ביום שבו התפוצצה פרשת מוניקה לוינסקי בוושינגטון, נכנסנו למכונית ונסענו למערכת. חשבתי שכבעלי טור עלינו להיות במקום ההתרחשות ודנקנר הסכים איתי. נערכנו לשיחת שכנוע קולנית עם יעקב ארז, עורך "מעריב", אבל ארז היה במצב רוח מפויס ונינוח והקשיב לטיעונים שלנו בסבלנות. "רחל", צעק ארז למזכירתו, "תשיגי לצמד הזה, נו דנקנר ומיברג, כרטיסים לניו יורק". בלילה עלינו על טיסת אל־על לאמריקה. הסכמתו של ארז תפסה אותנו לא מוכנים וארזנו בחופזה מבלי להתייחס לחורף מושלג באמריקה. לשם שינוי, דנקנר הגיע לשדה עם הדרכון שלו ולא של בנו.
דנקנר היה מוכר ברחבי נתב"ג כהוא מ"פופוליטיקה", כולל בבידוק הביטחוני ושאר בירוקרטיות; אני עמדתי בצד והתעלמתי מהשאלות "איפה טומי?". בדרך למחלקת התיירים עצר כלכל הטיסה את דנקנר ועשה לו סימנים. היו מושבים פנויים במחלקת עסקים, ובעיני אל־על, סלב מרמת הידוענות של דנקנר היה מועמד טבעי לשדרוג לנוחות. השדרוג לא כלל אותי, שהייתי אנונימי לחלוטין.
דנקנר הסביר לכלכל שלא עולה בדעתו לשבת בביזנס עם ג'ין וטוניק בידו, שעה שחברו הגבוה יהרוס את ברכיו בתיירים. לא תודה, הוא אמר, ועשינו את דרכנו לבטן המטוס. הכלכל תפס את דנקנר בשרוולו. או־קיי, הוא אמר, נשדרג את שניכם. שדרוג היא מילה מעצבנת וטיפה מעליבה בדרך כלל, אבל אותו לילה היא נשמעה טוב.
וושינגטון הייתה קרה ומושלגת. המלון היה סביר. כעבור כמה שעות הבנו את מה שידענו לפני הטיסה; היה אפשר לכסות את הסיפור שהתגלגל הרבה מעבר לשהות הקצרה שלנו, גם מהבית מול הטלוויזיה. לוינסקי, ביל קלינטון, לינדה טריפ וגיבורים אחרים בסקנדל שהראיה המרכזית בו היה כתם זרע נשיאותי על שמלה כחולה, לא היו זמינים. המקורות שלנו היו ה"וושינגטון פוסט", מאט דראדג' והטלוויזיה. והיה לנו ג'ט לג.
בהפוגות בשלג ובגשם הקפוא, יצאנו לשיטוט רגלי בעיר. דנקנר אהב ללכת בנעלי מפיסטו הנוחות שלו; המגפיים שלי לא נועדו להליכה. הייתי אומלל למדי, כלומר, דנקנר היה במצב רוח מרומם, כהרגלו, כי הייתי אומלל.
גשם אפור צלף כסכינים ומדי פעם חיפשנו מחסה בחנויות שדיברו אלינו: כלי בישול, ספרים, בגדים. מתישהו נכנסנו לחנות הלבשת גברים מהודרת ומסוגננת. דנקנר הלך לפינת הכובעים, בחר אחד וקנה אותו. הוא הראה לי מגבעת פדורה אפורה מצמר והניח אותה על ראשי. הוא היה מרוצה מהמידה וההתאמה. היא לא הייתה זולה. עכשיו יהיה לך חם, הוא אמר, וחבש קסקט ביציאה לרחוב.
במשך שבוע העברנו שני טורים יומיים ומדור לשבת. היו בהם הגיגים מיומנים, בדיחות קטנות וניחושים. עם הכובעים שלנו הרגשנו כמו שני עיתונאי רחוב ניו יורקיים משנות ה־50; כמו ג'ימי ברסלין שראיין בהברקה של פעם בחיים את האיש שחפר את קברו של הנשיא קנדי. שכרנו מכונית ונסענו לראות את הבית שבו התגוררה משפחת דנקנר כאשר אמנון היה שליח "דבר" בוושינגטון. הוא הכריח אותי לבוסס בשלג ולהציץ בחלונות. זה היה המדור האחרון שלנו ביחד.
כשאני חושב על דנקנר, וזה קורה יותר מאשר תכננתי, אני נזכר תמיד בטקסט אחד שלו שכתב בהזמנתי למוסף האוכל שערכתי ב"חדשות". הוא נקרא "משפחת דנקנר חובקת עגל", והוא אחד הטקסטים היותר ראויים ומשעשעים שקראתי על אוכל ואנשים. הוא כל מה שאין יותר.
זה המייל האחרון שקיבלתי ממנו ב־2009:
"רונוש,
"שיהיה מי שיהיה, רק שייתנו לי כבר ללכת. זה שאני הולך כשמעל ראשי מרחפת עננה שחורה של חמשת אלפים מילים במוסף 'הארץ', בטח לא יוסיף חדווה לחיי. אבל מי כמוני יודע שמה שגורם לך לנסות לשאוב את עצמך לתוך הפה שלך ולהפוך לחור שחור מרוב כעס, תסכול ועלבון, הופך כעבור שבועיים־שלושה לזיכרון עמום ואחרי חודשיים לכלום. אסתי אהרונוביץ', שעובדת עם גידי וייץ על פרויקט האשכבה הזה, מדברת עם כל מי שחצה את מגרש החניה של קרליבך וחלק מהדברים שאני שומע על מה שאנשים מדברים, מסמרי שיער ממש. לעומת זאת, יש גם דברים יפים ומחממי לב שאנשים אמרו ושבוודאי רובם יישארו על רצפת חדר העריכה. אתה יכול להוסיף מה שיעלה בדעתך. תרגיש חופשי.
"אני מייחל לרגע שבו אוכל כבר לשבת ברוגע ולכתוב את מה שאני באמת רוצה לכתוב. במובן הזה אני מאוד מקנא בך על שאתה פנוי עכשיו לעשות את מה שנועדת לו. אני בטוח שזה יהיה בשל, מרתק ובעל צליל ייחודי ומובהק. אתה נשמע לי כמו חייזר פצוע שחזר סוף־סוף אחרי כל כך הרבה תלאות, לכוכב האם שלו, נושם לרווחה ומתחיל לעשות את מה שחייזרים עושים באטמוספרה שבה הם יכולים לתפקד.
פה זה קצת יותר קשה. לך דע אם ברגע שבו אתה מתחיל להקליד את יצירת המופת שלך, לא יישמעו צפירות עולות ויורדות והטלפונים המבוהלים יבשרו שהפעם זה על באמת. כימי, ביולוגי, גרעיני ומאוד לא בריא.
"בכל מקרה - אם כולנו ניכחד, אני מסמיך אותך לגבות את השילומים עלינו ועל רכושנו.
"אמנון".
פורסם בעיתון ״חדשות״ 26.6.92:
"לפני שאנחנו מתרפקים בתענוג חסר עכבות על מה שקרה כאן מאז ליל הבחירות, על פי מיטב המסורת של המדור הזה, אנחנו חייבים לכם כמה מילים על מה שיהיה. אנחנו לא בטוחים שאנחנו מוכשרים לזה. אחרי הכל, תקופת משא ומתן קואליציוני היא תקופת הפריחה של ציניקנים מושבעים, ואנחנו כל כך רחוקים מזה.
"פעורי פה ממש אנחנו עומדים מול הרב ש"ך, אותו זולל של זוללי שפנים וחזירים, המאותת עכשיו לחסידיו ביד מרעידה להצטרף לממשלת רבין. בלב דואב אנחנו מביטים ברב דרעי, המתפתל על הכיסא ומודה כי הוא הולך למשא ומתן קואליציוני, שבשבילו זה כמו הליכה לעיסקת טיעון. ובכלל, נפלה עטרת ראשנו ממש אל מול רפול, אותו צוק של אמינות, יושר ודבקות בעקרונות, שמתחיל להתכופף וללקט את התרמילים מעל רצפת חדר המשא ומתן הקואליציוני.
"במפד״ל מדברים על דרישות מהשטח, לא להפקיר לש״ס את משרד הדתות, ועל ההזדמנות הנהדרת להילחם על ארץ ישראל מתוך הממשלה; מה שמלמד שהמפד״ל תהיה תמיד לימינך, בתנאי שאתה מנצח בבחירות. פשוט קשה לנו להאמין שכל האנשים הנפלאים האלה באים אחד אחד ובאין רואה כדי לקחת מספר לתור שמול דלתו של רבין. נכון שבשלב זה המספר המועדף הוא מספר שתיים, ואף מפלגה לא מתנדבת להיות הראשונה המצטרפת לקואליציה אחרי מרצ, אבל בכל זאת.
"ומה עם הליכוד? ההשערה שלנו היא שהליכוד יקבל הצעה מרבין להצטרף לממשלתו. רבין, שמשחק אותה מרכזי ולאומי עד הסוף, לא ירצה להרכיב את הממשלה שלו בלי לעבור את הסיבוב הזה שמצטלם טוב ברובה של דעת הקהל. לא שייצא מזה משהו. לרבין, אם מותר לנחש, אין שום כוונה להתגייס למען שיקום שכונות בליכוד ולתרום לאיחוד המחנות בו, שיבוא בהצטרפות לממשלה. אבל בסביבתו של רבין אומרים כי 'צריך לעשות גם מהלכים שיסתיימו בשום דבר'.
"חוץ מהעובדה שזה נראה טוב, קל לנו לשער שהנושאים־ונותנים מטעם העבודה ישבע נחת מהישיבה מול אנשי הליכוד ומטחינת המים עימם מעמדה של כוח, סוף סוף, וגם התענוגות הקטנים האלה הם לא משהו שצריך לזלזל בו".
"נדמה לנו שהסיפור המרתק בשבועות הקרובים יהיה בתוך מפלגת העבודה לא פחות מאשר במגעיה החיצוניים. שמעון פרס כמובן. קשה שלא להעריץ את פרס על ההתמדה והנחישות שלו, שמניעות אותו קדימה כמו צעצוע המצויד בסוללות פלא שאינן נגמרות לעולם.
"פרס בנה לעצמו, באופן מעורר הערכה, את האליבי הכי גדול בעולם במערכת הבחירות. הוא קם רענן כל בוקר, נכנס למכונית ונסע להסתובב בארץ, ללחוץ ידיים, לנאום ולהסביר, והיה שומע בפני פוקר את הג׳ינגל של רבין מנסר באוזניו. וכל זה כדי שאף אחד לא ישאל אותו למחרת הבחירות, איפה היית ומה תרמת. נכון שבשביל כבוד צריך לעבוד, אבל אף אחד לא אמר שזה תנאי מספיק.
"לעתים נראה לנו ששמעון פרס שואב הנאה מזוכיסטית משונה מדחיקת עצמו למעמדי השפלה. הוא דחף את עצמו לבמה בלילה הגדול, שוטט שם כמו עב״ם המנסה להימנע מהתנגשות פיזית עם רבין, ומיד התחיל במערכת הלחצים וההתבטאויות הפומביות, במגמה לזכות בתיק הביטחון או החוץ.
"הבעיה עם שמעון פרס היא שמאחורי חזות הג׳נטלמן המאופקת והמצוחצחת רוחשת אמביציה רעבתנית, הזוללת בתוכו כל פירור של מכובדות. כולם, גם אנחנו, שיבחו את מה שנראה כאצילות הנפש של פרס, אבל האמת היא שזה בדיוק מה שחסר לו. הוא היה צריך ללכת הביתה אחרי התרגיל המסריח, היה צריך שוב ללכת הביתה אחרי כשלונו בהתמודדות בפריימריז מול רבין, היה צריך שוב ללכת הביתה אחרי שהוכח כי קו הקמפיין האישי נחל ניצחונות למרות ביקורתו של פרס. ואולם פרס אינו מחמיץ לעולם הזדמנות של התבזות, ועכשיו הוא מתדפק בכוח על שערי לבו הנעולים של רבין.
"כל מי שראה את הזוג המוזר הזה בכל שנות האופוזיציה, לא יכול היה שלא להתרשם כי השלום שנכרת ביניהם לא היה אלא שביתת נשק, שמאחוריה רחשו הרבה רגשות רעים. יצחק רבין כבר מינה פעם את שמעון פרס לתפקיד שר הביטחון בממשלתו, והתרגילים המלוכלכים שפרס עשה לו אז חרותים על לוח לבו. זה יהיה בלתי אנושי ואולי גם בלתי מוסרי, לדרוש מרבין לחזור על התרגיל הזה. קל לומר, בוא נגלה רוחב לב בניצחון, בוא נקבור את מריבות העבר, בוא נפתח דף חדש.
"אחרי שמחת הניצחון יש היומיום של העבודה בממשלה, וזה יהיה באמת בלתי נסבל לנהל את העסק כשראש הממשלה מחטט בכיסי שר הביטחון בתום כל פגישה ביניהם. אותו כלל חל גם על משרת שר החוץ. לפרס סדר יום מדיני שונה מזה של רבין, ואין צורך בדמיון עשיר כדי להעלות על הדעת שורה ארוכה של תקלות ביניהם על רקע זה.
קשה לתאר שרבין יהיה מעוניין לבלות את לילותיו כששנתו נודדת מעיניו בשל הדאגה המנקרת, בשאלה איפה נמרוד נוביק עכשיו, עם מי הוא מדבר ומה הוא מבשל. רבין אינו מוטרד יתר על המידה מהתקוממות של מה שקרוי מחנה פרס. לפרס לא נשאר באמת מחנה של תומכים נלהבים, שישושו להתווכח עם ההצלחה של רבין. יש להניח שרבין יפורר את המחנה הזה בכמה מינויים מחושבים.
"הלב שלנו כואב, כמובן, על פרס, אבל גם לדעת להפסיד בכבוד זאת מעלה גדולה. לכן כל כך משונה בעינינו לשמוע את פרס מצהיר כי תחילתו של ההישג בבחירות היא בעזיבת הממשלה ב־1990. תמימים השומעים דבר כזה עלולים עוד לחשוב כי פרס הוביל מהלך אמיץ לנטישת ממשלת האחדות, ולא לזכור כי העזיבה הזאת הייתה כפויה בשל התרגיל המסריח שלא הצליח. הדבר דומה לנהג רשלן, שפצע קשה עובר אורח, ותובע דמי שדכן בשל העובדה שהפצוע התאהב ברופאה שטיפלה בו ועומד לשאת אותה לאשה.
"כדאי להיזהר מהימין וכדאי לשים לב למה שאמר שרון, בעודו מתנשף, קצר נשימה מעלייה קצרה במדרגות מצודת זאב, בליל התבוסה. הוא דיבר שם על איחוד כוחות ועל מאבק. לאו דווקא פרלמנטרי. כמו בשנת 1973, שבה פרץ שרון ישר מהצבא לזירה הפוליטית ובדורסנות כפה על מפלגות הימין איחוד ויצר את הליכוד, כך גם עכשיו נראה שהוא ייאבק ליצירת גוש פרלמנטרי ימני, שייאבק בממשלה.
"הוא יבקש לכנס שם ביחד עם הליכוד את מולדת וגם את צומת והמפד״ל, בהנחה שלא יערקו לו פתאום למחנה רבין. שרון עושה תמיד חשבון קצת יותר רחוק מאחרים, והוא מעריך שהאיחוד הזה יהיה הנכס העיקרי שלו בהתמודדות על ירושת שמיר, שבוודאי יפרוש בקרוב מאוד. הוא יבקש בוודאי לצרף לאיחוד גם כוחות חוץ פרלמנטריים כמו גאולה כהן, אנשי גוש אמונים וקיצוניים אחרים מאזור ההתנחלויות.
"בסרט הזה רבין כבר היה, והוא לא אהב אותו כבר בסיבוב הקודם. הבעיה היא שהוא ייאלץ לחזור אליו עכשיו: המאבק, יש לומר, יהיה בחלקו הגדול חוץ־פרלמנטרי. מי שזוכר את שנות רבין כראש ממשלה, זוכר גם בוודאי את מרדפי החיילים על הרים וגבעות אחרי מתנחלים לא חוקיים ואת ההתכתשויות בין אנשי צה״ל לבין המתנחלים. אריק שרון וגאולה כהן היו שם, ואפילו מכבד החוק המפורסם, מנחם בגין.
"הפעם זה יהיה קשה יותר לממשלה מצד אחד: בעבר ההתנחלויות ההפגנתיות האלה נסמכו על שיירות חמקמקות, שבאו מן הצד המערבי של הקו הירוק. עכשיו יש לחסידי ההתנחלויות עורף גדול של יישובים ביהודה ושומרון, שקל יהיה להם לספק את כל הלוגיסטיקה הנחוצה למבצעי הראווה האלה שיבקשו לנגוס בסמכות הממשלה.
"מצד שני יהיה לרבין קל יותר; ב־1975־1976 היה לו בממשלה שר ביטחון שהיה אוהד המתנחלים - לא תאמינו, שמעון פרס - שחיבל במאמצי רבין להשתלט עליהם. איך שלא יהיה, ברור שמחנה הימין הקיצוני מכין לממשלת רבין קרנבל בלתי פוסק של הטרדות, התנחלויות ראווה, הפגנות המוניות, משמרות מחאה ופוגרומים עליזים בערבים. אירועי אינתיפאדה, שבזמן ממשלת הליכוד הביאו לתגובות די קשות של אנשי היישובים ביו״ש ובעזה, יביאו עכשיו לתגובות קשות שבעתיים.
"המתנחלים, שכבר עכשיו חשים חרדה עמוקה נוכח מה שנראה בעיניהם כנטישתם על ידי ממשלה החותרת לאוטונומיה, ינסו לסבך את הממשלה ואת הצבא על ידי מעשי נקם קשים וחימום האווירה בשטחים, כדי לחבל בשיחות האוטונומיה. לו אנחנו ראשי השב״כ, היינו מרחיבים ומעמיקים את הפריסה המודיעינית בקרב המתנחלים ופוקחים עין גם על הר הבית, אבל גם מטים אוזן למה שמתרחש בחוגים של הימין הלגיטימי.
"נכון שקשה לתאר אדם כמו דן מרידור מדלג על הגבעות ומתכתש עם חיילים, אבל אחרים במחנהו דווקא יעשו את זה ועוד דברים. אחרי הכל, כמעט כולם בליכוד מדברים על 'הסכנות האיומות' שצופנת בחובה מדיניותו של רבין. ומול סכנות איומות אנשים עושים בדרך כלל דברים איומים. כדאי להיזהר.
"בדרך כלל אנחנו נחשבים, בוודאי עכשיו, לידידי מפלגת העבודה מסיבות מובנות, מה שיחלוף במהרה, כמובן, כשנתחיל לתקוע להם. משום שאנחנו מאמינים שהתפקיד של העיתונות וההנאה הגדולה של לכתוב בעיתון, זה לתקוע לממשלה באשר היא ממשלה. אבל בינתיים, כל זמן שאנחנו נהנים מהרצון הטוב הקצר הזה, היינו שוקלים הצעה לתפקיד בממשלה החדשה. תפקיד זמני כמובן, ודי זוטר, בהתאם לכישורינו הצנועים.
"בחלומות הפרועים שלנו אנחנו מתבשרים על ידי שמעון שבס, שיצחק נענה להפצרותינו ומינה אותנו להיות המפטרים של מינויי הליכוד. שום תפקיד לא יכול להיות בעינינו מתוק יותר. אנחנו לא מבקשים משכורת, ואפילו לא הוצאות. רק לעבור מלשכה ללשכה, לפגוש את הפקיר הבכיר, לשבת מולו ולהביט לו בעיניים, ולומר לו בחיוך קל: תראה, יש לך שלושים שניות להתחפף מפה. אל תטרח לאסוף את החפצים שלך. נשלח אותם אליך הביתה בקופסת קרטון. ואם אתה עדיין תהיה פה בעוד דקה, אנחנו נבקש מאנשי הביטחון לעזור לך להיעלם מכאן בזריזות.
"אנחנו חושבים שזה בהחלט מגיע לנו. האם לא סבלנו כל כך הרבה זמן? למשל מהטלוויזיה. אתם באמת חושבים שלא מגיע לנו לדפוק בדלת של אריה מקל ולהחליק לו את ההודעה? אתם לא חושבים שאנחנו מתים לראות אותו מתרומם בכבדות, חיוור כסיד, מגמגם משהו, מניח על השולחן את מפתחות המכונית ולוקח את התיק? אנחנו מוכנים להשקיע בזה שבועות של עבודה: לעבור בכל המשרדים, לדבר עם כל יושבי ראש מועצות המנהלים והדירקטורים, ללטף את הראשים של כל ההדיוטות שמונו לראשי אגפים, לעבור בפצירה על הציפורניים של כל החתולים שהופקדו לשמור על השמנת ולנחם את כל הקבלנים המושחתים שקיבלו בלי מכרז - או עם 'מכרז' - עבודות ממשרדי הממשלה.
"שלום לכל האנשים הנחמדים שהצטרפו למרכז הליכוד במאמץ רב כדי לעשות בוחטה ועכשיו לא מבינים מה קרה להם. שלום לכל הפנסיונריות שקיבלו רשיונות יבוא לברזל; לכל מעצבות השיער שמונו לחברות מועצות מנהלים; שלום לכל הטיפוסים הפליליים שהסתובבו בתור מאכערים במסדרונות של משרדים ממשלתיים מסוימים; שלום לכל העוזרים והדוברים והשמשים, שיצטרכו להתחיל לחפש עבודה אמיתית; שלום לאהוד אולמרט, שמפסיק להיות שר ויהיה מעכשיו סתם מיליונר שמתפלל שלא יחטטו לו יותר מדי בעניינים; שלום לדב שילנסקי, שיפסיק למרוח את החיוך שלו מעל כס היו״ר; שלום למשה קצב, שעלה לנו בכל כך הרבה נפגעי תאונות דרכים ושלום לעתניאל שנלר שהיה שותף מלא לכך, שלום ליוסי אחימאיר שצריך עכשיו להזיע קשה כדי להישלף מיצחק שמיר; שלום - אם מותר להזכיר את המילה - ליוסי בן־אהרן, שקלקל לנו את הטעם הנהדר של המשא ומתן לשלום.
"שלום לדוד לוי, שיפנה את מעונו הרשמי בירושלים ויתחיל שוב לנסוע באוטובוסים לבית־שאן; שלום גם לרובי ריבלין, שחשב להיות קונסול בניו־יורק ועכשיו יצטרך להסתפק - אם ייתנו לו - בבית״ר ירושלים; שלום לגאולה כהן, אליקים העצני, בני קצובר ויובל נאמן, שמסתובבים עכשיו בלי חסינות פרלמנטרית ושאפשר יהיה להטיל אותם בכוח לירכתי ניידת משטרתית בכל פעם שיפריעו את הסדר; שלום לכל האנשים שהתרגלו לפלאפונים ולוולוואים ולמיצובישים, לארוחות חינם ולחשבונות הוצאות ענקיים.
"תאמינו לנו שלבנו ממש נחמץ עליכם, אבל מה לעשות, אלה החיים. אתם זוכרים מה בגין אמר בישיבה הראשונה של הכנסת לאנשי המערך? 'תתרגלו לשבת באופוזיציה'. אז תתרגלו קצת. זה יהיה קשה בהתחלה, אנחנו יודעים. פתאום יהיה לכם המון זמן פנוי. אין דבר, אפשר לנצל את זה להמון דברים: העשרה רוחנית, כושר גופני. יש קורסים נהדרים באוניברסיטה הפתוחה, אפשר ללכת לטייל בעיר, לתפוס מנה פלאפל, לראות סרט בהצגה יומית, ללכת לים, להקדיש זמן לאשה ולילדים, לשקם את חיי המשפחה שלכם שבטח נהרסו קצת בשנים האחרונות. אתם תראו, עוד תתרגלו, וזה לא יהיה כל כך נורא. תחושת הריקנות שממלאה אתכם עכשיו תחלוף לאיטה. עם זאת, כמובן, לא יהיה לכם שמח במיוחד.
ההפך: אתם תהיו די נוגים, ואולי קצת מדוכאים. האמת היא שאנחנו כבר כל כך עצובים בגלל מה שקורה לכם, שאנחנו ממש מתייפחים משמחה.
"לא נגיד לכם עכשיו שאמרנו לכם. זה לא הסגנון שלנו ואנחנו חושבים שעיתונאים לא צריכים לנצל את דפי העיתון כדי לעסוק בהתפארות. בסך הכול מילאנו את חובתנו ובשביל זה משלמים לנו משכורת. אם במקרה יצא לנו לדייק בתחזיות שלנו באופן די מופתי, זה לא התפקיד שלנו לציין את זה. אנחנו חושבים שזה התפקיד של עיתונאים אחרים, אנשים ישרים ומפרגנים ויודעים לתת הערכה מדויקת והגונה של עבודת העמיתים שלהם. מה אנחנו, יוסי שריד שתמיד צודק? במקרה יצא לנו, ואנחנו נהיה האחרונים שיעשו מזה עניין.
"כל אידיוט שהיה נוסע ארבעה חודשים בכל רחבי המדינה, שהיה משוחח עם מאות אנשים, שהיה מקלקל את הקיבה בעשרות מזנונים ועוקב אחרי עשרות פוליטיקאים, כל אידיוט כזה גם הוא היה מגיע לתחזית מדויקת. אז באמת, חברים, בואו לא נעשה מזה עניין".