ארבעה נכנסו לפרדס וכיוונו גבוה–גבוה. כמה גבוה, עד העולם האלוהי. לא פחות. כל אחד מהם רצה לדעת יותר. האחד מת. השני התחרפן. השלישי הפך לכופר. רק אחד, רבי עקיבא, נכנס בשלום ויצא בשלום. ידע איך לרדת.
נתניהו לא קרא לעצור את החקיקה: "החוק לשינוי ועדת שופטים יעלה בשבוע הבא"
55 נכנסו לקבוצת הוואטסאפ של שכבת בית הספר היסודי שלי. לפני כמה שנים, אחרי כמעט 30 שנה שלא התראינו, התכנסנו באולם הספורט הישן והטוב. התחבקנו, התרגשנו וצחקנו עד דמעות. אחר כך פתחנו קבוצת וואטסאפ, שעברה די מהר לפעילות ברוח “הגל השקט": דממה בכל שעות היממה, להוציא זמנים שבהם אחת או אחד החברים מתמנים לתפקיד בכיר או כשמתעורר איזה זיכרון משותף.
התפרצות הקורונה הפרה את ההרמוניה, כשהחלו להסתמן שתי קבוצות עיקריות. מתנגדי החיסונים ואלו שלא הבינו למה נופלים על ראשיהם יום־יום טבלאות, מחקרים וסרטונים שנועדו להגיד: עובדים עליכם, חבורת אהבלים. מכניסים לכם רעל. הכל קונספירציה. אחר כך הגיע שקט יחסי. בין לבין היו כמה קריאות השכמה בבקרים עם הבשורה “איקס עזב/ה את הקבוצה".
בתקופה האחרונה הקבוצה הזו כמעט אינה נחה. משברים בראשיתם הם גורם מלכד. כולם יחד מתכנסים להראות כמה הם צודקים, אבל הגל השקט הפך לגל שמאיים להטביע. כל אחד מנסה להראות כמה הוא צודק. כן חוקה, לא חוקה, כן שמחה רוטמן, מי זה שמחה רוטמן שעד לפני שעתיים לא שמענו את השם שלו ולמה התספורת שלו כזו משונה, ולמה ליריב לוין אין הבעה, ואיך אתה, חבר כנסת שצמח מתוכנו, הפכת לכזה סיקריק, ולמה אתם מוכנים למכור את המדינה.
וכן, כל מה שצריך זה שעם ישראל יחזור אל דרך אבותיו, כי העם היהודי נשען על תורה ומצוות, ומי שנגד הדת ולומדיה שומט את הקרקע שעליה הוא עומד. ככה. וכולם כל כך צודקים, הכי צודקים, ולפעמים נדמה שככל שהטיעון המובא חלש יותר, הצעקה חזקה יותר.
גדלנו יחד. אנחנו יודעים מי התחפש למה בפורים. מי היה מגיע לבית של חברים כי ההורים שלו היו עסוקים בקריירה תובענית והוא רק רצה שניצל חם. מי היה ילד מפוספס כי אז, בזמן שלנו במערכת החינוך, לא ידעו להבדיל בין תלמיד עצל לתלמיד חכם עם הפרעת קשב יעילה מדי. על הסללה נהוג לדבר בהיבט השלילי, אבל רובנו המכריע זכה בהסללה חיובית. מחזיקים בתפקידי מפתח, בעלי מקצועות חופשיים, מגדלים בשמחה משפחות. חלק נוסף נסע לחו"ל לפרק זמן קצר ונשאר שם. אחר נסע וחזר. חלק חזרו בתשובה, הרוב עזבו את ירושלים ולעולם לא יחזרו אליה.
איך היית מגדיר אותנו? שאלתי את חברי יאיר רובינשטיין, בן כיתה. “חבורה ירושלמית", ענה. “תמיד, ולא משנה איפה גרים היום, ילידי 1973 להורים מפוכחים שחינכו את ילדיהם לחשיבה עצמאית, לאהבת הארץ ולחיבור לשורשים. חבורה שמורכבת ממשפחות עם רקעים שונים, חלקן עם מקורות בגלויות שונות, וחלקן ממשפחות ירושלמיות ותיקות. לא עשירים ולא עניים. כולם עכשיו חלק מהציבור העובד, המשרת והתורם, עם אכפתיות גדולה למה שקורה סביב".
ויש עוד קבוצה, אני אומרת לו. זו ששותקת. אני מכירה אותם אחד־אחד. שתקנים הם לא. כולם בעלי דעות ברורות באשר לחייהם כאן. אכפתיים, מתנדבים, ערים לסביבה. “אני עוקבת, ומה שאני רואה זה קצת שיח חירשים", מסבירה לי אחת החברות מדוע היא בוחרת בשתיקה. “כל אחד מבוצר בעמדתו, הרבה הצהרות ובלי הרבה הקשבה. שימי לב שיש כמה מאוד פעילים שצועקים הרבה, והרוב הוא דומם. די מיקרוקוסמוס, לא? זה לא מחוסר אכפתיות. אני פשוט לא מהצועקים, אף פעם לא הייתי", היא מסבירה. “כל חיי מחפשת פשרה. קשה לי עם ריבים וצעקות. לכל אחד יש את הדעות שלו, שכנראה לא ישנה אותן, כך שאין הרבה משמעות להצהרות הדדיות".
מי שלא שותק הוא רובינשטיין, שישב וכתב מסמך שעליו חתם בשם “האזרח המודאג יאיר". אחרי שכולם אומרים מה לא טוב, בעיקר אצל השני, המסמך שלו מנסה להגיד מה כן אפשר לעשות ולצייר תמונה אפשרית של ישראל העתידית. מעין מצפן שלאורו אפשר לכוון את חוקי הכנסת והחלטות הממשלה גם אם לא באופן מיידי.
“חלק מהיעדים כאן קשים לעיכול ומחייבים ליבון עמוק. חלק מן היעדים כאן מבטאים פירוק של מוקדי כוח גדולים, שינוי הרגלים ואף סדרי עולם. אף אחד מן היעדים כאן לא יכול להתממש באילוץ. אלא בשיח, שיתוף ופשרה. מתוך העמדת חזון ותובנות יסוד, יש להגיע להסכמות רחבות ככל הניתן. בישראל הפשרה היא עוצמה ולא חולשה, אולם בבואך להתפשר, הצג ראשית את עמדתך", הוא כותב בפתח הדבר.
“ישראל מחולקת לשבטים ולשבטי שבטים, ואוכלוסייתה הצפופה גם כך הולכת וגדלה באופן כזה שהחיכוך בין השבטים הולך ומחריף, המאבק על משאבים מקצין, הנציגים שאנחנו בוחרים לשלוט בנו הופכים לעומתיים יותר ויותר. ריבוי ערוצי התקשורת והשליטה המפלגתית על מערכות חינוך מאפשרים לכל שבט לחיות במציאות משלו ולהישלט על ידי מפלגה מסוימת.
ההתייחסות לבן השבט האחר הופכת להיות כמעט כאל אויב, מעבר בין שבטים הופך להיות כמעט בגידה, ואנשים השייכים הם עצמם או משפחתם הקרובה לכמה שבטים מוצאים עצמם לעתים במצוקה אישית קשה. הדרך מכאן למלחמת אזרחים קצרה.
“אין במאמר זה עיסוק בשאלת ימין ושמאל, זו הפכה לטעמי לבלתי רלוונטית כבר מזמן. הניכוס של הליברליזם לצד מסוים, של השלום לצד שני, של הציונות לצד שלישי, ושל היהדות לצד רביעי משולל כל יסוד ונותר רק ככלי לניגוח. ישראל חייבת לשמור על צביונה היהודי וחייבת להיות ליברלית. ישראל שאיננה יהודית איננה ישראל, וישראל שאיננה ליברלית לא יכולה להתקיים". המאמר במלואו נמצא אצלי. הוא עוסק, בין היתר, בתחומים של דת ומדינה, משילות, איזון בין רשויות, לימודי ליבה מול גמישות בקהילה. אשלח בשמחה למי שירצו לקרוא.
סוער אצלנו בקבוצה. נכנסנו יחד לפרדס כשהיינו ילדים ונשארנו בו. החדשות הטובות הן שאנחנו באמת אוהבים זה את זה, גם אם לפעמים מתחשק לנו לזרוק אחד לשני על הפרצוף איזו שקית מים כמו שהיינו עושים בחג שבועות, ליד גן העשרים, כשברקע האנדרטה לזכר הנופלים בנות ובני השכונה. גם הקיצונים שבינינו יודעים שמי שמכוון גבוה מדי בלי לשמור על איזונים, בסוף נכווה. או מת. או משתגע. או מאוכזב. רק מהפשרה יבוא הפשר.