"אני לא פסיכולוג ובעיקר אין לי חשק לדבר על הפסיכולוגיה של נתניהו, שיש לו בבית משלו, אבל בעיניי הוא ראש מדינה רע מאוד ומכיוון שהוא יותר מדי זמן בתפקידו, צריך להחליף אותו מיד!", כך זעק המשורר מאיר ויזלטיר, שהלך לעולמו, בראיון סוער לפני שנתיים, בהגיעו לגבורות וכשנשאל אם היה רוצה להיפגש איתו, השיב בזעם - "אני?! מה יש לי לדבר איתו חוץ מלומר לו - 'לך הביתה כבר!'?"
בגיל 80 אשפת החיצים של המשורר הלוחמני עדיין הייתה מלאה ומושחזת והוא ירה אותם לכל עבר. כשהוא נשאל על דעתו לגבי הצבת הסופרת גלית דיסטל-אטבריאן ברשימת הליכוד לכנסת, השיב בלעג: "אתה קורא לה סופרת? סופרת של מה, של איזה פוסט עם שבחים כנועים לנתניהו? לעומתה בן-גוריון הביא לכנסת הראשונה את ס. יזהר, כשמולו ייצג את חרות אצ"ג, הוא אורי צבי גרינברג. מי שמע עליה?! הרי לא משנה מי יהיה תחת נתניהו, תמיד הוא יהיה מין דחליל כזה".
כשויזלטיר נשאל אם השתעשע אי פעם ברעיון לרוץ לפוליטיקה, לא הותיר מקום לספק: "אני? - אני ממש לא מתאים לזה. הרי אין לי שום דחף לשררה ולהכתיב לאחרים מה לעשות. אני כמו התאנה במשל יותם שבספר שופטים. כשהציעו לה למשול בעצים, סירבה ואמרה שברצונה לעשות פירות. אני כמוה. למזלי, בגילי המתקדם אני עדיין עושה פירות; כלומר, ממשיך לכתוב".
לכתוב, זאת הייתה מהותו של ויזלטיר, שאמר עוד: "מזה עשור אני בכלל לא הולך להפגנות. אדם בן 80 לא אמור להתרוצץ ביניהן, מה גם שיש לי בעיות ברגליים, כך שלהתהלך ולעמוד הרבה, זה לא לפי כוחותיי. אבל גם רבים מאלה שיכולים נמנעים. אנשי התרבות בארץ הוחלשו בכוונה על-ידי הממסד הפוליטי. באשר אלי, בניגוד לאנשי תרבות כמו עמוס עוז וא.ב. יהושע, מעולם לא הצטרפתי לשום פורום פוליטי. די לי שמאז מלחמת ששת הימים כתבתי די הרבה שירי-מחאה עם אמירה פוליטית ברורה".
שירים אלה לא מנעו ממנו להתכבד בשנת 2000 בפרס ישראל. "לא ציפיתי לקבל את הפרס הזה בגיל 59", סיפר בראיון קודם, ב-2015. "הופתעתי לאחר שלא פניתי בעניין הזה לאיש. כשהוצאת הקיבוץ המאוחד, שמוציאה לאור את ספריי, החליטה להגיש את מועמדותי, הייתי צריך לתת את הסכמתי לכך. אז עשיתי כן מתוך ודאות שלא אזכה בפרס. בכלל לא העליתי בדעתי שזה יקרה כל כך מוקדם".
כשנשאל ויזלטיר מהי מבחינתו כתיבת השירה, ענה: "זה הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב. הכתיבה היא מבחינתי חוויה מרוממת שמזרימה לי המון אדרנלין, והיא מעניקה תחושה חריפה של חיים. כשאני כותב, אני יודע שאני חי".
לדבריו, מעולם לא השתייך לחבורה ספרותית כלשהי, פרט לחברות הנפש שהייתה לו עם המשוררים בני דורו, יאיר הורביץ ויונה וולך, שקראה לו "אחי". "לשלושתנו היה מאוד חשוב שהאוטוביוגרפיה של כל אחד מאיתנו תהיה נוכחת בשירה שלו, דבר שלעומתנו נתן זך ברח ממנו כנשוך נחש", עקץ. "אני לא מאמין לאף מילה שלו. נראה שהוא מרגיש בנוח כשהוא מסתתר מאחורי מסכה".
לדבריו, כשהורביץ רצה להכיר לו את אלתרמן, סירב. "שאגיד לו שאני לא סובל את השירים שלו, שהיו לי טענות קשות נגדם?", תהה. "גם עם יונתן רטוש, שלדעתי היה משורר מצוין, לא הסכמתי בהרבה דברים, בעיקר עם ההשקפות הכנעניות שלו, אבל נהניתי לשוחח איתו, גם אם היה צועק עלי בגלל שהשם ויזלטיר לא מצא חן בעיניו. למרות דרישתו שאשנה אותו, התעקשתי להישאר נאמן לשם המשפחה שהיה אצלנו דורות".
כשהסתקרנתי כיצד נולד אצלו שיר, הוא פתח צוהר לעולמו השירי: "בעוד שתינוק נולד, שיר מתהווה. אני כותב די מהר את הטיוטה הראשונה של שיר. לאחר שאני מחבר בראש את השורות הראשונות, אני מתיישב אחר-כך לכתוב אותו בכתב-יד, עם עיפרון בבית, עם עט מחוץ לבית. לא חשוב לאן אני הולך, תמיד נמצא אצלי פנקס מוכן לכתיבה… כשהשיר גמור, אני מסתכל אם יש לי ביד חתיכת נייר שצריך לזרוק או שצריך לעבוד עליה".
כשהערתי לו שמי יודע אילו אוצרות זרק לפח במרוצת השנים, הסכים: "זה נכון. זורקים גם מה שלא צריך. השירה היא לא מדיום כמותי. לכן, אינני מצר על שירים שלא נכתבו או על כאלה שהלכו לאיבוד".
לויזלטיר, מחבר "יש לי סימפטיה", השיר שנורית גלרון הפליאה לבצע בלחנו של שלמה גרוניך, היו כעדותו יחסי אהבה-שנאה עם עירו, תל-אביב, שהוא לא חסך ממנה את שבט ביקורתו "גם אם מטבעי אינני זעקן ולא מנהל פוליטיקה". כשנשאל מה היה משנה בעיר, השיב: "אני לא יודע אם צריך לשנות את תל-אביב. הרי בלאו הכי תתפתח כאן עיר ענק, שאולי תיקרא גוש דן, עם שאריות פה ושם של תל-אביב ושל יפו, והבטון הגדול יכסה על הכל".
לבסוף, כששאלתי אותו איך היה רוצה שיזכרו אותו, ענה בלי לחשוב פעמיים: "לזכור? - אני רוצה שימשיכו לקרוא את השירים שלי. זה הכל".