המחנה המתנגד בהחלט מושפעים ממנו. כך או כך, המתווה הסופי, שמעניק להרכב שופטים את הזכות לבחור את השופטים שיהיו חברים בוועדה לבחירת שופטים (ולא נכנסו לוועדה על עקרון הסניוריטי), נפסל על ידי בכירי הקואליציה, בעיקר בגלל נושא הוועדה לבחירת שופטים.
אפילו שני סעיפי המתווה שנועדו לעודד את בכירי הממשלה לתמוך בו – פסקת ההתגברות הפרטית לחוק הגיוס והפתרון לסוגיית אריה דרעי הנותן לו את האפשרות המיוחלת לחזור לשולחן הממשלה בתור שר – לא גברו על הדרישה המרכזית של מקדמי הרפורמה לשנות דרמטית את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. הקואליציה אמרה "לא" – והמשחק חזר, לכאורה, אל נקודת המוצא.
למחרת שידרו שני הצדדים נכונות לחזור לשגרת הסערה: האופוזיציה – לרחובות; הקואליציה – לוועדת החוקה ולמליאת הכנסת; ולהמשיך כאילו מתווה הנשיא לא קיים.
לעומת הפוליטיקאים משני הצדדים, גורמים שקרובים יותר לבית הנשיא מאשר לבית המחוקקים, מסרבים להתייאש. "הטווח קצר מדי וה'לא' הוא תגובה ראשונה בלבד. צריך לתת להם זמן להפנים, ללמוד את המסמך לעומק. הם יבינו כי המתווה הוא לא תוכנית פעולה, אלא נקודת הפתיחה של מו"מ אמיתי. אין ייאוש" – אומרים הגורמים המסרבים להיכנע לפסימיות. "זה בהחלט לא סוף פסוק. זה רק סוף פרק לקראת הפרק הבא".