לפני כשלושה שבועות ראיין עמית סגל ב"פגוש את העיתונות" את יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, ועימת אותו עם דברים שפרסם ב"ידיעות אחרונות" בתקופת ההתנתקות, בימים שבהם חוסמי הכבישים באו מהאגף הימני של המפה.
"כתבת: 'מישהו ימות, אף אחד לא אוהב שבריונים מנהלים את חייו, בטח לא ישראלים שנתקעו בפקק. במדינות שבהן המשטרה נחושה יותר ומותשת פחות, היו מעיפים אותם מהכביש תוך שלוש דקות'. האם אתה עומד על עמדתך העקרונית", הקשה סגל, "שאדם שחוסם כביש, צריך להעיף אותו תוך שלוש דקות מהכביש, עם משטרה נחושה יותר?".
לפיד התקשה למצוא תשובה. בהתחלה ביקש להפסיק להשוות בין אירוע אחד לאירוע אחר. אחר כך הזכיר שזה בכלל מפלגת הליכוד שיזמה את ההתנתקות. לבסוף, כשסגל לחץ עליו להסביר מהו ההבדל בין חסימות הכבישים אז לחסימות הכבישים היום, השיב יו"ר האופוזיציה: "זה שונה, כי עברו המון שנים, כי זה אנשים אחרים, כי זה סיטואציה אחרת".
בתשובה הזו שלו, על "אנשים אחרים", ניסח לפיד טוב יותר מכל אחד אחר מה מטריף כל כך הרבה אנשי ימין כל כך הרבה שנים, מה הביא אותם לדרוש את הרפורמה במערכת המשפט, ומה גרם להם להרגיש השבוע אזרחים סוג ב'. אותה תחושה מתסכלת עד ייאוש, שיש כללים שונים לאנשים שונים, שיש חוקים שונים לאנשים שונים, שיש פסיקות משפטיות שונות לאנשים שונים, ובכלל, שיש אנשים ויש "אנשים אחרים".
מדינה אחת לשתי קבוצות. קבוצה שמותר לה וקבוצה שאסור לה. קבוצה שהולכת לקלפי ומנסה להשפיע באמצעים שהדמוקרטיה הפקידה בידיה, וקבוצה שנייה, דורסנית, כוחנית, שסוחטת את הראשונה באיומים ולא מתירה לה לקדם את מדיניותה, רק משום שהיא יכולה.
תכף נחזור לכל זה בהרחבה, אבל לפני הכל אפתח כאן סוגריים כדי להגיד שבנסיבות שנוצרו, אני חושש שהמחנה הלאומי צריך לחשוב ברצינות על עצירת חקיקת הרפורמה המשפטית. אני כותב את זה מתוך מקום כואב, מאוכזב ומתוסכל, אבל גם מתוך מקום שלא יכול לעצום עיניים מול המציאות.
ההשתוללות ברחובות, חסימות הכבישים, הכוחנות של ההסתדרות, ההתגייסות הפוליטית של האקדמיה, איומי הטייסים וחציית קווים אדומים שלא נחצו מעולם של עירוב צה"ל בוויכוח הפוליטי - כל אלה העמידו אותנו בפני שורה תחתונה שאי אפשר להתכחש לה.
הימין לא יכול. יש לו את הכוח הפרלמנטרי להעביר את הרפורמה כפי שהוא יחפוץ, אבל למחרת היום שבו זה יקרה לא תישאר כאן מדינה. ובהתלבטות בין רפורמה נצרכת ונדרשת לבין המדינה, אני בוחר במדינה.
יכול להיות שאם בנימין נתניהו היה מזהה את הקריסה בזמן ומכריז כבר לפני שבועיים על הפסקה זמנית בחקיקה כדי לשבת עם אנשי המחנה הממלכתי - שנראית כרגע כמו המפלגה היחידה באופוזיציה שחרדה לגורל החברה הישראלית – ולהגיע איתם לפשרה, תעלה כמה שתעלה, היינו במקום אחר. משזה לא קרה, מונח לפנינו כרגע המתווה הגרוע מכל.
כאילו לא היו בחירות, כאילו לא ניצח בהן המחנה הלאומי, מזמין אליו עכשיו נשיא המדינה יצחק הרצוג את נציגי הסיעות, באירוע שכמותו לא היה כאן מעולם, כדי לשאול את כולם איזו מין רפורמה ירצו. ומעבר לכך שעם ההתעקשות על פרסום המתווה החד־צדדי שלו, איבד הרצוג לחלוטין את עמדת המתווך ההוגן, הסיכוי שאחרי התייעצות עם מנסור עבאס ומרב מיכאלי ואחמד טיבי ויאיר לפיד, ייצא איזשהו תיקון למערכת המשפט החולה שלנו - שואף לאפס.
חמור מזה, אנשי המחנה הלאומי עלולים למצוא את עצמם בתוך קוראלס - אותו נתיב שאליו מובלים הפרים המיועדים לשחיטה - שסופו חקיקה שתסיג אותנו למקום רע עוד יותר מזה הנוכחי, וכשהם יסרבו, יכריז עליהם רשמית בית הנשיא כמי שאחראים לתבערה הבאה.
הקואליציה, ואת זה צריך להבין, לא צריכה לייצר מתווה שיש עליו הסכמה. עם כל הכבוד לאופוזיציה, כשמה כן היא. אופוזיציה. יש לה פחות מנדטים, יש לה פחות תמיכה בציבור, היא מייצגת את המיעוט, ואין שום סיבה שבמו"מ על חקיקה כזו או אחרת, הקואליציה תצטרך להמתין להסכמה שלה. מה כן היה צריך לעשות? למצוא מתווה שבאופוזיציה יכולים לחיות איתו. לא להסכים איתו, לחיות איתו.
למה הכוונה? שאם האופוזיציה חוששת שהקואליציה תשתלט על בית המשפט ותמלא אותו בשופטים מקרב אנשיה כאילו המדינה כולה שלה, צריך להתייחס לטענה הרצינית הזו ולדאוג שתהיה לה תשובה הולמת בחוק. האם זה מחייב תמיכה של האופוזיציה בחוק? לא. אבל זה מחייב לתת מענה לכאבי הבטן האופוזיציוניים שיש להם בסיס, ויש כמה כאלה, ולתת להם תרופה.
כך או כך, אנחנו במצב שונה מזה שהיינו בו לפני כמה שבועות. ובמצב הזה צריך המחנה הלאומי, מחנה הרוב בישראל, לנהוג כמו משקיע חכם שהמנייה שלו נחתכה בחצי, והאקלים הכלכלי מלמד שהיא עתידה להמשיך לצנוח. לחתוך הפסדים, לצאת לחשיבה מחודשת, ולחזור בהמשך, מוכן הרבה יותר, נחוש לא פחות.
האפשרות השנייה, להמשיך לאחוז במנייה, בעודה מתרסקת יום אחרי יום, עלולה להביא אותנו למקום שבו נצטער על הרגע שבו ביקשנו לתקן כאן משהו. כן, אני יודע, ההבנה שאתה לא יכול לקדם את עמדותיך למרות ניצחונך בבחירות, מטריפה את הדעת.
ולמרות זאת, להילחם עד הסוף בלי להבין מה קורה פה, רק כדי לעמוד בעוד כמה שבועות על חורבותיה של החברה הישראלית ההולכת ומתפרקת מבפנים ולהגיד לעצמנו שהצדק היה איתנו - זו אפשרות שלא יכולה לבוא בחשבון אצל מי שרואה ביצירה הציונית, שאנחנו כולנו חלק ממנה, ראשית צמיחת גאולתנו.
מהם הכללים?
ואחרי שאמרנו את כל זה, חשוב לי להסביר לחבריי בשמאל משהו בסיסי ויסודי. אני יודע היטב מה אתם חושבים על מה שקורה, ומה אתם מרגישים כלפי מה שקורה. הקול שלכם והעמדות שלכם והמחאות שלכם והכאבים שלכם מותזים עליי מכל מהדורת חדשות, מכל כותרת בעיתון, ומפיו של כל פרשן לענייני פוליטיקה, משפט, כלכלה, ביטחון או תיירות פנים.
ומכיוון שאיש מכל אלה, באף אחד מערוצי המיינסטרים, לא טרח עד כה להציג ברצינות שום טיעון של הצד השני, הצד של הקואליציה שמייצגת את רוב הציבור הישראלי, ומכיוון שנוכח זה אנחנו די שקופים עבורכם, ומכיוון שאנחנו חייבים לנהל שיח בינינו, חשוב שתבינו קצת גם מה עובר עלינו.
חשוב שתפנימו שהקבוצה שמולכם לא מורכבת ממטורפים וממשוגעים, וגם לא ממי שהחליטו להשתלט על המדינה כדי לסייע לנתניהו לסגור פינה במשפט שלו. חשוב שתדעו שיש כאן הרבה מאוד אנשים טובים, שעובדים ותורמים ומתנדבים לא פחות מכם, שמאמינים באמת ובתמים שמערכת המשפט צריכה תיקון גדול, ושחשים כבר תקופה ארוכה, כמו שהיטיב לנסח יאיר לפיד, שהם "אנשים אחרים".
זה חובט בנו בכל כותרת, בכל פינת רחוב, בכל אירוע. אנחנו באמת מרגישים פה כמו אזרחים ששווים פחות. אזרחים שעובדים לפי הספר, שבאים להצביע ביום הבחירות, שמצליחים לייצר רוב, ושלא מצליחים להביא אותו לידי ביטוי.
אנחנו נזכרים איך ההתנתקות עברה כאן ואיך הסכם אוסלו עבר כאן – שניהם על ידי ראשי ממשלה שבמערכת הבחירות שלהם הבטיחו את ההפך הגמור – ולא מבינים למה בכל פעם שאנחנו רוצים לקדם משהו בכיוון שלנו, מסבירים לנו שאי אפשר.
כן, חשוב לנו לשנות את פניו של בית המשפט העליון, כי נראה לנו בלתי סביר שמי שעומדים בראשו ומובילים אותו בהתאם לעולם הערכים שלהם - רחוקים כל כך מעולם הערכים של רוב הציבור הישראלי. זה נראה לנו פשוט לא הגיוני. אגב, לא רק לנו. רבים מראשי האופוזיציה שמנהלים עכשיו מלחמת חורמה נגד הרפורמה ומספרים עליה שהיא תהרוס את מדינת ישראל, דרשו בעבר בעצמם יותר מפעם אחת לתקן את המערכת ברוח של החקיקה המוצעת.
אז אתם רוצים להתווכח על איך בדיוק נכון לעשות את זה? קדימה. חושבים שההצעה של שמחה רוטמן קיצונית ויש לכם הצעה מתונה יותר? אנחנו פתוחים לשמוע. אבל תבינו שהרצון שלנו להביא לידי ביטוי את העמדה שלנו הוא לא דבר שאפשר להציג ברצינות כרצון לדיקטטורה משיחית או לכליאת נשים בביתן.
הילדים שלי שואלים אותי בשבוע האחרון "אז בשביל מה הלכנו להצביע?", ואני מודה שאני לא יודע מה לענות להם. אני כן יודע להגיד להם שהם מתייחסים לדמוקרטיה ברצינות גדולה יותר מהרבה מאוד אנשים שמאיימים עליהם שהם ישרפו את המדינה אם הקול שלהם יביא לאיזשהו שינוי.
אז איפה הבעיה במקום שבו יש חוק אחד לאנשים רגילים וחוק אחר ל"אנשים אחרים"? כתבתי כאן כבר בעבר שכדי שאוסף של בני אדם יוכל להתנהל באופן שיקדם את ענייניה של הקבוצה כולה, הכרחי לשמור על כלל אחד חשוב. הכלל הזה קובע שבכל רגע נתון, כל אחד מהפרטים בקבוצה יודע איך פועלת השיטה, מה אומרים החוקים, מה מותר, מה אסור, איזה פרס מקבל מי שנוהג כשורה, ואיזה עונש סופג מי שעובר את הקו. זה נכון לעובדי חברת הייטק ולעובדי מחלקת הירקות בשופרסל, זה נכון לאזרחי מדינה דמוקרטית ולאלה המתגוררים במדינה דיקטטורית, זה נכון לתושבי קוריאה הצפונית ולתושבי ארה"ב.
גם במקום שבו מוציאים להורג מי שמותח ביקורת על השלטון, חייב האזרח הקטן לדעת שאלה הכללים, כדי לתכנן את צעדיו ולהבין מה עליו לעשות אם בכוונתו להמשיך לחיות. קבוצה שהפרטים המרכיבים אותה אינם מבינים את השיטה, ואינם מכירים את הכללים, ואינם מקבלים הסבר ראוי לדרך פעולתה של מערכת השכר והעונש, המותר והאסור - היא קבוצה שהדרך שלה לתוהו ובוהו קצרה מאוד. וכרגע נראה שכזו ממש היא החברה שלנו. יושב לו האזרח בביתו, צופה במהדורת החדשות, ולא מצליח להבין מה אומרים פה הכללים.
למה המדינה הורסת בנייה בלתי חוקית של יהודים ולא הורסת בנייה בלתי חוקית של ערבים? למה מיכאל בן ארי נפסל מריצה לכנסת כי הוא גזען, ואחמד טיבי לא נפסל למרות אינספור דוגמאות של תמיכה שלו בטרוריסטים? למה נשיאת העליון יכולה לדון בניגודי העניינים של נתניהו, אבל בניגודי העניינים שלה אין מי שידון? האם יכול להיות שיש כאן דין אחד לאנשים רגילים ודין אחר ל"אנשים אחרים"?
קחו את סיפור חסימות הכבישים. זה כמה שבועות שאין במחוז תל אביב משטרה. כלומר, יש שם שוטרים ויש שם מפקד, ניצב עמי אשד, אבל בהינתן זה שההגדרה המילונית של אבן שושן ל"אנרכיה" היא "חוסר סדר" ו"משטר של איש הישר בעיניו יעשה", הרי שניצב אשד מכהן בשבועות האחרונים כמפקד מחוז האנרכיה. בכל רגע נתון שבו ל־20 תל אביבים מתנגדי רפורמה לא מתאים שהתנועה באחד מעורקי התנועה המרכזיים של ישראל תזרום, הם פורצים אליו וחוסמים אותו ומדליקים במרכזו מדורות. ומה עושה המשטרה מול זה? כלום.
לפני שבועיים נקלעתי בעצמי לאירוע כזה, שבסופו הזיזו השוטרים את המפגינים מהכביש ואפשרו להם ללכת משם. בלי לעצור אף אחד מהם, ובלי לקחת את פרטיו של אף אחד מהם. שפשפתי את עיניי ולא האמנתי. הרי חסימת הכביש הזו מנוגדת לחוק, נכון? הרי השוטרים אמונים על אכיפת החוק, נכון? אז איך זה שהם מאפשרים לאירוע הזה להתרחש שוב ושוב ושוב בלי לעשות מול זה דבר?
ראיתם את עמי אשד צועד השבוע בקומה זקופה במרכז נתיבי איילון החסומים, כשאחריו צועדים המפגינים ומריעים, כאילו היה הגרסה המשטרתית של שקמה ברסלר? ככה נראית משטרה במדינת חוק?
הרי כל מי שזוכר מה קרה כאן לפני 18 שנה במחאות נגד ההתנתקות, כל מי שראה כיצד חוסמי כבישים נעצרו אז בכמויות והושלכו למעצרים ממושכים, כל מי שקרא כיצד בתי המשפט ניסחו טקסטים קשים וחריפים לגבי הצורך לטפל ביד קשה בעבריינים, מתקשה להבין כיצד פועלת פה השיטה. אתם רוצים? תיתנו לחסום. אתם לא רוצים? אל תיתנו לחסום. אבל איך אפשר לחיות במדינה שבה יש חוקים מסוג אחד לאנשים רגילים, וחוקים מסוג אחר ל"אנשים אחרים"?
ראיתי השבוע תמונה שהציגה את השלט ברחוב קפלן בתל אביב, אחרי שמישהו שינה בו את הכיתוב והפך אותו ל"שד' הדמוקרטיה". אני מודה שאני לא יודע עוד פרטים על האירוע הזה, לבד מאותה תמונה שראיתי ברשת, שגם אליה אפשר אולי להתייחס כאל מעשה קונדס לא נוראי.
אלא מה? לפני שנה הגישה המשטרה כתבי אישום פליליים נגד שלושה קטינים שהחליפו גם הם את השמות על כמה שלטי רחוב בתל אביב, אלא שהם שינו אותם ל"רח' אהוביה סנדק, נער, חלוץ עברי, נהרג בידי שוטרים מימ"ר ש"י".
התיק הזה נסגר אחרי מאבק, ללא הרשעה. אבל עזבו את השורה התחתונה. תראו אילו אנרגיות השקיעה המשטרה בשלושת הילדים האלה. כתב האישום נגדם כלל 12 עדי תביעה, ובהם חוקרי נוער, שוטרי סיור, אנשי זיהוי פלילי, אנשי צוות הזירה הטכנולוגית ומומחה אחד לטביעות אצבע.
אני חוזר אל מה שמתרחש ברחובות בימים אלה ושואל ברצינות: האם אזרח ישראלי שמשווה את היחס שמקבלים מפגיני השבועות האחרונים נגד הרפורמה, ליחס שקיבלו כאן אינספור מפגינים שבאו מקבוצת "האנשים האחרים", יכול לחיות עם הפער הזה? מישהו יכול להסכין עם חיים במדינה שתחת הקריאה לדמוקרטיה ולשוויון, מטפלת בכל אחד באופן אחר?
מה עם הרעות?
קחו את עניין הסרבנות או אי־ההתייצבות למילואים או האיומים באי־התייצבות למילואים. די ברור שזה – ולא עצומות הכלכלנים או הרופאים או מורי היוגה - מה שהכניע בסופו של דבר את נתניהו. לפני הרבה שנים ראיינתי, לא זוכר על איזה רקע, את אלעזר שטרן.
שטרן, היום ח"כ ביש עתיד, היה אלוף בצה"ל ומפקד ולוחם. ביקשתי ממנו להגדיר לי מהו בעיניו הדבר האחד שמניע חייל צעיר לקום מאחורי המסתור ולהסתער מול אש אויב, תוך סכנת נפשות. ברגע הזה, ענה שטרן, לא המולדת עוברת לך בראש, ולא נצח ישראל, אלא החברים. הרעות. הידיעה שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם.
במובן הזה, מה שעשתה בשבועות האחרונים חבורה של טייסים היה שבירה נוראית של ערך הרעות שחיבר עד היום את כולנו. עשרות טייסים הודיעו לאחים שלהם, שחשופים מול האויב, שהם לא ייצאו מאחורי הסלע כדי להסתער עד שיריב לוין לא יעצור את חקיקת הרפורמה שלו. כך בדיוק צריך להסתכל על זה.
כי בסופו של דבר, טייס שמודיע שעם חקיקת הרפורמה הוא לא יהיה מוכן לעלות על מטוס כדי להפציץ באיראן, לא דופק רק את רוטמן. הוא דופק אותי. הוא דופק ישראלים אחרים, שהם וילדיהם שומרים עליו, על אותו טייס, כמו שהוא שמר עד היום עליהם. והוא עושה את זה רק מפני שהוא יכול. רק מפני שהוא יודע שאין לו תחליף זמין. רק מפני שהוא יודע שאני לא יכול להתנדב לשבת בקוקפיט במקומו, כי אותי לא הכשירו לזה.
ומה קורה בצה"ל מול שבירת הרעות הזו? כלום. אף אחד מהטייסים שהחליטו לצאת להפגנה, תוך כדי שהם רותמים למאבקם הפוליטי את מטוסי האף־16 שהופקדו בידיהם, לא קיבל כאפה משום מקום. לא ממפקד חיל האוויר, לא מהרמטכ"ל, לא משר הביטחון, בטח לא מהתקשורת שרוקדת עם הטייסים על הכתפיים כאילו חזרו כעת ממבצע השמדת הגרעין האיראני. חיילים בצה"ל שקיבלו ריתוק אחרי שמצמצו במסדר, רואים את זה ולא מבינים מה הולך פה. איך זה שיש אנשים שלהם מותר הכל, ויש, כמו שהגדיר לפיד, "אנשים אחרים".
ו"האנשים האחרים" – אלה שהרעות עבורם היא ערך, אלה שהולכים למילואים כשקוראים להם בלי לשאול איזו הצעה מונחת היום על שולחן ועדת החוקה של הכנסת - התחילו בימים האחרונים להשמיע קול. חבורה של כאלה, טכנאים בחיל האוויר, חתמה השבוע על מכתב נוגע ללב שמופנה אל הטייסים ונשלח למפקד חיל האוויר, לרמטכ"ל ולשר יואב גלנט.
"טייסים אהובים שלנו, כדי להשמיש לכם את כלי הטיס, אנו עובדים יומם וליל, בשעות לא שעות, בשבתות ובחגים, מתניעים, מתדלקים, מסירים פינים, סוגרים פאנלים ועוד שלל עבודות שחורות... כל החיים נשאנו בגאון את תחזוקת וחימוש המטוסים... הרגשנו תמיד סוג א', ביחד, למען עם ישראל ומדינת ישראל. היום, אחרי שהבהרתם לנו שהקול שלנו איננו שווה לקול שלכם, אנחנו כבר מרגישים סוג ב'... בבקשה, אל תסבירו לנו שבסירובכם אתם מצילים את הדמוקרטיה ומגינים על שלמות העם והמדינה, כי במעשה שלכם שרפתם לנו את הקול".
הטכנאים האלה, כמו גולנצ'יקים רבים ושריונרים רבים וסתם אזרחים, גילו בזמן האחרון שהם אינם אזרחים שווים. שגם הם נמנים עם "האנשים האחרים". שיש כאן מדרג. שהקול שלהם לא שווה כמו קולו של הטייס שהכריז שלא יפציץ באיראן, ושבגלל החשש שיממש את איומו כנראה לא תקודם הרפורמה.
ומה אנחנו מסבירים לאנשים האלה? מה אנחנו מסבירים לעצמנו? מה עשינו לא נכון? ולא, אל תבלבלו לי את המוח על הסכנה מ"דיקטטורה". אפשר להתווכח על נוסח החוק שהיה אמור לעבור השבוע ומאפשר לקואליציה להביא למינוי של שני שופטים בעליון, כשעל מינוי השניים האחרים יש לאופוזיציה ולשופטי העליון שליטה. גם אני לא לגמרי שלם איתו. אבל נוסח החוק הזה לא קרוב לדיקטטורה ולא לסיפורה של שפחה ולא לכל הבולשיט הזה.
ומי שמספר שהוא דואג להתנהלותה התקינה והדמוקרטית של מדינת ישראל, מגלה צביעות גדולה כשהוא מוחא כפיים מול מה שקרה פה השבוע, כשאיש אחד, ארנון בר־דוד, החליט שהוא סוגר את המדינה. בלי התרעה מוקדמת, בלי לקבל החלטה מסודרת, סתם ככה. מדינה שלמה עצרה מלכת כי בריון אחד החליט.
אני שומע בשבועות האחרונים דאגה גדולה מהאופן שבו אנחנו נראים בעולם, נוכח הליכי החקיקה שמקודמים אצלנו. ובכן, מעניין אותי מאוד מה חשבו בעולם הרחב מי שראו את התמונות הבלתי נתפסות של פנחס עידן, יו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה, כשהוא עולה על הבמה של ארנון בר־דוד, מחייג למישהו בשדה התעופה וצועק לו בסלולרי שיפסיק עכשיו את ההמראות. ולמרבה המבוכה, האירוע הזה התרחש שנייה אחרי שבר־דוד זעק אל תוך המיקרופון "מה אנחנו, רפובליקת בננות?".
ובכן, כך בדיוק נראית רפובליקת בננות. בעולם נורמלי העיתונות הייתה קורעת לבר־דוד את הצורה על הברבריות הכוחנית הזו. בעולם שלנו הוא זכה למחיאות כפיים. למה? כי הוא נלחם נגד "אנשים אחרים". ואתם יודעים מה הכי מצחיק? שהשאלות הרציניות הראשונות כלפי בר־דוד החלו רק כשמיכאל שמש התחיל לתהות ב"כאן" אם השביתה שלו לא הייתה מתואמת עם סביבת ראש הממשלה.
# # #
כמה הערות אחרונות לפני סיום:
• כמעט מתבקש להזהיר כאן שאירועי השבועות האחרונים ישרטטו בישראל כללי משחק חדשים. שכדאי לאנשי השמאל לזכור שמחר זה יכול לפגוש אותם מכיוון אחר. שמתישהו, כשהם ירצו לפנות מתנחל אחד מביתו, הם ימצאו פה מחנה לאומי שלמד מהם איך להתנהל ושישרוף גם הוא את הרחובות עד לניצחון.
מתבקש להזהיר, אבל כולנו יודעים שזה לא באמת יקרה. למה? כי לימין אין את הפריבילגיות שיש לשמאל. כי התקשורת תציג אותו כאלים. כי בית המשפט יאריך לחוסמי הכבישים שלו את המעצר, כמו שעשה בעבר. כי בסופו של דבר, הוא ירים ידיים, כמו שעשה יותר מפעם אחת, ויוותר. כי הימין מורכב מ"אנשים אחרים".
• למרות השימוש הסיטוני בתקופה האחרונה בביטוי "דמוקרטיה", כדאי להפנים שהשבועות האחרונים לימדו אותנו שאנחנו חיים במדינה שרחוקה מאוד מזה. מקום שבו המיעוט מכריע את הרוב, ועושה את זה אגב שימוש באנשי צבא; מקום שבו האקדמיה מחליטה שיש רק דעה אחת לגיטימית; מקום שבו המשטרה בוחרת להתעלם מהממשלה וליישר קו עם המפגינים נגדה; מקום שבו פיקוד הצבא חי בשלום עם הפגנות ואיומים של מילואימניקים נגד השלטון; מקום שבו המיעוט שולט בכל האולפנים ומשדר תעמולה מסביב לשעון - הוא הכול חוץ מדמוקרטיה.
זכרו, המדינה הדמוקרטית ביותר איננה בהכרח המדינה שבה צועקים ברחובות הכי חזק "דמוקרטיה, דמוקרטיה".
• ומילה אחרונה על מחנה "האנשים האחרים". התקשורת יכולה לבוז למחנה הזה, ולהציג אותו ואת נבחריו כקיצוניים, כמשיחיים וככאלה שבאו להרוס את כל מה שנבנה כאן בעמל, אבל המחנה הזה לא ניסה לנצח באלימות. המחנה הזה לא איים להחרים את המדינה או להוציא את כספו מהבנקים שלה. המחנה הזה לא ניסה לכפות את דעתו תוך שימוש בצה"ל.
המחנה הזה עבר "התנתקות" - ולמחרת התגייס בהמוניו לצבאה של הממלכה שהרסה את ביתו. המחנה הזה קבר את מתיו אחרי הסכם אוסלו, והמשיך לצעוד קדימה. המחנה הזה חטף פעם אחר פעם מבית המשפט הגבוה לצדק של מדינת היהודים, ולא הפסיק לרגע להתפלל בדבקות לשלום ראשיה, שריה ויועציה. ואם זה הפרופיל של "האנשים האחרים", אני גאה להיות "איש אחר".