את הדינמיקה הזו כולנו כבר מכירים בעל פה. ראש השב"כ/המוסד/המפכ"ל/הרמטכ"ל לשעבר עומד להתראיין בערוץ 12. הפרומואים הדרמטיים, בדרך כלל בקולה של אילנה דיין, מבטיחים “ראיון שמעולם עוד לא שמעתם", מפי מישהו ש"מעולם עוד לא התראיין", או לכל הפחות “מעולם עוד לא נשמע ככה", וכו'.

וכולנו יודעים מראש, עוד לפני שהוציא ולו מילה, מה הוא עומד לומר. עד כמה הוא מודאג מהמצב, ישראל בדרך לדיקטטורה, נתניהו הוא כבר לא אותו מנהיג שהכיר וכו'. כל זה לא נאמר בזלזול או בביטול. הראיון עם נדב ארגמן, למשל, אדם עם דעות נציות שמונה בידי נתניהו עצמו, ראוי שיהדהד ויישמע למרחקים. אבל הבעיה היא שמראש אין לו סיכוי. מהרגע שבו הראיון הזה משודר במסגרת “עובדה" או “אולפן שישי" ודומותיהן, הוא ישכנע את המשוכנעים וירחיק עוד יותר את המתנגדים, שיראו בו עוד לבנה בקיר הרדיפה האינסופית אחרי נתניהו.

הרבה מאוד אנשים בגוש השמאל־מרכז שחוזים בדינמיקה הזו דופקים את הראש בקיר, מילולית, ושואלים - איך יכול להיות שהם, כלומר תומכי נתניהו, שומעים את הקולות וזה לא מפריע להם? ומכאן קצרה מאוד הדרך להדבקת המושג “ביביסט". כלומר, מישהו שתומך בנתניהו באופן עיוור ועדרי, לא משנה מה יגלה על אודותיו. וכמה אנשי ביטחון בכירים לשעבר יבטאו את ביקורתם העמוקה כלפיו.

אני בטוח שיש גרעין קשה כזה, של ביביסטים. של אנשים שמתייחסים למנהיג שלהם כמו אוהדים של קבוצת כדורגל. ללא תנאים, עד המוות. אבל אני גם משוכנע שמרבית תומכי הימין הם לא כאלה. וכאן כבר מגיעה שאלת המתווכים, כלומר התקשורת. כל אדם תבוני עם חוש ביקורת מינימלי הצופה, למשל, בערוץ 12 מבין שיש שם הטיה ברורה נגד נתניהו והימין. מספיק לצפות בספינת הדגל של חדשות הערוץ, "אולפן שישי", שבו משתדלים תמיד להציב ימני מחמד כדי לאזן את הפאנל. הלך בועז ביסמוט, הגיע אמיר איבגי. שקוף. ולכן אם איש ימין צופה בשידורי הערוץ, הוא מוכן מראש להטיה הזו.

ויש לו אנטגוניזם מובנה כלפי כל מה שיציגו לו שם. גם אם מדובר בתכנים חשובים, מבחינה עיתונאית, שבאופן רגיל היו אמורים לייצר אצלו מחשבה ואפילו ספקות. ע"ע הראיון עם נדב ארגמן. החד־צדדיות הזו, שאפיינה את התקשורת לאורך שנים ארוכות, היא עכשיו בעוכריה. כי ברגע שבו היא איבדה את אמון הצופים - לפחות חלק משמעותי שלהם - כל הרכבת האווירית הזו של בכירים המודאגים מנתניהו נראית כמו “זאב זאב" אחד גדול. משהו שאתה לא טורח אפילו לרדת לתוכנו מרוב שהוא צפוי. ובעיקר, מרוב שצפוי שישודר דווקא בערוץ הזה.

ולא שבצד השני המצב טוב יותר. ערוץ 14, שאמור להיות אלטרנטיבה לתקשורת הוותיקה, ויתר מראש אפילו על מראית העין והניסיון ליצור איזשהו סוג של איזון ומתנהל כערוץ תעמולה לכל דבר. הסרטון המקומם שהסביר מדוע המפגינים הם אנרכיסטים, במסווה של סרט אינפורמטיבי, ממש מידע חיוני לציבור, מוכיח את הלך הרוח שם שהוא הכל פרט לעיתונאי אובייקטיבי. דווקא הייתה חברת חדשות אחת שהציגה סוג של איזון מעניין, חדשות 13, שם כיכבו במקביל גם אילה חסון ושרון גל וגם רביב דרוקר. אבל גם היא עברה הסרת ימניות ועכשיו היא הומוגנית להפליא.

הרבה מאוד עיתונאים טוענים בימים האלה שמדובר בשעת חירום. ושבעת כזו עליך להסיר את הכפפות ולומר את דעתך באופן גלוי. בערך כמו המונולוג של אילנה דיין בתחילת תוכניתה. הבעיה היא שכולנו קוצרים עכשיו פירות באושים של שנים ארוכות של חד־צדדיות. שנים שכרסמו קשות באמון הציבור בתקשורת, והביאו את כולנו למצב שבו לכלב השמירה של הדמוקרטיה כבר אין יותר שיניים. והתוצאה היא שהתקשורת שלנו מתחילה להיראות כמו המחנות הפוליטיים עצמם. לכל מחנה יש ערוץ משלו, שבו הוא צופה במציאות אלטרנטיבית שמחליקה לו טוב בגרון. ובמציאות כזו כבר אין יותר ערך לחשיפות עיתונאיות אמיתיות.

על הסכין

בסופו של דבר, הסיפור החרדי הוא אולי המשמעותי ביותר שמתרחש כאן כרגע, מאחורי כל הסערות. כי לכולם ברור, כולל לחרדים עצמם, שמצב שבו ציבור כל כך גדול, וכל כך גדל, חי במובנים רבים על חשבונם של יתר הישראלים - לא יכול להימשך יותר. פסקת ההתגברות, במובן הזה, היא רק סימפטום. והפיצוץ הגדול עוד יגיע.

אף על פי שהרפורמה המשפטית דוהרת קדימה, ורוב מרכיביה כבר אושרו בקריאה ראשונה, עד עכשיו עוד לא נערך אפילו דיון אחד בעניינה בסיעת הליכוד. שזה דבר בלתי נתפס. הליכוד היא השותפה המרכזית בקואליציה, ובכל זאת לא מתאפשר לחבריה להשמיע את דעתם באופן פומבי בנושא כל כך קריטי.

הסדרה הקוריאנית "The Glory" (נטפליקס) עוסקת באישה היוצאת למסע נקם מתוחכם בחבורה שהתעללה בה בעת שהייתה נערה. העלילה עצמה יכלה לפרנס בכבוד אופרת סבון, אבל הבימוי והצילום מרשימים ורגישים מספיק כדי להצדיק צפייה. והבונוס הוא היחשפות למנטליות הדרום קוריאנית הכל כך שונה. לדוגמה, השכיחות המפתיעה של אלימות פיזית.