אל תאמינו למי שאומר לכם להוציא את הפוליטיקה מצה"ל. בייחוד בזמנים של קרע פוליטי ואידיאולוגי. מאז ומתמיד התנהלה מערכת הביטחון כולה על פי פוליטיקה, אידיאולוגיה ומקצועיות – במינונים משתנים. מה שקורה היום הוא שהמקצועיות נטו נדחקה לשוליים בגלל פוליטיקה ואידיאולוגיה. אפילו איום חיצוני לא מגשר על הפערים האלה, כולל המלחמה בטרור היומיומי. את ענייני הביטחון מנהלים שניים, שר הביטחון יואב גלנט והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר והם משלימים זה את זה. סיבוב חפיפי של הימים האחרונים מבהיר עד כמה.

כאילו ברגע אחד, עברנו מסכינאים בודדים לפיגועי ירי, ומשם למניחי מטעני חבלה "מתוחכמים". כבר לפני כחצי שנה נהרגו שניים בירושלים ממטענים שהניח פלסטיני תושב מזרח העיר. כעבור חודש חוסלו שלושה מפגעים ליד ג'נין, כולל המטען שהיה חלק מהחימוש שלהם. רק לפני שבועיים התלקח מטען באוטובוס בביתר עילית. לפני כשבוע התפוצץ כלימגור קטלני בצומת מגידו ומיד החלו לנשב רוחות מלחמה. תוכניות מלחמה נשלפו כאילו… מה יום מיומיים? המפגע הגיע מלבנון, כלומר מחיזבאללה, כלומר מאיראן, וגלנט החל לקיים הערכות מצב שנמשכו יממה פלוס וחייבו אותו להישאר בלשכתו בתל אביב ולאשר הטלת איפול על האירוע.

ממשרדו של גלנט נמסר כי השר מקדיש לילות כימים במאמץ להגיע אל מניחי המטען וכי "הוא מקיים הערכות מצב בזו אחר זו" וכי הוא "הנחה להמשיך במאמצים להבטחת שגרת החיים של אזרחי ישראל". אלא ששגרת החיים הופרה דווקא בגין אותו איפול שהוטל עקב הפאניקה הרגילה של ממשלה אובדת דרך.

בשטח התנהלה שגרת תרגולת: השב"כ, המשטרה וצה"ל ניהלו מרדף שנטרל את מניח המטען. במקרה התקיימו באותה יממה הצבעות הרפורמה. גלנט התקזז ולא הצביע בתקווה ליישור קו עם צה"ל. שנים הוא בונה תדמית לוחם ומצביא שמוביל את חבריו־גיסותיו לקרב. עכשיו מפגינים מול ביתו מאות שייטים וחובלים (במיל') ודורשים ממנו לפרוע את השטר שבו נפנף. מפקדו לשעבר תא"ל רן גלינקא (גלנט היה סגנו) נוזף בו ברמה האישית.

בצר לו, רקח גלנט עם ראש הממשלה בנימין נתניהו תרגיל הסחה חלול ו"איים" לפרוש אם המתווה לא ישונה. למותר לציין שגלנט לא פרש והמתווה לא רוכך. לא הייתה לנתניהו נעל, שמאלית או ימנית, שגלנט לא ליקק כדי לקבל את משרד הביטחון. כולל תמונת ההתרפסות הקולקטיבית (לנצח תיזכר ולדיראון עולם) לפני כניסת נתניהו למשפטו.

התמונה הקנתה לגלנט את הזכות לומר לעם ישראל בקול סמכותי א־לה ביבי אחרי האירוע במגידו: "מי שאחראי לפיגוע יתחרט על כך ואנחנו נמצא את המקום והזמן המתאימים ונכה בו". מדובר בפלגיאטור. זהו בדיוק הנוסח של נתניהו כשהרחוב, כולל הפוליטיקאים של הרחוב, רוצים לראות דם ומערכת הביטחון מכילה את האירוע. אני לא יודע כיצד הנחה גלנט את צה"ל. אני יודע שצה"ל הכיל עד לרגע זה לפחות. כולל ירי רקטות מעזה בהמשך לחיסול בג'נין. אפילו לא הפצצת דיונות.

ומה אתם יודעים? גם חיזבאללה, גם חמאס וגם איראן, אחרי כל מכה שהם חוטפים מישראל, עושים בדיוק את אותם קולות "אנחנו נמצא את המקום והזמן המתאימים ונכה בציונים". אני לא יודע מה קרה בליל האירוע במגידו כאשר תוכניות תגובה מסוגים שונים נשלפו מהמגירות, הונחו על שולחנות ונדחו. בהמשך ל"אנחנו נתחשבן בהמשך" צפה הדלפה של גורם בכיר ונעלם כי "הממשלה איבדה את ההרתעה".

איומים ופיתויים

בעוד גלנט שומר על שקט תעשייתי בתוך צה"ל, בן גביר מעתיק ליחסיו עם צמרת המשטרה את שרשרת ה"פיקוד" הישיר שהנהיג ברחובות עם פרחחיו. הוא מפזר איומים ופיתויים בפיקוד העליון וגרם למפכ"ל להורות לניצביו לסרב לפניותיו. בשבוע שעבר הציע בן גביר מענק של 25 אלף שקל לכל מתגייס חדש למשטרה. לכאורה תרגיל ראוי, למעשה בומרנג של אוויל שלא מבין איך מתנהל ארגון גדול.

ההצעה העלתה גל התמרמרות מצד השוטרים הוותיקים, ואל מי הם פנו בזעמם? נכון, למפכ"ל, שהגיע לכוחות ששמרו על הסדר בירושלים מפני מפגעים מבית (נערי בן גביר) ומחוץ (פלסטינים). בעוד מדיניות מערכת הביטחון היא לחזק את אבו מאזן מול חמאס, מחבל בה בן גביר באמצעות צו האוסר על חברה ממזרח ירושלים לספק שירותי תקשורת לערוץ הרשות שפועל מרמאללה, כאילו אין אלף דרכים אחרות להגיע לכל מקום.

בצד המבצעי פועל בן גביר מאחורי קווי האויב והסורגים במבצעי פיתות ומקלחות, והוא מצביאם של הסוסים, המכת"זיות והמיקרופונים. בצד הפוליטי־תקשורתי הוא תוקף את היועצת המשפטית, התקשורת, המפגינים, בג"ץ, האופוזיציה וכל מי שנקלע בדרכו, כולל גיא פלג בערוץ 12. פלג מצדו סבור שמדובר בפרחח אנקדוטלי, וזו טעות שנובעת מתסכול ומחוסר הבנת תהליך נרמול השיח הפרוע שלו.

לבן גביר יש בייס פעיל של כ־5 מנדטים ונוספים בדרך. רובם צעירים חמומי מוח כולל ש"ס והחרדים, שאיתם הוא חולק סנטימנט משותף: מזרחי, כלומר אנטי־אשכנזי; גזעני כלומר אנטי־ערבי־ישראלי; לאומני כלומר אנטי־פלסטיני; מיזוגיני, כלומר נגד שוויון לנשים; וקנאות דתית בסגנון רבני המתנחלים. מבחינתו, כופרים כולם ובייחוד ה"ערבים" והשמאלנים.

את חתיכת חבילת נפץ באיש אחד ופוטנציאל הפעלה של ציבור פרוע שמרקד מאחוריו. יש בו שאפתנות ברמה של אש בוערת, ולקראת סיבוב הבחירות הבא הוא כבר כיום משחק אותה אנטי־ממשלה ("לא נותנים לי לבצע את מה שהוסכם עליו") – כשהוא בתוך הממשלה ובעודו תומך במהפכה משטרית מלא־מלא.

השאלה היא אם בעת משבר חוקתי יגבה גלנט רמטכ"ל שיציית לחוק ולבג"ץ. לא ברור. בפועל הוא מגבה את המהפכה המשטרית בואכה דיקטטורה, ואני מניח שכלפי חוץ הוא ימלמל גם וגם כלשהו. בימים האלה ובשטח, משלימים גלנט ובן גביר זה את זה. שניהם במצוקת הבטחות ליד חזקה מול ציבור תובעני שדורש אקשן, ושניהם מחלקים ביניהם את העבודה: בן גביר מבעיר את השטח בפרובוקציות שגוררות טרור. גלנט תוקף את הטרור במבצעים שמחייבים לחץ משטרתי על כל המגרש הפלסטיני, ושניהם מתחזקים את המשכיות הטרור בסגנון אירועי חווארה. הן הפלסטיני והן הישראלי.

בינתיים, לידיעת בן גביר, רוכבי הסוסים, מפעילי המכת"זיות, איציק זרקא והטרוריסטים היהודים בגבעות וברחובות: בדרך לקיבוע רוב מוצק של אזרחי ישראל מול המהלך לדיקטטורה לאומנית־משיחית נערכות כיום הפגנות מחאה משותפות ליהודים ולערבים.

לידיעת מארגני המחאה: בהפגנות סופרים גולגולות, בבחירות סופרים קולות.