איש אינו יודע מה יילד חודש. ניתן להעריך כי המגעים בבית הנשיא יעלו על שרטון, אבל קשה עד בלתי אפשרי לשרטט את התסריטים שלאחר מכן. האם המפגינים יחזרו לרחובות? האם יתמידו התומכים במסלול יריב לוין ושמחה רוטמן בהפגנות שכנגד? ובנימין נתניהו, האם ילך עם ראש בקיר או שמא ישקול לרדת מהעץ? מה ייפול בחלקו של אריה דרעי? האם תשרוד הקואליציה בהרכבה הנוכחי? ומה אם נגיע למשבר חוקתי־שלטוני? ומה אם המדינה תבער? זוהי משוואה עם אין־ספור נעלמים, והנבואה הפעם לא ניתנה אפילו לשוטים.

ועם זאת, דבר אחד ברור: הרפורמה במערכת המשפט נרצחה, או לכל הפחות מאובחנת בשלב מוות קליני. ואלה שמות רוצחי הרפורמה: שני פירומנים מתנשאים ודורסניים, לוין ורוטמן; המושחת הסדרתי דרעי; ומשה גפני, המבקש לקבוע בחוק יסוד שתלמידי ישיבות חרדיות הם כחיילי צה״ל - יש מי שנלחם בעזה ובלבנון, ויש מי שנלחם כאריה עם הרצון לנמנם קצת יותר בשעות הבוקר. שוויון בנטל. אה, כן. וגם איתמר בן גביר ברשימה.

גילוי נאות: תמכתי ברפורמה במערכת המשפט לאורך שנים. בתיקון של גדעון סער שהצריך רוב של שבעה מתוך תשעה בבחירת שופטי עליון. במינויים שביצעה לאחר מכן איילת שקד ואשר הכניסו גיוון בהרכב בית המשפט העליון. בשינויים הדרגתיים תוך שמירה על איזון ובלמים. ברפורמה. לא במהפכה.

יהירות של מנצחים

ערב בחירות 1992, האינתיפאדה הראשונה דעכה. בצמרת הפוליטית בחנו רעיונות אלו או אחרים באשר לפתרון, ולו זמני, של העימות הישראלי־ערבי, ולהרגעת הרוחות לעתיד. שקלו מגעים עם הכוחות המתונים יותר, דוגמת הממלכה הירדנית. דיברו על אוטונומיה. יצחק שמיר נסע לוועידת מדריד, אש״ף הייתה מילת גנאי, והחוק אסר לנהל מגעים עם ארגון הטרור.

החלוקה בין המחנות טרם התחדדה סופית, טרם הוגדרה כחלוקה שעוברת בקו הירוק. העבודה נבחרה ב־1992 כמפלגה סוציאל־דמוקרטית. מאות אלפי מצביעיה חלמו על דירות עמידר, מקומות עבודה מסודרים וזכויות סוציאליות. וכן, גם ביקשו יציבות ביטחונית. אבל שמעון פרס ויוסי ביילין שברו חזק שמאלה והביאו ליו״ש גדודי מחבלים חמושים בפיקודו של יאסר ערפאת. הסכמי אוסלו זעזעו את המדינה והכתימו את עצם הרעיון של מו״מ, את עצם הניסיון למצוא פתרון, בדם ואש בערי ישראל. מאז נקבעה סופית החלוקה החדשה בין שני המחנות במפה הפוליטית, חלוקה בין ימין מדיני לשמאל מדיני.

מפלגת העבודה הלכה מאז מדחי אל דחי, עד שהידרדרה אל גבול אחוז החסימה. בבחירות האחרונות המצביעים המליכו את הגוש בראשות נתניהו מתוך תקווה וציפייה ליציבות פוליטית וכלכלית וביטחון אישי. המהפכה שחולל בשנות ה־90 אהרן ברק כבר נבלמה בעשור האחרון, והמטוטלת החלה לנוע בהדרגה לכיוון השני - ואז צצו לוין ורוטמן וכל הנזכרים לעיל והבעירו את המדינה. הדורסנות והיהירות של המנצחים, שהתיימרו לשנות את המשטר, הוציאו לרחובות מאות אלפים והכתימו את עצם הרעיון של הרפורמה בשחיתות, בחקיקה תיאוקרטית ובזלזול מוחצן בלוחמי צה״ל, אנשי הייטק, רופאים, עורכי דין ומעמד הביניים בכלל.

הסכמי אוסלו חיסלו את מפלגת העבודה. המהפכה המשפטית מחסלת את הליכוד. המפה הפוליטית העכשווית היא נחלת העבר. מוקדם לקבוע מי יהיו השחקנים החדשים, אבל קו פרשת המים בין המחנות משתנה מול עינינו. תם הסיפור של שמאל מדיני וימין מדיני. השמאל המדיני הצטמצם ל־4 מנדטים, והימין המדיני החליף את סדר העדיפויות. בחלוקה החדשה הזאת מצביעי הציונות הדתית הקלאסית (להבדיל מהמפלגה שניכסה לעצמה את המותג) והימין הליברלי חייבים בית פוליטי חם ומזמין. אלה הכוחות שיאפשרו שיח מרגיע והסכמה לאומית רחבה. ממשלת אחדות ציונית ללא הקצוות. בתקווה שלא מאוחר מדי.

בחירתו של ביבי

במוצאי שבת אחד מהליכודניקים האחרונים בכנסת הנוכחית, שר הביטחון יואב גלנט, יצא אל העם וסיכן את מעמדו הפוליטי, את כיסאו בממשלה ואת עתידו במפלגה. יממה לאחר מכן ראש הממשלה, שחזר מביקורו השבועי עם רעייתו באירופה, הודיע על פיטורי שר הביטחון. בתוך שעות ספורות 630 אלף איש יצאו להגן על גלנט, על צבא העם ועל השפיות.

נתניהו ניצב בפני בחירה פנים־מפלגתית אסטרטגית. בחירה בין גלנט ויולי אדלשטיין ומספר אנוסים דוגמת ניר ברקת, אבי דיכטר, גילה גמליאל ועוד, מחד, לבין לוין, שלמה קרעי וכל הטלי גוטליב וגלית דיסטל אטבריאן למיניהם, מאידך. בין ממלכתיים לתמהוניים. בין אנשי ערכים למעריצי השד העדתי. בין הליכוד הישן, הדומם והמפוחד למיעוט הדורסני המצווח.

נתניהו תמרן את עצמו למצבו של עלי הכהן, רק שבמקום שני בנים, מי שתוקעים מזלג בן שלוש שיניים בסיר הבשר של המדינה ובבשר החי של הליכוד הם אשתו ובנו הבכור. הנסיך יאיר בחר בלוין. גם אם בסופו של דבר האב חושש מלהוציא לפועל את הבטחתו לפטר את שר הביטחון, הבחירה שלו ברורה והיא משליכה על הליכוד.

ראש ממשלה שחפץ בחייו הפוליטיים, היה מפטר לאלתר את שר המשפטים, שבתוך פחות משלושה חודשים הצליח לטלטל את המדינה ולערער בעיני הציבור את ניצחונו של גוש החרדים־חרד"ל־ליכוד בבחירות. ברגע שבו הכריז נתניהו: אני נכנס לעניינים, אני אנהל ואני אנווט, היה עליו להזיז את השר הכושל ולגלגל עליו את מלוא האחריות. פיטוריו של לוין היו משדרים כי פני הממשלה לפשרה, ומרגיעים את השטח. ולא, ביום פקודה, כלומר ביום הפיטורים, לוין לא היה מצליח לפרק את הקואליציה. הח״כים של הליכוד, החרדים, ותתפלאו, גם בצלאל סמוטריץ׳ - לא ששים ללכת לבחירות. אבל האב המזדקן והעייף העדיף שלא להתעמת עם בנו האוחז במזלג הגדול.

בינתיים נפל דבר נוסף בליכוד. ביום שני, בערב שבו נאם נתניהו את נאום האם ממשפט שלמה והטיח בפניהם של מיליוני ישראלים, אנחנו, שניצחנו בבחירות, לא סוג ב׳, אתם שהפסדתם, סוג ג׳ - נערכה מול הכנסת הפגנת תומכי הרפורמה. את הלוגיסטיקה סיפקה תנועת הר המור, תנועה קטנה אבל מגויסת כולה, רדיקלית, מכוונת מטרה ומקדשת אמצעים. אנשיה הם שמיררו בקדנציה הקודמת את חיי חברי הכנסת של ימינה, הטילו מצור על בתיהם והטילו אימה על בני משפחותיהם.

הפעם נענו לקריאה בתוך פחות מיממה וארגנו את ההפגנה. מהבמה נאם אחד מהמארגנים, איש הר המור אביחי בוארון. המפגינים בינתיים הוציאו את זעמם על מי שנקלע לדרכם. הכו עיתונאי וביקשו לעשות שפטים בנהג מונית ערבי שהזדמן למקום. בערב אחד בלבד עברו מפגיני הרפורמה את רף האלימות שאליו לא התקרבו מתנגדיה במשך שישה שבועות.

אף בכיר בליכוד לא גינה. ולא בכדי. ביום רביעי השבוע התפטר השר דודי אמסלם מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי ובמקומו נכנס חבר סיעה חדש. אביחי בוארון, איש הר המור, ממארגני ההפגנה, אשר דרש בתוקף שלא לעצור את חקיקת הרפורמה. אביחי בוארון, שמתנגד לפיוס ולהסכמה רחבה בחברה הישראלית, החליף את דודי אמסלם, שהבטיח לשבור עצמות למתנגדים.

ישראל כ"ץ, חיים כץ, אבי דיכטר, גילה גמליאל, ניר ברקת ועוד כאלה הנמנים עם שארית הפליטה של מפלגת הליכוד המקורית, מחכים בשקט־בשקט ליום שאחרי. מתפללים שתחלוף הסערה ויפוג הטירוף, ושהמפלגה תחזור להתנהל כמו פעם ושוב תהיה להם לבית. הם טועים. ביום שאחרי נתניהו הם עלולים לגלות שהשתלטו להם על הבית, שמצודת זאב נכבשה ובחדריה מתרווחים בנחת אנשי ש״ס דוגמת שלמה קרעי ושליחי הר המור. השבעת חבר הכנסת החדש אביחי בוארון היא תעודת הפטירה של מפלגת הליכוד.