סרט אפל

פעם בעשור אני צופה ב"יוצאי הדופן" ("The Misfits") במזוכיזם משולב ברגעי הנאה חולפים וניסיון לראות מה החמצתי בצפייה קודמת. "יוצאי הדופן" (1961) הוא מסוג הסרטים שעלילתו מאחורי הקלעים מרתקת, סוריאליסטית וטרגית מההתרחשות על המסך. יש סרטים כאלה, והם לא פחות מהפנטים מסרטים שטובעים בשבחים ופרסים.

שחקניו פגומים בדרך זו או אחרת; התסריטאי הלך לאיבוד והבמאי שאהב להתעלל בהפקה, נהנה מכל רגע. "יוצאי הדופן" הוא סך כל פגמיו, הנוירוטיות של משתתפיו והשתקפות התפוררות חייהם. הוא סרט אסונות שלא התכוון להיות כזה ועדיין פעם ברבע שעה הוא זוהר באור שמסנוור את פגמיו.

ב״יוצאי הדופן" כרוכים חייהם של יוצרים רבים, חלקם כאלה שזמנם קצוב ותוחלת חייהם קצרה. אוחזים בו ג׳ון יוסטון, הבמאי, שהתייחס אליו בלקוניות ובציניות בספרו האוטוביוגרפי ״ספר פתוח"; נורמן מיילר, שהרחיב עליו את הדיבור ב״מרילין", הביוגרפיה שכתב על מרילין מונרו; ארתור מילר, מחבר הסרט ובעלה של מונרו, תרם את חלקו ב"עיקולי זמן", אוטוביוגרפיה מלנכולית; ופטרישיה בוסוורת בספרה "מונטי", על חייו הקצרים והמיוסרים של מונטגומרי קליפט.

בקצרה: רוזלין טייבר (מרילין מונרו), באה לנבדה כדי להתגרש מבעלה (קווין מקארתי) וחוברת לגיי לנגלנד (קלארק גייבל), בוקר הנושק ל־60. שני בוקרים נוספים, אלי וולך ומונטגומרי קליפט, ידידיו של גייבל, נמשכים אל מונרו, מפלרטטים איתה, ממתינים שיחסיה עם הקאובוי הקשיש יעלו על שרטון. הגברים יוצאים למדבר כדי לתפוס סוסי פרא.

מונרו מצטרפת אליהם, מכיוון שאין לה משהו טוב יותר לעשות, והופכת עדה למצוד האכזרי. כאשר מונרו מבינה שאף אחד לא ירכב על הסוסים האצילים והם מיועדים להימכר כמזון לכלבים, היא יוצאת נגד גייבל, הרואה במצוד את משימתו האחרונה. תחת הלחץ הכבד, ההיסטרי והאפקטיבי שלה, נאלץ גייבל לנסח עמדה חדשה כלפי חייו.

תחת שמש מדברית לוהטת התאספו בקיץ 1960 מיטב יוצאי הדופן של הקולנוע האמריקאי. מונטגומרי קליפט - שאלמלא יצר ההתאבדות וההרס העצמי שלו היה מחזיר קרב ראוי להגמוניה של מרלון ברנדו - הגיע לאתר הצילומים ברינו, נבדה, מתחתיתה של אחת המעידות הרבות שלו. על מצבו הנפשי הרעוע מעיד אירוע שבו הזמין את אחד מחבריו הקרובים לראות את ביתו החדש בניו יורק. האורח הגיע וקליפט שעמד בקומה השנייה השליך עצמו מטה מראש המדרגות.

הוא נלקח לבית חולים, שם נחבש ועבר בדיקות כלליות. במחיצתו של רופאו הפרטי, התוודה קליפט כי הוא סובל מבעיות שיווי משקל בזמן שאינו שיכור ומאובדן זיכרון. בית חולים, שכרות, אובדן זיכרון ושיווי משקל נפשי, הן מילות מפתח במילון של "יוצאי הדופן".

כדי להנמיך את גובה הלהבות על קו האופק של קליפט ולפרוש רשת ביטחון תחת האגו השביר שלו, נשאר ג׳ון יוסטון - אחד הנבלים הגדולים בהוליווד - נאמן לשיטתו. הוא ליהק בסרט את קווין מקארתי ("פלישתם של חוטפי הגופות"), שאיתו היה קליפט מעורב רומנטית בעבר. נוכחותו של מקארתי על הסט לא הוסיפה למצב הצבירה הנזיל של קליפט.

מרילין מונרו של "יוצאי הדופן", שנתיים לפני מותה, הייתה אישה כועסת על חייה, שקוקטייל סמים וכדורי שינה סער בדמה. ייסוריו הקפקאיים של בעלה, המחזאי המוכשר והמופנם ארתור מילר, נתפסו בעיניה כחור שחור ופעור שלתוכו עמדו שניהם ליפול. יותר משהייתה צריכה מאהב ובעל, הייתה זקוקה מונרו לשמרטף ושומר ראש. כשחייה מתפוררים ורגל אחת בודקת את טמפרטורת הקבר, הייתה הקריירה שלה הבטחה מוחמצת לחיים טובים ושלוות נפש. מונרו לא ישנה בלילות ולא הייתה ערה בימים.

מבודדת בנבדה הלוהטת, מוקפת בעילית המאצ׳ואים של הוליווד, הפך הסרט שנכתב עבורה לסיוט מתמשך. קריאותיה לעזרה וסימני המצוקה שלה הדאיגו את הסובבים אותה; ההפקה נפסקה שלוש פעמים כדי לאפשר את שיקומה בבתי חולים שונים, לרוב בלוס אנג׳לס, שם יצא לבה אל איב מונטאן, שעל הרומן שניהלה איתו לא הצליחה להתגבר.

כאשר הוגש לה תפקיד חייה ברגע של ריכוז יצירתי עילאי של מילר, הייתה מונרו שרופה מכדי להכיר באיכויותיו. למרות מצב העילפון שבו הייתה שרויה רוב הצילומים, לא ניכר מצבה המדורדר במוצר הסופי. מונרו של "יוצאי הדופן" הייתה במיטבה. אישה חזקה, שחקנית, מודעת לכוחה. מדי ערב, בסופו של יום צילומים מתיש, נעשה ניסיון להרכיב את חלקיה ולשקם אותה. מחזיריה לחיים היו המעסה האישי שלה ופולה סטרסברג האימתנית, מורת המשחק מהשיטה הניו יורקית, שחנתה בשולי הפריים ועשתה למונרו סימנים מאחורי כתפיו של יוסטון.

בעוד שני הסוונגלי הפרטיים שלה עובדים עליה, המעסה על גופה וסטרסברג על רוחה, שוטט בעלה הזנוח והמוכה בגבו לקירות. בסוף הטיפול פרשו השכירים למיטותיהם ומילר נכנס לפעולה.

אשתו זרקה את הסדינים מעליה ופרעה את המיטה בחוסר יכולתה להירדם. הוא ישב לצדה ואחז בידה. נישואיה למילר מתו קלינית, ומונרו המיואשת לא טרחה להנשים אותם. היו לה בעיות להנשים את עצמה. עבור מי שהייתה מורגלת במותרות נוזליים, מבושם ועד שמפניה, הייתה נבדה הקשוחה מושבת גלות ספרטנית והיא ברחה ממנה בכל הזדמנות אפשרית, לרוב על גבי אלונקה. גם הסבלנות והעזרה שקיבלה מונרו מהשחקנים שהקיפו אותה, לא היו בה כדי להחזיר אותה לחיים.

רק המעסה הגברתן שלה נהנה; גופה, שמעולם לא היה בשל, מלא וזוהר יותר מב״יוצאי הדופן", דמה בעיניו כענן לבן זוהר באור ירח. המסז׳יסט דיווח על ממצאיו. שכבת העור העליונה שלה לחה ועמוקה, דיווח המוציא לעור, מעולם לא ראיתי דבר כזה. בלילה זרח גופה כמו מקור אור חשמלי.

מילר הלך ונמוג בכיסא התסריטאי שלו. "יוצאי הדופן" נולד מפגישה מקרית שלו עם שלושה בוקרים בנבדה, 1956. לוכדי הסוסים סיפרו למילר כיצד הם לוכדים את המוסטנגים הפראיים ומוכרים אותם כמזון לכלבים, ומילר ביקש להתלוות אליהם. את הגרסה הראשונה של "יוצאי הדופן" מכר מילר כסיפור קצר למגזין "אסקווייר".

באחד האשפוזים התכופים של מונרו, שהיו לחם חוקם המשותף בעת נישואיהם, פגש מילר את יוסטון במסדרון בית החולים. מילר סיפר ליוסטון סקיצה של התסריט, ויוסטון, שתמיד חיפש זירה מאצ'ואיסטית לפעולה, הציע למילר כי יעבדו את "יוצאי הדופן" לסרט בבימויו.

ממיטת חוליה ביקשה מונרו מבעלה המחזאי שיכתוב עבורה מחזה. מילר כתב עבורה סרט. מכיוון שלא הייתה לו מיומנות קולנועית, דרש מילר חופש וזמן לאלתר ולשכתב את התסריט תוך כדי עבודה. כך עשה בלילות, שעה שכוכבי הסרט ואשתו נלחמו בשדים שלהם. מילר סירב להודות כי איבד את מונרו. הוא הרי כתב את "יוצאי הדופן" עבורה וגם ציפה שתנסח בתמורה סוג של הכרת תודה. אמו של מילר טענה עוד בחופה כי נישואיו לשיקסע הבלונדית בטעות יסודם, אך מילר העדיף להתגלח על ישבנו, מה גם שאהבה עיוורת.

במהלך "יוצאי הדופן" ספג מילר עלבונות קשים והתקפות זעם מצד מונרו. באחת מהן, טרקה את דלת הלימוזינה בפניו. צופים רבים באו לחזות בהצגת הקולנוע המוזרה שניהל יוסטון באתר הצילום בנבדה. ואיזו הצגה מוזרה זו הייתה. מול עיניהם המשתאות של קליפורד אודטס, פרנק סינטרה ועיתונאים מחופשים ליושבי ברים מקומיים, הקימה ההפקה מהומה עוד לפני שמטר אחד של צלולואיד עבר במצלמה. בעיקר ביקשו האורחים ללקט וינייטות קטנות, מעין מזכרות, מהתפוררות אבק הכוכבים.

צלם הסטילס הנודע אליוט ארוויט הושיב את חבורת הפראים של "יוצאי הדופן" לתצלום מופת יחצני על רקע קיר של מסבאה מקומית ברחוב מאובק בחום של 35 מעלות. מונרו סבלה במיוחד מהחום והחלה להראות סימנים ראשונים של התקפת עצבים מתקרבת. קליפט, לעולם הג׳נטלמן, ניסה להקל את מצוקתה על ידי סימולציה של תשוקה בוערת אליה. הוא הפיל עצמו מהקופסה שעליה עמד ונשאר שוכב על החול לרגלי מונרו, גועה מצחוק.

המפיק פרנק טיילור ידע שכוכביו עלולים להתכלות בכל רגע נתון, ולכן שם טלפון חירום אדום ליד מיטתו. הטלפון היה מחובר לחדריהם של מונרו וקליפט. הרעיון הוכיח את עצמו. קליפט השתכר במסבאה וחולץ בעור שיניו לפני שהושמד. טיילור ואנשיו גררו את הכוכב למלון ואשפזו אותו במיטתו. למחרת בבוקר דיווח טיילור כי קליפט נראה רץ עירום במסדרון לעבר המעלית. הוא הגיע למקום בזינוקי ענק, תפס את קליפט ונשא אותו על ידיו אל המעלית. "המעלית נפתחה, עדר של תיירים נשפך, ואני מחזיק בידי את הישבן העירום של מונטגומרי קליפט".

מונרו וקליפט זיהו את הקרבה המנטלית ביניהם והתנהגו כתאומים. יוסטון ושאר הצוות לא ידעו מי מהם יתמוטט במהלך יום הצילומים, מי יאושפז או יישלח לגמילה. הקטסטרופה ניבטה מעיניהם של מונרו וקליפט. סצינה של חמש דקות ארכה יום צילומים שלם. קליפט היה מחובר לתרמוס של וודקה ומיץ אשכוליות, ומונרו הייתה בשיאה של התמכרות לנמבוטלים וכדורי שינה. כדי להתגבר על נדודי השינה, עברה מונרו לקחת כדורים ברביעיות, וכשאלה לא השפיעו, הייתה שוברת את הקפסולות ומלקקת את האבקה מכף ידה.

קלארק גייבל הוא גיבורו האמיתי של "יוצאי הדופן". מאז ויוויאן לי ב״חלף עם הרוח", לא נתקל גייבל בגרוטסקה כה גסה של מניירות כוכבות כמו אצל מרילין מונרו. הוא היה בן 59, אחרי סדרה של אירועי לב, נשוי טרי ומצפה לילד; בהפקה, שהייתה קשה ותובענית לכל משתתפיה, היה גייבל הקורבן המובהק. כדי להתאים לתפקיד למרות גילו המתקדם, הוא רזה ב־20 קילו בדיאטה רצחנית. לאתר הצילומים הוא הגיע במרצדס ספורט חדשה ונראה בריא וכשיר.

בהפסקות הארוכות והמתמשכות בין הצילומים, כולל ימי בטלה ארוכים שבהם חיכה הצוות לשובה מאשפוז של מונרו, השתעשע גייבל במרצדס החדשה. הוא דהר במהירות של 160 קמ״ש במדבר. זמנו היה קצוב, ומונרו מזמזה אותו. עם הזמן אוזל בשעון החול שלו, התנהגה מונרו בחוסר מודעות מוחלט.

ג'ון יוסטון, מתוך דאגה לא אופיינית למצבה, אישר את ההפסקות הארוכות והתמסר בינתיים לתחביביו: הימורים ומרוצים. ליד שולחנות ההימורים השאיר יוסטון 50 אלף דולר. החוויה הסוריאליסטית ביותר שנחרטה בזיכרונו הציני והסלקטיבי מ״יוצאי הדופן", הייתה מרוץ גמלים שבו לקח חלק.

גייבל החל לשתות. מילר פרש לשכתב. כשנאספו לצלם, בעת סצינה חשובה במיוחד לגייבל, הצית קליפט סיגריה מאחורי גבו. גייבל השתולל: "ההומו הקטן גונב לי את הסצינה עם הסיגריה!", אחר כך התנצל וחזר למקצוענות הקורקטית שלו. התסריט קרא לגייבל להיגרר על חבל, בטנו על אדמת המדבר, מאחורי משאית. הנהג שאל את יוסטון באיזו מהירות עליו לנהוג. 50 קמ״ש, ענה יוסטון. חולה במחלת לב קשה, נחנק מאבק המדבר, נגרר גייבל כ־200 מטר.

זה היה סרטו הראשון של מחזאי חשוב. התפקיד הטוב ביותר של גייבל מאז רט באטלר. התסריט המקורי הראשון שנכתב עבור מונרו. אלי וולך ותלמה ריטר היו השחקנים היחידים שהתייצבו כל בוקר לעבודה לתת את מיטבם ללא הנחות. בעלות של 4 מיליון דולר זכה הסרט בשיא המפוקפק של הסרט היקר ביותר שצולם בשחור־לבן (הוא הכניס 4 מיליון דולר). מהצופים נחסכו עיניה האדומות של מונרו. הצלם דיווח ליוסטון כי מיס מונרו אינה מצליחה למקד את עיניה מרוב כדורים.

מונרו ויוסטון הואשמו במותו של רגע קולנועי היסטורי. סצינת חדר מיטות. גייבל מעיר את מונרו בנשיקה לארוחת בוקר. עירומה מתחת לסדין רפוי מתיישבת מונרו במיטה. יוסטון חיפש גישה דוקומנטרית. בוקר זקן עם צעירה בלונדית. שום דבר לוהט מדי. מונרו נלחמה על חייה האומנותיים. גייבל על חייו. מודעת לשתי המצלמות המכסות את הסצינה, ניסתה מונרו לנסח אמירה אישית. היא חשפה שד ימני. זו הייתה חתימתה.

"מיס מונרו לבשה סדין", דיווח יוסטון, "אבל השד הימני שלה היה חשוף בטייק השביעי". עד יום הפצת הסרט התנהל ויכוח עקרוני על השד. יוסטון טען כי הצופה יודע שלנשים יש שדיים וכי לא יתפשר על אמירתו האסתטית כדי לחשוף אותה לתחרות לא הוגנת נגד השד של מונרו. בסוף הסרט גוברת גישתה ההומנית של מונרו על המקצוענות העניינית של גייבל.

הוא משחרר את הסוס האחרון ובוחר להתחיל חיים חדשים עם מונרו, הנמצאת בהריון ממנו. "אני חושב שזה הסרט הטוב ביותר שעשיתי", אמר גייבל ליוסטון, "וכל מה שאני רוצה כעת זה לראות את בני נולד". למחרת לקה בהתקף לב ומת ב־16 בנובמבר, עשרה ימים לאחר מכן. הוא לא זכה לראות את בנו. מונרו ויוסטון הואשמו במותו. "לאן אתה הולך?", שואל וולך את גייבל בסוף הסרט. "הביתה", משיב גייבל. אולי התשובה הקולנועית הטובה ביותר שלו מאז "האמת, יקירתי, אני לא שם זין".

הביקורת שנאה את הסרט. "טיים": "נורא, רשלני, דוחה, כבד, עגום, ארוך מדי, בנאלי ומביך". ה"ניו יורקר": "כישלון דרמטי גדול ממדים". כפי שקורה לסרטים שמאכזבים עם צאתם אבל הופכים בהמשך ובעידן חדש לאייקוניים ומיתיים, כך קרה ל"יוצאי הדופן". גם זה מופרז כמובן. כוח האש של כוכביו גדול מאמירתו של הסרט. הסקרנות לראות אותם בדעיכתם היא שהופכת את "יוצאי הדופן" לסרט שנהוג לדבר בו טובות.