לפני שהצלחנו להתגבר על מחיקת חווארה, החרם האמריקאי וה״נאום״ באנגלית של כיתה ג׳, קיבלנו פנינה נוספת משר האוצר הנודד בצלאל סמוטריץ׳. ברקע התקררות היחסים עם האמירויות וההתרעות לנפיצות פלסטינית בעידוד חיזבאללה ואיראן; רגע לפני הרמדאן, הוא חש שזה הזמן להצהיר בגאווה שאין בכלל עם פלסטיני, מעל פודיום שעליו מתנוססת מפת ישראל השלמה שכוללת - איך לא - גם את ירדן.
מה מניע איש אינטליגנטי להתנהג ככה? מכל אזהרות סוכנויות דירוג האשראי, נגיד בנק ישראל וצמרת משרדו - הוא מתעלם. לא מזיזים לו רעשי הרקע של בנקים שקורסים ואינפלציה עולמית גוברת. קודם נטפל בבג״ץ, אחר כך נעשה ונצליח, בעזרת השם. סמוטריץ׳ אכן מפליא בעיוורונו, אבל זה לא רק הוא. התחושה הקשה בחודשים האחרונים היא שאין אנשים אחראים שאוחזים בהגאי המדינה.
מלכתחילה לא הייתה ציפייה לעודף אחריות מנערי הגבעות של עוצמה יהודית, וגם לא מהמפלגות החרדיות - שהן בעלות אינטרס מגזרי צר מעצם הגדרתן. אבל זו רק מחצית מהקואליציה, מה עם חבריה האחרים? ביד אחת הם מגנים סרבנות, ובידם השנייה מקדמים פסקת התגברות שתאפשר לכל חרדי להיות סרבן על פי חוק. ביד אחת מזדעקים נוכח שבירת הנורמות של טייסי הקרב, ובידם השנייה מאיימים שלא יכבדו פסיקות בג״ץ ויעמידו לדין את המפכ״ל.
בידם האחת מתיימרים לשמור על ביטחון ישראל, ובידם השנייה מאפשרים לסמוטריץ׳ ולבן גביר לחרחר מלחמה, בעוד אדלשטיין מעביר את חוק ביטול ההתנתקות. מתנחלים נוספים בין שכם לג׳נין הם מה שאנחנו צריכים עכשיו?
המהפכה המשפטית הכניסה את ישראל לסחרור, ובמקום להידבר, העדיפו לפתור אותו עם ספין. לכאורה מרככים, אבל בפועל דוחים את הקץ,
וכרגע ״רק״ משתלטים על הוועדה לבחירת שופטים על ידי מינוי הנשיא הבא של בית המשפט העליון. בינתיים הכל בוער מסביב, והממשלה בונה על כך שהלהבות ישככו מעצמן. לשיטתה - לא מעשיה הם אלה שמביאים לבעירה, אלה התגובות למעשיה. היא אמורה להפוך את המדינה במחי יד, וכולם אמורים לקבל זאת בשלווה גדולה ולהתנהג כאילו כלום לא קרה.
סכי עיניים של סוסים נועדו למנוע מהם להביט לצדדים כשהם דוהרים, כדי שיראו רק את הדרך שלפניהם, והעגלון יוכל לשלוט בהם. הבעיה היא שבמקרה שלנו אין עגלון, ומי ששם לעצמו את סכי העיניים הם המנהיגים עצמם. הפוקוס של הממשלה נמצא על הדרך לרפורמה, במקום על התרחישים שמתחוללים מסביב. לרגעים מתגלה שלא כל חבריה בחרו באינטרסים צרים ובעיוורון מרצון. הם פשוט מושתקים על ידי הרוב בממשלה וצריכים להתגבר על המקהלה הרועשת, על הכוחנות הקדושה ועל האיומים.
שר הביטחון יואב גלנט מבין את הסכנה, גם אם השמועות על התפטרותו היו ספין. בניגוד לחבריו, הוא מבין את המצב הביטחוני. גם שר החקלאות אבי דיכטר אמר השבוע בפשטות את המובן מאליו - למה הקואליציה שואפת למנות את ראשי שלוש הרשויות? איפה כאן האיזון וההפרדה? גם שר הכלכלה ניר ברקת אמר את מה שאמור להיות ברור לכולנו - שיציית לפסיקות בג״ץ - ומיד הותקף על שהעז לחרוג משורת המקהלה.
המשיחיים והמגזריים לא יסירו את סכי העיניים, כי זוהי דרכם. היחידים שיכולים להציל כרגע את ישראל מעצמה הם אלה שהאינטרס הצר לא מעוור אותם. אלה שיכולים להבין שהמשימה הראשונה במעלה כרגע היא להחזיק את המדינה הזו ביחד, ולהעביר אותה בבטחה את התקופה הקרובה. הם יכולים לפחד ולשתוק או להתאחד באומץ, לעשות את הדבר הנכון בעת המטורללת הזאת ולקנות את עולמם.