מצאנו לנו זמן לצלם בחו״ל, המדינה בוערת, ובכל שנייה יש כותרת יותר משוגעת מהקודמת, ואני ברכב שנוסע לסוף העולם - אי־שם בצפון פולין. ככה זה: נוכלים, רמאים ושאר קומבינות לא מחכים. לא מזיז להם אם יש או אין הפגנות. בשבילם, כל יום הוא חגיגה לעקוץ. איזה ג׳וב מצאתי. 

יכולתי לשבת באולפן חם ולדווח על שר כזה או אחר, ולהוסיף קריאות נרגזות בנוכחות הנעימה של מאפר ואורות הניאון. אבל אני בקצה של הגלובוס. אין אנשים, אין כלום באופק. עצים ואפר. קר פה גיהינום. יואב גלנט יצא בהכרזה בעניין ביטחון המדינה, וכולם כוססים ציפורניים וממתינים לתגובה של נתניהו. בוואן שלנו פרצופים מודאגים. רוצים לשוב לישראל, ומיד. להיות חלק מהדברים שקורים. לפחות שתהיה לנו איזו תחושה, אפילו חלקית, שיש לנו קצת שליטה על מה שמתרחש. נסתפק גם בקרבה גיאוגרפית. כרגע אי אפשר. יש עבודה. 

נדדנו שעות כדי להגיע ליעד. תכננו את זה הרבה זמן, והנה, ראש הממשלה מפטר את שר הביטחון. לא ייאמן. לא זוכר דבר כזה. במקביל, האוטו העצום שלנו נתקע בבוץ. עם כל מכת גז הוא מתחפר לעומק עוד טיפה. האנלוגיה שנדרשת עכשיו היא לרפורמה ששקעה והשקיעה את כולנו. קלישאתי, אבל זה מה שיוצא ב־4 מעלות בקושי. 

אין בנייד קליטה, והצטרף גם גשם לאירוע. סערה מושלמת. אולי הפולנים לא מחו על ההפיכה המשטרית אצלם בגלל הקור? בחורף כזה, מי יכול לזוז ולחשוב על התנגדות? מארגנים כמה חתיכות של עץ כדי לתקוע מתחת לגלגלים השוקעים. היד בדודא על הסלולרי. עולים לנקודה גבוהה, ונודדים בין טיפות מהירות, אולי נזכה לזיז של קליטה ונבין מה קורה. אחד מאנשי הצוות קיבל פייק ניוז בשנייה קצרצרה שבה הוואטסאפ שלו תפקד. לדבריו, עומדים להכריז על עוצר צבאי. כולנו נטרפים. 

אני חייב לדבר עם אשתי והבנות דחוף. אולי שילכו לסבא וסבתא? איזה זמן לעזוב את הארץ, אינעל דינאק! ואין איך לדבר או לברר. הסקרנות והלחץ הרגו אותנו. מנסים להסביר לנהג הפולני תומאש את הנקודה שאנחנו נמצאים בה כחברה. חשבתי שיישא נאום על הצלת המדינה בעקבות הלקח שלהם מהרפורמה בפולין, אבל הוא בכלל לא מעוניין וגם לא ממש מודאג מהקרקס הישראלי. הוא בעיקר עסוק בבליסה. נדמה לי שכל רגע נתון של היממה הזו נוצל מצדו ללעיסה. אוכל ומאושר. מה עם הממשלה שלכם? אני שואל אותו. זה נורא? זה בסדר? הוא מושך בכתפיים ורק מספר שהכל התייקר מאוד. באופן כללי הוא שופע אופטימיות. 

גם אנחנו קיבלנו מנה חיובית קטנה לזמן קצר, כשהופ, הרכב שלנו חולץ. נכנסים עם רגליים מלאות בבוץ לרכב ונוסעים לבית ההארחה. נסכם שהייתה הצלחה חלקית ביום הצילום. זה הביזנס. מורכב וקשוח.  יש רשת. מדווחים שגלנט פוטר וישראל בטירוף. מה זה הדבר הזה? כולנו גמורים ומעולפים מהכפור ומהטלטלות של השעות בעבודה, ועדיין נצמדים למכשירים.

כמו יהודי רגע לפני הכרזת העצמאות, רוכנים על המקלטים ומתפללים לבואה של הישועה. הציבור נוהר לרחובות. כולם בשיגעון. אשתי שולחת לי הודעות כעוסות. מפנה אצבעות מאשימות. בתמונה אחרת שהיא שולחת הבנות נראות אוכלות ועולצות. רחוקות שנות אור ממה שכנראה ישפיע על עתידן.

בניכר בכל רגע שמועה ודיווח אחר נותנים את הטון: הממשלה תתפרק, החקיקה תיעצר, נתניהו ממשיך בכל הכוח, יריב לוין מאשר, בן גביר מתפטר. הטוויטר מפגיז, ובאולפן החדשות ממשיכים ללילה ארוך. וכמובן ישנם מלאכי החבלה שמציפים הכל בארס ובגידופים. אנחנו והם. ננצח ונפסיד. נדרוס ונחזור. איזה גועל, איזה הרס. 

בא לי לקפוץ לעניינים עכשיו ולתת בראש לחבלנים הללו. אבל אי אפשר, אנחנו פה ולילה. מקפיא. אני ישן עם שלוש שכבות ושני מעילים. לא עוזר. הרעד נכנס לעצמות בגלל הקור ובעיקר מכעס וחרדה. אומרים שטיימינג זה הכל בחיים. אז הפעם נכשלנו. תזכור, חיים: לא עוזבים כשיש דרמה כזו. הלב פשוט לא מסוגל לשאת את זה. יש לנו עוד שלושה ימים מעבר לים. נקווה שעד אז המדינה לא תתפרק.