הרבה שאלות גדולות בנוגע לפיגוע סמוך לצומת מגידו נותרו בלתי פתורות, ולא רק בשל היבטי הצנזורה. פערי המודיעין העמוקים שהיו לצה"ל באירוע הזה מקשים גם כעת, לאחר שבפיגוע נפצע באורח קשה אזרח ישראלי, בגיבוש תמונת מצב בסיסית.
לפער המודיעיני הזה מומלץ כי שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי יתייחסו בכובד ראש כאל מחדל ולא כאל בעיה נקודתית. לא לצורך עריפת ראשים, הדחות וענישה, אלא בעיקר לבחינה ביקורתית בנושא המודיעין העמוק ולא רק בהקשרי האירוע האחרון.
נדמה שיש למערכת הביטחון מה ללמוד בנוגע לדפוסי הפעולה, קונספציות המודיעין ושיטות העבודה בניתוח האויב בצד הלבנוני. בעיקר מול חיזבאללה, אבל גם אל מול ארגוני הטרור הפלסטיניים במחנות הפליטים בדרום לבנון והשימוש שעושה בהם חיזבאללה, בשיתופי פעולה שנועדים לעתים לטשטש מעורבות שלו.
במחיר נמוך יחסית אל מול פוטנציאל ההרג שהיה בידי המחבל, מערכת הביטחון קיבלה הזדמנות פז להבין דבר או שניים בנוגע למידת המוכנות של צה"ל לתרחישים מסוכנים וחמורים הרבה יותר, כמו פשיטה במפתיע של פלוגות רדואן של חיזבאללה אל שטח ישראל וניסיון התקפה על יישוב או מחנה צבאי.
בתוך כך, יש כמובן לתחקר לעומק כיצד הצליח מחבל אחד, במבצע יחיד מתוכנן, לחדור לישראל תוך ניצול נקודות התורפה לאורך הגבול, חמוש מכף רגל ועד ראש בנשק ארוך, אקדח, מטען רב־עוצמה, חגורת נפץ ותחמושת. כיצד הוא עבר את הגבול ונכנס לעומק השטח הישראלי בקלות מעוררת דאגה, כשהוא חומק מתחת לרדאר של צה"ל והמודיעין.
צה"ל לא הצליח למנוע את חדירת המחבל מלבנון, למרות קיומן של התרעות כלליות לפני שהפיגוע התרחש. כך או כך, הבעיה המרכזית באירוע הזה היא קודם כל הפער המודיעיני הגדול שקדם לכשל לעצור את המחבל על קו הגבול לפני שחדר לישראל. באירועים מהסוג הזה קל יותר לכאורה להצביע על הכשלים והפערים המבצעיים באי־מניעת החדירה לשטח ישראל, אבל זו רק נקודת הקצה. הבחינה העמוקה באמת צריכה לעסוק במודיעין, ולצורך בדיקתה יש מקום לבדוק גם מעורבות של גורמים ותיקים ומנוסים שלא נמצאים כיום בתוך המערכת, ויוכלו להסתכל על הנתונים במבט אחר שאינו תחת קונספציות.
זו לא הפעם הראשונה שמערכת הביטחון מופתעת בשנים האחרונות ומוצאת את עצמה בפער בכיסוי המודיעין בלבנון. ירי רקטות של ארגוני טרור פלסטיניים שחזר על עצמו בשנת 2021 חשף פער מודיעיני בכיסוי פעילות הארגונים הללו במחנות הפליטים בדרום לבנון.
מתיחות זו הסתיימה בסופו של דבר בתקיפת איתות סמלית של מטוסי קרב ישראליים. ישראל העבירה מסרים לחיזבאללה כי לא הוא הכתובת, אבל זה האחרון לא הגיב בהתאם להערכות המודיעין וביצע מטח ירי של 19 רקטות סמוך למוצבי צה"ל בהר דב, פעולה שהפתיעה את ישראל.
פיצוץ המטען בכביש 65 סמוך לצומת מגידו מעורר לא מעט שאלות. לדוגמה, מדוע דווקא שם ולא קרוב יותר לגבול או בנקודה שבה היו אזרחים או חיילים רבים. חדירת המחבל לשטח ישראל, הציוד הרב שהיה עליו, יכולת ההתמצאות שלו בשטח הישראלי כאשר בשלב זה אין חשודים בסיוע למחבל בשטחנו, מאותתים כי מדובר בפעולת יחיד של מחבל שאומן באופן מקצועי.
הבחירה להתרחק יותר מ־70 קילומטרים מהגבול עד לצומת מגידו, הינה מהלך שלכאורה אין לו כל הסבר הגיוני, למעט אולי ניסיון להאדרת ההישג התודעתי, כשמבצע הפיגוע הצליח לחדור עד לעומק שטחה של ישראל, ולא הסתפק בבחירת מטרה סמוך לגבול.
קשה לראות בשלב הזה ארגון טרור אחר מלבד חיזבאללה שמסוגל לתכנן ולהוציא אל הפועל מבצע מהסוג הזה. גם כאשר הדבר מבוצע בשטח על ידי איש אחד, הוצאת פיגוע במאפיינים מסוג זה דורשת מעטפת אימון והכנות של ארגון טרור רציני.
שינוי חוקי המשחק?
כמעט 11 שעות לאחר שהפיגוע התרחש, הצליחו לוחמי ימ"מ לסגור מעגל על המחבל ולחסלו בסביבות השעה 17:00, כשהוא במרחק נגיעה של 2 ק"מ בלבד מהגבול.
אם היה מצליח לחזור לשטח לבנון בשלום, גם ללא הרג ישראלים, מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה היה יכול לרשום לעצמו הישג תודעתי יוצא דופן. גם כך בפני ישראל בעיה מורכבת מאוד, משוואת לבנון אינה דומה לזו של עזה ובטח לא לזו של סוריה.
תרחיש מלחמה בלבנון אינו דומה בשום דרך לעוד סבב לחימה מול חמאס בעזה, ומכאן שההחלטה להמשיך להחזיק את האיפול התקשורתי במשך יומיים נבעה בין השאר מהצורך לבלום הסלמה אפשרית ולהתרחק בקבלת ההחלטה מזמן הפיגוע עצמו, וזאת כל עוד לא נקבע על בסיס אינדיקציות מודיעיניות כי חיזבאללה אכן עומד מאחורי הפיגוע. כמעט ברור לחלוטין שכמו תמיד במבחן התוצאה, אם היו הרוגים רבים בפיגוע, מרחב העמימות הישראלית לא היה רלוונטי ושאלת התגובה לא הייתה עומדת בספק.
תהייה גדולה נוספת בהקשר הזה נוגעת להפעלת המטען על רכב בודד שבכלל נסע בצד הנגדי לשול שבו הונח המטען. יכול להיות שמדובר בטעות מקצועית, וההיגיון הסביר היה אמור להצביע לכאורה על ביצוע כושל, כאשר למזלנו ברגע האמת, המחבל טעה באופן שבו הפעיל את המטען.
אבל לצד זאת קיימת אפשרות נוספת, שכבר היו כדוגמתה בעבר מצדו של חיזבאללה, שאולי גם הפעם ניסה להגדיר מחדש את גבולות המשחק, אבל בזהירות ובלי להוביל את לבנון למלחמה במקרה שתוצאת הפיגוע הייתה הרוגים רבים בישראל. גם השאלה מדוע המחבל לא עשה שימוש בנשק שנשא או בחגורת הנפץ והתקדם חזרה לכיוון הגבול, תיענה רק בהמשך, או אולי תיוותר ללא תשובה.
הדילמה במערכת הביטחון לגבי התגובה היא מובנת. כמי שאינו נושא באחריות, אין לי כוונה לקבוע אם היה צריך לתקוף באופן מיידי בלבנון או להמתין עד לבירור העבודות. אבל מנגד, האיפול הארוך והצנזורה החמורה שהגבירו את הלחץ בצד הישראלי, נמשכו הרבה יותר מדי. בינתיים, בצד השני חיזבאללה ונסראללה מרוויחים מהמהומה כמי שמחזיקים הרתעה חזקה מול ישראל, שבעצמה פועלת במרחב עמימות, רק שהפעם, לעומת הפעילות המיוחסת בסוריה, ישראל הייתה הצד המותקף.
את האמת חיזבאללה יודע היטב: בשנים האחרונות הוא ספג מכות כבדות מצה"ל. אם ידרדר את לבנון למלחמה מול ישראל, הוא יוביל אותה לאסון, זאת במיוחד לנוכח פשיטת הרגל של המדינה שנותרה ללא כל עתיד. ועדיין, למרות שלל הבעיות הפנימיות, מתברר שנסראללה מוכן לשחק במשוואות תגובה חדשות.
הרבה פעולות מיוחסות לישראל כנגד הציר של איראן וחיזבאללה בסוריה ובאזורים נוספים במזרח התיכון במסגרת המב"ם. רובן מהאוויר, אבל ניתן להעריך שבחלקן המועט התבצעו פעולות קומנדו חשאיות שנותרו באפלה מוחלטת. כשזה המצב, אפשרות של נקמה גם בפיגוע בלב ישראל מצד כוח קודס האיראני או חיזבאללה בלבנון מובאת תמיד בחשבון.
אבל הפעם, לשאלת העיתוי משמעות רבה בצל המשבר העמוק בישראל. כאשר נורית רקטה מרצועת עזה, ישראל תוקפת את חמאס כריבון האחראי, גם אם הוא לא ביצע את הירי. כאשר מלבנון מתבצע פיגוע חמור בלב ישראל, כל צעד ופעולה נבחנים במשורה, כולל המתנה לקביעה אם חיזבאללה עומד מאחורי הפיגוע, שלאחריה דילמה עמוקה כיצד להגיב בלי להידרדר למלחמה בצפון.
מכאן גם הבעיה. אפשר להבין את מרחב השיקולים של הדרג הבכיר, שר הביטחון וראש הממשלה להימנע מהידרדרות למלחמה מול חיזבאללה, אבל לא ניתן להתעלם מכך שחוסר תגובה צבאית יוצר גם הוא בעיות, במיוחד בתקופה שבה אויבי המדינה בוחנים מחדש את הגבולות לנוכח המשבר העמוק בישראל.
סדרי עדיפויות
בקצב החדשות המטורף, הצעת פשרת הנשיא, שנראה כי טורפדה בידי הקואליציה במהירות שיא, דחקה מהר את פרטי חשיפת האירוע, שבימים רגילים היה נותר בכותרות הראשיות ימים ארוכים. אבל אלה אינם ימים רגילים, כפי שאמר הרמטכ"ל ערב חשיפת הפרטים הראשוניים ביום רביעי, בטרם פרסום מתווה הנשיא: "אנחנו מסתכלים על אתגר רב־זירתי. הוא היה פחות בשנים האחרונות. אנחנו רוצים להיות מוכנים אליו, וזה אומר שאנחנו צריכים צבא סדיר ומילואים מאוד מוכנים. האויבים שלנו מסתכלים ואומרים, אולי בעת כזו אפשר רגע לראות שיש כאן הזדמנות של חולשה".
ערב הרמדאן והמתיחות בזירה הפלסטינית, המשך המרוץ של איראן לעבר הגרעין ועכשיו המתיחות מול חיזבאללה, בצד בעיות נוספות ביחסים עם ארה"ב וחשש למשבר כלכלי - נראה כי אין סמלי מכך שחשיפת הממצאים הראשונים של פיגוע שבו גם מחדלים וכשלים חמורים שיש ללמוד מהם, התבצעה בסמיכות לפרסום פשרת התיווך של נשיא המדינה, שדחקה הצדה את העיסוק באירוע הביטחוני החמור הזה.
ושאלה אחת עמוקה נותרה כמשקולת. איך סדר העדיפויות כאן התהפך לחלוטין בחודשיים בלבד, בין שבצד התומך ברפורמה המשפטית ובין שבצד המתנגד למהפכה המשפטית. בינתיים כל כך הרבה וקטורים הקשורים לביטחון הלאומי של מדינת ישראל מצביעים באופן מובהק – מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית – על מגמות שליליות מאוד.
אפשר להמשיך עם הטענות וההאשמות בין תומכים ומתנגדים, חברי קואליציה ואופוזיציה, דתיים וחילונים, שמרנים וליברלים, אבל לא ניתן להתעלם בסופו של דבר בראי הזמן הזה ובראייה היסטורית מכך שבסופו של דבר האחריות הבלעדית לניווט הספינה הכבדה היא של ראש הממשלה. נכון לעכשיו, נראה שגם תמרורי האזהרה בנושאים הביטחוניים אינם מובילים לניסיון של ממש להטיל את העוגן במים שקטים ולמנוע מהספינה להיטרף.