השכונה שבה אני גר - שכונת ביצרון - אומנם שייכת, מבחינה מוניציפלית, לעיר תל אביב, אך היא איננה חלק אורגני מאותה ״מדינת תל אביב״. ביצרון היא שטח הפקר של תל אביב. היא שוכנת לה מהצד השני של נתיבי איילון, במזרח, והנימה השלטת בה שונה מזו המצויה בעיר ללא הפסקה. זוהי תל אביב אחרת, עם קצב אחר וטיפוסים אחרים, פחות ״תל אביביים״ באופיים, חיות מזן אחר, שונה, שלא עונות להגדרות של התל אביבי המצוי. ומהו אותו תל אביבי מצוי? אולי כדאי שנתחיל בלהבין מהו.
תוכלו למצוא אותו בדרך כלל כשהוא בתנוחת ישיבה בבית קפה צדדי, לא המוני מדי אך גם לא נטוש. הוא מחזיק סיגריה ביד אחת, מסיט מעט את כובע הברט האירופי שלו לכיוון רדינג והצפון החדש, לוקח שאיפה נוספת מהסיגריה ומאפר במאפרה במין עדינות מעצבנת כזו. הוא סוחב איתו מבט מהורהר לכל מקום, כאילו הוא תמיד נמצא בעיצומו של תהליך חשיבה ממושך ולא ברור על הרווח שבין האמריקניזציה למודרניזציה, על הוואקום שבין מכונות כתיבה למחשבים ניידים, על מערכת היחסים שבין תקליטי הוויניל לספוטיפיי.
הוא מזמין בבית הקפה את כל מה שאתה בדרך כלל לא תזמין. יש לו חברה לשעבר בצפון הישן, הורים ביבנה, זיכרונות באירופה הקלאסית, מצפון בקו הירוק, מוסר בגדר ההפרדה, ותמיד יש לו מה לומר בעניין זכויות אדם.
הדעה שלו מורכבת ומבוססת על מה שהוא מניח שיגרום לך לחשוב שהוא הכי ייחודי. והוא תמיד, אבל תמיד, ידבר על תרבות ואומנות. מבחינתו הדבר הנעלה ביותר זה להיות אומן. הוא מגדיר את עצמו כאומן אף על פי ש״כרגע״ הוא לא עוסק במקצועות האומנות. הוא למעשה עוסק רוב הזמן בהפצת הפוזה של עצמו ומסתובב בעולם בתנוחה של “מפעל חיים", כאילו השם שלו הולך לפניו ואתה תמיד הולך מאחוריו.
לא חסרים, נניח, אנשים שיושבים ומדברים על כדורגל ללא הפסקה, אני אחד מהם, זה לא הופך אותם לשחקני כדורגל. אבל משום מה, אם הבגדים שלך נראים כמו רשת הסוואה של משמרות המהפכה, ויש לך גיטרה אקוסטית בבית ואתה ממוקם נכון, במקום הנכון, איפשהו בין סוף תל אביב להתחלה של האגו שלך, ויש לך מה לומר על ניק קייב והזרעים שלו (״השירים הלא ידועים שלו הם הגורמה האמיתי״) ועל טלוויזיה מסחרית (״'ארץ נהדרת' היא לא סאטירה אמיתית, אלא הפסקת חשיבה בין הפסקות פרסומות״), זה מיד הופך אותך ליוצר, לאומן.
התל אביבי המצוי נע במרחב שבין מסעדת "קנטינה" ל"בראסרי". זה שטח הגידול הטבעי שלו. אם תטה אוזן, תוכל לשמוע אותו מדבר עם תל אביבי מצוי אחר על תיאטרון רוסי, על ז'אן־מישל בסקיה ועל סרטים צרפתיים שצולמו במצלמה על הכתף. הנימה רבת־החשיבות שמרחפת מעל לשיחתם אמורה לתת את התחושה שהשיחה מתקיימת על בסיס של “גאון מדבר עם גאון, בבוגרשוב, בצהריים".
אם תשב איתו לשיחה, תוכל להבחין בכך שהוא לא מדבר אליך ישירות, אלא אל צוות הצילום הדמיוני שמסתובב איתו ומצלם עוד ועוד חומרים שיערכו אחר כך לסרט דוקומנטרי על האישיות רבת־החשיבות שלו עצמו. וכמובן שהסרט הזה יוקרן בסינמטק. רק בסינמטק.
כשתשב איתו תגלה שהוא בדיוק עובד על איזשהו ״פרויקט״. זו אחת המילים האהובות על התל אביבי המצוי - ״פרויקט״. הוא תמיד באמצע אחד כזה. “פרויקט" שישנה את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על קולנוע או שירה או מוזיקה או ספרות או אומנות פלסטית או אומנות חזותית. ואתה תמיד שואל את עצמך מתי יש לו זמן לכל ה"פרויקטים" האלו? הרי הוא כל הזמן באותו בית הקפה, מדבר על אותם הדברים, עם אותם האנשים. הזמן שלו, כמו אצל אלברט איינשטיין, הוא לא קבוע, אלא תלוי בנקודה שממנה אתה מסתכל. ובמקרה שלו זה גם תלוי הרבה פעמים באיזה סם לקח. תמיד יש לו איזה סם חדש עם שם חדש שאתה לא מכיר. והסם הזה תמיד מגיע מאיזה מקום אקזוטי - פעם זה מהיערות בברזיל, פעם מיפן, פעם מלבנון, פעם מתוך השיער של ליאור שליין.
שכונת ביצרון איננה שכונה מגניבה. ביצרון היא מגרש שעשועים של בורגנים עם משפחות ופתח יציאה סמוך למדינת תל אביב, בשם ״גשר יהודית״. ביצרון היא התנחלות מעבר לקווי הגבול של מדינת תל אביב, כמו שהוגדרו בקדנציה הראשונה של רון חולדאי. בסמוך לשכונה תוכלו למצוא את גבעתיים ורמת גן, ובמכולת השכונתית עדיין אפשר לרשום. כן, בשכונה הזו רושמים לא רק יצירות, וסחיבת שקיות המצרכים ברחוב אל עבר הבית שלך לא נחשבת לסגנון חדשני של כוריאוגרפיה. כאן אתה הולך מפה לשם, משם לפה, וזה לא נחשב לתיירות פנים. כאן אתה נודד מהמכולת לגן של הילד ולגן השעשועים בסגנון חופשי ובלי אמירה. כבר שלוש שנים שאני כאן ועוד לא ניסחתי אמירה כלשהי. עד כה אני בעיקר אומר שלום לשכנים שאני רואה ברחוב והם אומרים לי שלום בחזרה. מדי פעם עוברים לשכונה פליטים ממדינת תל אביב שפעם היו תל אביביים מצויים. ואני מכניס אותם לביתי, מכין להם קפה ואומר להם ״זה בסדר, הכל בסדר, הגעתם למקום שבו אתם לא צריכים להתאמץ כל הזמן, אתם יכולים להתרווח ולנשום, הקפה תכף מוכן״.