לאיש אחד הייתה מכולת קטנה. בשנים האחרונות התמעטו לקוחותיו והעסק נקלע לקשיים כלכליים. שכנו היה דווקא איש עסקים משגשג, שלקוחותיו התרבו מיום ליום. בלית ברירה הוא נכנס איתו לשותפות. חלקו של השכן, שהפך לשותף בכיר, היה גדול יותר. השותף החליט לשפץ את העסק ולהכניס סחורה חדשה שהיה לה ביקוש גדול, אבל האיש שלנו ממש לא רצה את כל השינויים האלה. ובכלל, נראה שדי נמאס לו מהמכולת, אז הוא הלך וביטח את החנות נגד שריפות - והצית אותה בלילה. תפסו אותו, ובמשפט הוא טען שהביטוח אשם. אם לא היה ביטוח, החנות לא הייתה נשרפת. הרי הוא לא מטומטם. הוא לא היה שורף את החנות שהוא אחד מבעליה אם לא היה ביטוח.
שמעתי השבוע טיעון מעניין נגד הרפורמה המשפטית. זו אומנם התכווצה לממדים מגוחכים כמעט - בוועדה לבחירת שופטים הקואליציה תשלוט רק במינוי שני השופטים הראשונים בקדנציה של הכנסת - ובכל זאת, מתנגדי הרפורמה ממשיכים לצרוח "דיקטטורה". לא ניכנס לוויכוח הזה, כי הוא באמת נמאס, אבל מתנגדי הרפורמה טוענים שהיא הורסת את המשק. לא הם, שמוציאים את הכסף מהארץ וקוראים למשקיעים לא להשקיע כאן. לא הכלכלנים והנגידים והבנקאים המפרסמים תחזיות אימים העתידות להגשים את עצמן. לא הם האשמים בפגיעה במשק – אלא הרפורמה.
נניח. פסיכולוגים ופסיכיאטרים טוענים שהרפורמה תפגע בבריאות הנפש. לא הם, החתומים על עצומות המתארות את ישראל כדיקטטורה אפלה, שבה החולים יושלכו לרחוב באין תקציבים. לא הם ולא התקשורת המהדהדת הבלים אלו, הם הגורמים לדיכאון ציבורי – כי אם הרפורמה עושה זאת. נניח.
אבל השבוע שמעתי גם כי הרפורמה פוגעת בביטחון. הרי אם כל חותמי העצומות נגד הרפורמה לא ישרתו בצבא - אין צבא. הם מאיימים בסרבנות, "כי לא ישרתו דיקטטורה", ומדליפים כי כבר בעוד חודש חיל האוויר לא יהיה בכשירות. ולפיכך ברור: "הרפורמה פוגעת בביטחון". לא הם, הסרבנים שלא מתייצבים לאימונים ומודיעים שלא ישרתו גם במלחמה – כי אם הרפורמה היא שפוגעת בביטחון. זה לא האיש שלנו מהמכולת ששרף, שהרי רק בגלל הביטוח נשרפה החנות. ואני רק שאלה: למה הם בטוחים שיש לנו ביטוח?
כידוע, הביטוח אינו מכסה הצתה בזדון בידי המבוטח. ומי שמפלרטט עם פגיעה בביטחון המדינה חייב להביא בחשבון שהוא, הוריו הזקנים או ילדיו לא יספיקו לברוח לפני שתוצאות הפגיעה בביטחון ילחכו את קורות בתיהם. שלא יספיקו לעצור לפני שהסרבנות תהפוך לבוגדנות.
הבמאי או הבמאים־הכוריאוגרפים של המחאה הם גאונים. השימוש במדים האדומים של השפחות מרהיב עין ומצטלם היטב. אבל כמו אצל הרבה גאונים – הטירוף מפלרטט עם הגאונות. כי מרגע שסידרו את האדומות בשישיות והצעידו אותן לצלילי תוף בודד כמו פלוגות במצעד צפון קוריאני או סובייטי - הרמז להפיכה צבאית כוחנית היה ברור. אני זוכר את הגאונות המטורפת של במאי סרטי דאע"ש, שהפיק הוצאות להורג בצבעים מדהימים - קורבנות בכתום, רוצחים בשחור.
כשתותחנים בדימוס מפגינים נגד הרפורמה עם דגמי תותחים מעץ – הם רק רומזים לתותח הקדוש של אלטלנה. אך אני עוד זוכר כי האלוף עמי אילון אמר לפני ההתנתקות שאולי צריך יותר מאלטלנה אחת כדי לגבש עם.
כשאנשי מילואים מאיימים להפסיק להתנדב למילואים – אפשר לגלגל עיניים ולהגיד שזאת עוד לא סרבנות. כשהם מודיעים שהם מפסיקים לבוא לאימונים, מגלגלים עיניים ואומרים "אבל במלחמה הם יבואו". אבל השבוע אמר בשידור (לי ולעמיתי בן כספית ברדיו 103FM) עמר בר־לב, מי שהיה השר לביטחון הפנים ופעם גם מפקד סיירת מטכ"ל - כי הוא תומך גם בסרבנות של אנשי מילואים החייבים בשירות. לא רק של מתנדבים. וכאשר רופא מילואים בחיל הים מספר בגל"צ שהוא לא ייצא להפלגה הבאה – כאן נחצה הגבול בין מחאה ומרד. הבמאי התחרפן. כי בין שורות הטקסט של הרופא הזה טמון המסר שלא אכפת לו שרעיו הלוחמים ייצאו למבצע בים בלי רופא. שיעמדו לגורלם.
וכאשר מנסים להצדיק את ההפיכה הצבאית והמרד הזה לא רק בנימוקים לוגיים כמו מלחמה על הדמוקרטיה, והססמאות והשלטים לא עוצרים את החקיקה – אז מחליט הבמאי, או הבמאים, להעצים את הממד הרגשי של ההתנגדות - ולגייס את השואה. השבוע שוחחנו ב־103FM עם דורית וסטון לאור, זמרת מחאה המופיעה בהפגנות נגד הרפורמה ושרה מילים חדשות לשיר "הפרטיזנים היהודים". מילים שכתב ארנון ממן.
הם משתמשים בשיר הגבורה מהגטאות והיערות ששרו היהודים שמרדו ברוצחים הגרמנים, ואת השיר הזה הם הפכו להמנון המחאה. המוחים נגד הרפורמה מזוהים עם הפרטיזנים, אלו שלחמו בנשק ברוע המוחלט. לכן השכל הישר נותן כי במשוואה הזאת הנאצים הם כמובן מחוללי הרפורמה ותומכיה.
ראיתי סרטון של הופעה כזאת. לצד הבמה עמדו מאיר שטרית וניצן הורוביץ ולא התפלצו מההשוואה המטורפת הזאת. ברור כי שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים זה ממש שואה. פסקת ההתגברות זה אושוויץ, והמאבק נגד צמצום עילת הסבירות הוא מרד גטו ורשה. הם כנראה לא ראו בכך זילות השואה או הכחשת שואה. ומה השיר הבא שישירו? את "רשות הדיבור לחבר תת־מקלע, רשות הדיבור לחבר פרבלום"? (שיר שנכתב ב־1943, על כך שתמה עת הדיבורים. הגיעה העת לשימוש בנשק).
אני מעריך כי אף שיש מאחורי המחאה מי שמושכים בחוטים, מממנים ודוחפים – היא מבוזרת. אין לה מנהיג אחד וגם לא במאי אחד. אבל הבמאים השונים, מנהיגי הארגונים השונים השותפים במחאה ומובילי קבוצות המילואימניקים הסרבנים מקיימים ביניהם תחרות סמויה, ההולכת ומתעצמת: מי יעלה את המיצג הקיצוני יותר, הבוטה והמתריס יותר. התותח של מי ארוך יותר ומפחיד יותר.
ההפגנה של מי תקבל יותר לייקים, מי יזכה ליותר שיתופים. ולכן נסחפים הבמאים והגולשים במדרון. מהפגנות – לשיתוק המדינה. ממכתב מחאה של מילואימניקים – לסרבנות גלויה על סף מרד ופגיעה בביטחון המדינה. מסתם הגזמה – לטירוף מערכות. ממחאה נגד "דיקטטורה" – להצגת תומכי הרפורמה כנאצים. מתיעוד עימותים עם תומכי הרפורמה – לביום התנגשות כזאת כדי לפברק סרט תעמולה בהשראת "פאליווד", ובכך להסית ולגייס עוד אלפים למלחמה ב"פאשיזם". מדיון ענייני ב"פסקת ההתגברות" - להיסטריה ופסיכוזה ציבורית הרואה כל צל הצעת חוק כ"דיקטטורה על סטרואידים".
תארו לכם כי "לטובת ייצוב המשטר" יציע מחר איזה נורווגי מהליכוד שכדי להפיל ממשלה ולפזר את הכנסת יידרשו 70 חברי כנסת, ושגם אי־העברת תקציב לא תביא לנפילת הממשלה ופיזור הכנסת. רוצה לומר: גם אם נתניהו יאבד את הרוב בכנסת ולא יעביר תקציב – אי אפשר יהיה להפילו. יש יותר דיקטטורה מזה? אלא שזו הייתה, לפני כחצי שנה, הצעתם של בני גנץ וגדעון סער, סגני ראש הממשלה בממשלת בנט־לפיד, ושרי הביטחון והמשפטים.
למרות התנגדות הימין הזועם, ח"כים מהליכוד ומשאר מפלגות הקואליציה הרואים בריכוך החוק התקפלות וכניעה - מיתנו יריב לוין ושמחה רוטמן את הצעת החוק שלהם. עכשיו צריך מישהו אמיץ דיו מהאופוזיציה שיקום ויאמר למוחים: "די, הגיעה העת לעצור".