נפלאה וחשובה הישיבה המשותפת סביב שולחן המו"מ כדי להגיע להסכמות רחבות. עד כאן הפוליטיקלי קורקט שלי להיום. וכעת, למציאות. לשולחן המו"מ אין אחד שמגיע באמת בחפץ לב. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנבחר לשלוט במדינת ישראל בגיבוי 64 מנדטים, נאלץ השבוע לנאום נאום כניעה הנוגע לרפורמה המשפטית.

המחאות שתודלקו על ידי קמפיין הפחדות עשו את שלהן. וגם העובדה שאף שהימין נבחר לשלוט, מי ששולט בפועל במדינה הוא מחנה השמאל, ובו מפלגת ראשי המשק שרובם המוחץ הם אנשי "רק לא ביבי", שהשביתו בצעד קיצוני ביותר את המדינה ונתנו את נוקאאוט הניצחון בסיבוב הזה. בעל המאה הוא בעל הדעה.

לאותו שולחן מו"מ שאליו נגרר נתניהו בעל כורחו הוא מגיע בדמות נציגיו, אבל הוא שם על מלא. כמו יו"ר האופוזיציה בפועל ויו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ. אותו האיש שאף שאין לו אמון בנתניהו אחרי הרוטציה על ראשות הממשלה שלא קרתה, מבין שגם הצד הימני של הציבור תשוש וזקוק לשמיעת טונים רגועים יותר. אומנם אין מחר בחירות, אבל אי אפשר להתעלם מהאהדה שלה זוכה גנץ בסקרים וממגמת ההתחזקות שלו בהם. אם רפורמה בהסכמה תעבור בסיומו של שולחן המו"מ, המניות הפוליטיות שלו יזנקו עוד יותר.

וישנו יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, אלוף ישראל בסקרים מחמיאים ובתוצאות נמוכות מהם בפועל. לפיד מגיע לשולחן המו"מ כמו החשק של בני גנץ לפעמים להתעורר לבית הספר, אבל הוא מבין היטב שכאשר נותנים לך כיסא השפעה, חשוב להתיישב עליו גם אם בסוף לא ייצא מזה כלום חוץ מעצבים. ועצבים מצטלמים טוב בימינו.

הנחת החוקים לקריאה שנייה ושלישית היא האקדח על השולחן שנתניהו מניח לצדדים במו"מ כאיום. אם לא נגיע להסכמות, אני מעביר את הרפורמה בטיל. חברי האופוזיציה מבינים זאת, ולכן טוב להם שהפגנות "רק לא ביבי" עם דגל ישראל במקום דגל שחור נמשכות, גם במחיר של מתח איום שהעם שלנו מצוי בו מכל הכיוונים בעקבותיהן.

ואולי בכלל הזמן הזה לניסיון הידברות ולהרגעת הרוחות והרחובות בתקופת החגים (שכבר איבדה מהחגיגיות שלה מרוב האיומים בדיקטטורה), הוא כדי שתומכי הרפורמה המשפטית ומי שמרגישים "אזרחים סוג ב'", כי כאמור הם בחרו בממשלה אחת והשמאל בסוף מנהל פה את המדינה, יתארגנו להפגנות משלהם. זמן התארגנות לנתניהו, שאולי בעוד חודש יודיע לעם שהוא ניסה להגיע להסכמה, שכשלה סביב שולחן המו"מ, ושהחקיקה ממשיכה בדרכה.

משבר אמון

הכל אישי, יש האומרים, וכך מוכיחים גם החיים, ובוודאי שהחיים הפוליטיים לא פעם. שר הביטחון יואב גלנט פוטר מתפקידו, בשיחה עם נתניהו, משום שהפר את האמון שנתניהו נתן בו. נתניהו הרגיש את הדקירה בגב כשהיה בנסיעה מדינית ללונדון ושר הביטחון של ממשלתו, השר הבכיר ביותר, השר המשמעותי ביותר, כינס הצהרה לעיני עם ישראל ויצא נגד המהלך שהוא מקדם.

גלנט, מצדו, שקלל את המחיר של ההצהרה ובכל זאת בחר ללכת עליה. כמו כן, נכון לשעת כתיבת שורות אלה שר הביטחון טרם קיבל מכתב פיטורים. אכן, הסקרים האחרונים מראים שהעם חושב שצריך להשאיר את גלנט בתפקידו. אבל מה לעשות שהעם או הסקרים לא מנהלים את המדינה, אלא ראש הממשלה שנבחר לכך. באופן דמוקרטי, רק נזכיר.

הדילמה של נתניהו היא אם להשאיר את גלנט בתפקידו כשר הביטחון, כשהינו מאמין בו בתפקיד זה, ולמחול על משבר האמון הקשה – לפחות כלפי חוץ; או מנגד, להדיח את גלנט סופית ולהתפשר על שר ביטחון שלא היה הבחירה הראשונה שלו. המצב הזה מבחינת נתניהו יוצר לו בעיה חדשה - עוד ח"כ מהליכוד עם פוטנציאל לצאת נגדו, משום שאין לו מה להפסיד.

הדחה סופית של גלנט מתפקידו עשויה להגדיל את כוחה של קבוצת מורדי נתניהו המתגבשת בתוך סיעת הליכוד, סיעה שבשבועות האחרונים נשמעים בה קולות שונים וויכוחי אימים פנימיים. שם מבינים טוב מאוד שלא המחאות, או מי שלא מקבלים את תוצאות הבחירות באופוזיציה, הם אלה שעוד עלולים להפיל את הממשלה, אלא שחוסר היציבות בתוך הבית הוא האיום המרכזי שיש לנטרל.

פסק זמן

החצי השני שלי ואני (כינוי מאהבה ולא בגלל הוויכוחים הפוליטיים הבלתי פוסקים בינינו) החלטנו להקליל את השבוע הזה במקום רומנטי ללא דיבורים - אז הלכנו למשחק של מכבי ת"א נגד וירטוס בולוניה כדי לצעוק ביחד. שם, בעיצומו של פסק זמן, כחלק מבידור האוהדים המצלמה מאתרת זוגות לנשיקה לוהטת שמוקרנת על המסך לעיני עשרת אלפים איש.

כמכורה לאתגרים ורומנטיקנית בנשמה ממש רציתי שניבחר למשימה, והפקתי בראש זריז את הנשיקה המנצחת מבית משפחת אבנרי. וואללה, נבחרנו. כשאנחנו מוקרנים במרכזו של לב דביק על מסך הענק בהיכל מנורה, הסתערתי בשפתיים חשופות ובלהט מוגזם על הגבר ההמום שלי. האוהדים הריעו, שאגו ונעמדו על הרגליים. תאמינו לי, תהילת עולם - ואז הבנתי שנהיה 30 יתרון למכבי.

צהוב עולה!