אחרי שלושה חודשים אינטנסיביים ורגע לפני כניסת החג אפשר להוריד קצת את הדופק ולמלא את הריאות באוויר. עוד נצטרך אותו להמשך. "זה לא הסוף", כמו שאמר ווינסטון צ'רצ'יל אחרי הניצחון באל־עלמיין, שלוש שנים לאחר תחילת המלחמה, "זו גם לא תחילת הסוף. זה, אולי, הסוף של ההתחלה".

האקדח הורחק מהרקה, אבל נותר טעון על השולחן עד לכנס הקיץ של הכנסת. בעוד רכבת החקיקה עושה עצירה מתודית לכמה שבועות, מחוללי ההפיכה מעתיקים את זירת המאבק מן הכנסת אל הרחוב, תוך שהם מנצלים את ההפוגה לקמפיין שמנסה להשריש את התפיסה שמדובר במאבק מעמדי/עדתי. ההפוגה הקצרה לא מותירה כמעט זמן לבקרת נזקים, כי היריעה צרה מהכיל את כל מה שניזוק פה רק ב־90 הימים הראשונים של כהונת הממשלה.

אין טעם לגולל את כל מסכת הנזיקין באחד מאירועי השמדת הערך המהירים בהיסטוריה. אפשר לתמצת ולומר שראש הממשלה, שעד היום ענד בגאווה את תוארי "מר ביטחון", "מר כלכלה" ו"מר אמריקה" – השליך במהירות לפח את כל התארים הללו. גם לצה"ל אין זמן לבקרת נזקים.

סביר להניח שבצפון ממתין חיזבאללה לתגובה ישראלית על הפיגוע במגידו ומאיים שיגיב בחזרה, גם אם זה יוביל למלחמה. ביהודה ושומרון, ואולי גם בעזה, אנחנו בעיצומו של רמדאן נפיץ שעשוי להתלקח במהירות. אבל האיום המשמעותי ביותר היום על ישראל הוא מה שקורה אצלנו.

הרמטכ"ל הרצי הלוי. באדיבות דובר צה"ל

מצגות השחיקה

כשנכנס הרמטכ"ל הרצי הלוי לתפקידו, הכינו לו, כמו לכל רמטכ"ל נכנס, מצגת על מצבה האסטרטגי של ישראל. בתוך ים הסערות האזוריות שהוצגו לו בלט דבר יציב אחד: מעמדה האסטרטגי של ישראל – מעצמה אזורית שמקרינה כוח משמעותי על אויבים ועל שותפים כאחד.

חודשיים וחצי אחרי, וכל מצגת אסטרטגית בצה"ל נפתחת בשחיקה במעמדנו בעקבות הקרע הפנימי ובפגיעה ביחסים הקריטיים עם ארה"ב: האויבים והידידים באזור מסתכלים עלינו כעל מעצמה שירדה מגדולתה. בקרב האויבים זה מעורר רעיונות איך לאתגר את ישראל ולהעמיק את הקרע הפנימי. את הידידים זה מרחיק.

בתוך הצבא, האיום של מאות טייסים להפסיק את ההתנדבות הושהה לעת עתה. אבל כמו החקיקה, הוא עדיין מונח על השולחן. צה"ל כבר שקוע עמוק בתוך המחלוקת, אבל בעוד רה"מ התיימר "להיכנס לאירוע", הרמטכ"ל מצטייר כמי שנקלע לאירוע.

הלוי, קצין בעל מצפן ערכי מדויק וברור, נראה עכשיו כמי שמתקשה לנווט את דרכו בתוך הטריטוריה החדשה ששום רמטכ"ל עוד לא פסע בה. מדי כמה ימים הוא סופג חבטות מרה"מ, שדורש ממנו לפעול נגד "הסרבנים". הלוי יודע שלא מדובר בסרבנים, ושאם ירחיק לצמיתות את מאות הטייסים שאיימו להפסיק להתנדב – הוא יישאר בלי חיל אוויר. רבים מהם מובילים בכירים בטייסות שלוקח עשרות שנים לגדל.

הוא נזהר בינתיים מלהשמיע אמירה ברורה שמחזקת את הפקודים שלו, אנשים שחונכו לחשיבה עצמאית ולהטלת ספק, ובמקום זה מדבר על הרצון להשאיר את צה"ל מחוץ למחלוקת. אבל צה"ל כבר בתוכה, והוא, הרמטכ"ל, נראה כמי שנמצא כמה צעדים מאחור.

ביום הדרמטי שאחרי ההכרזה על פיטורי שר הביטחון, שכל חטאו היה שביקש להציף את הסיכונים שמעורר המשבר הפנימי, נועד פורום המטה הכללי של צה"ל לשתי ישיבות: אחת מן המניין, והשנייה עם השר יואב גלנט. בשתיהן עלו שאלות קשות מצד אלופי המטכ"ל על משמעות הפיטורים: האם מעתה כל קצין שיעז לתת אבחנה מקצועית שלא תנעם לאוזן השומע – יפוטר? והאם מעכשיו הם ייבחנו על פי יכולתם לצוד סרבנים בקרב הפקודים שלהם? השאלות נשארו פתוחות.

הקריצה של נתניהו

המתיחות הביטחונית של הימים האלה וצבר ההתרעות חסר התקדים לפיגועים (כ־300 השבוע) - מחייבים את הרמטכ"ל לעבודה הדוקה עם ראש השב"כ ועם מפכ"ל המשטרה. במפגשים ביניהם הם מדברים גם על הבעיות מבית. המפכ"ל כבר חצה את הרוביקון והכריז על נאמנותו בראש ובראשונה לחוק.

ראש השב"כ רונן בר אומנם לא הכריז, אך ברור שהוא בצד החוק, אבל הלוי מאמין שאסור לו לקחת צד בשאלת המרות העליונה על צה"ל: הממשלה או החוק. והשאלה הזאת לא תישאר תיאורטית לזמן רב. בנאום רה"מ השבוע הייתה קריצה ברורה לתומכיו לצאת לרחובות. הקריצה הזאת לוותה בהודעות מפורשות הרבה יותר בקבוצות הוואטסאפ של תומכיו, לצאת ולהתעמת עם מתנגדי ההפיכה.

עד כה התנהל המאבק בשני מישורים: מתנגדי ההפיכה היו ברחוב, ותומכי ההפיכה בכנסת. עכשיו המאבק עובר לרחוב ובמעמד שני הצדדים. החיכוכים האלימים שראינו השבוע בירושלים ובצפון עשויים להיות הסנוניות הראשונות של המערכה.

בינתיים זה הסתיים בצלע שבורה של עמיתי יוסי אלי או בעין נפוחה של מפגין, אבל ברגע שיהיו נפגעים בנפש – זה עשוי להתדרדר במהירות. ככה מתחילות מלחמות אזרחים: עוד תקרית ועוד תקרית, ואנשים מתחילים לפחד ולהסתובב עם נשק, ומכאן המדרון תלול.

אם אכן נתדרדר חלילה לעימותים חמושים בין אזרחים – ספק אם המשטרה לבדה תוכל להשתלט על זה. אז עשויה להתעורר השאלה אם הכוח היחיד שיכול לעצור את ההתדרדרות צריך להתערב. גם אם הסיכוי להתממשות תרחיש כזה הוא 1%, ואולי אפילו פחות, כפי שאני מקווה, צה"ל צריך עכשיו לחשוב על מה שיעשה אם התדרדרות כזאת תתמש.

כמו שצבא מכין פקודה למקרה שתתרחש פה רעידת אדמה קשה, גם אם הסיכוי לכך אינו גבוה, הוא חייב להתכונן ולתכנן מה לעשות בתרחיש של עימות רחב בין אזרחים. מחריד לחשוב על זה, אבל לנוכח האדמה שכבר רועדת, צה"ל חייב לחשוב לפחות על האופן שבו יגן עלינו, גם מבית.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]