העובדה שבנימין נתניהו ממשיך לגרור את סאגת פיטורי שר הביטחון שלו כבר יותר משבועיים היא בלתי נתפסת. עובדה זו לבדה מעידה על אי־כשירות לתפקיד ראש ממשלת ישראל, התפקיד המורכב והסבוך ביותר ביקום.
נתניהו מכיר את ההתראות הביטחוניות. מכיר את נפיצותו של המצב. מכיר את העובדה שבכל רגע נתון הכל יכול להידלק בבת אחת. הוא יודע מה תפקידו של שר הביטחון בימים רגישים כאלה. הוא יודע כמה חשוב מעמדו של שר הביטחון מול מערכת הביטחון, מול הרמטכ"ל, מול ראשי הזרועות. שר ביטחון שהוא ברווז צולע מקרין על המערכת כולה.
ויש גם עניין הסרבנות. הציטוטים שהושמעו מפיו של מפקד חיל האוויר בעניין הטייסים (גילוי נאות: נחשפתי בימים האחרונים למה שאומר מח"א "בשיחות סגורות", לא היו שם הציטוטים שפורסמו) הבעירו מחדש את השטח. מי שחושב שאפשר יהיה להפחיד את הטייסים באיומי קִרקוע או הדחה מטיסה טועה טעות מרה. הם לא יירתעו, כמו גם שאר המילואימניקים מיחידות העילית ויחידות השדה. בימים כאלה, שר ביטחון סמכותי, עם רקע ביטחוני, הוא שחקן חשוב במאמץ להרגיע את הרוחות הסוערות ואת הלוחמים.
בתוך כל זה, ראש ממשלת ישראל לא מסוגל להחליט אם להשאיר את יואב גלנט בתפקידו או לא. עצם ההחלטה על פיטוריו הייתה סוג של אובדן חושים וליקוי מאורות. מי מחליף שר ביטחון בתקופה כזו? מי לוקח הימור מטורלל כזה על מערכת הביטחון, על עצם הביטחון, באחת התקופות הרגישות ביותר מבחינה ביטחונית?
ההתנהגות הזו של נתניהו מעוררת תחושות קשות לא רק באופוזיציה. ההכרה שראש הממשלה אינו כתמול שלשום, ואולי אף אינו כשיר לתפקידו, מתפשטת גם באזורים הסמוכים אליו. זו כבר אינה נחלתה של האופוזיציה בלבד. אפילו בקרב החרדים, הנאמנים ביותר לכאורה, מוטל הספק.
אפשר לזהות אותו בדברים שאומרים לציטוט, ושלא לציטוט, ראשי המפלגות החרדיות. בשאט הנפש של אריה דרעי. השועל הזה כבר הבין שהימר על הטרלול הלא נכון. אחרי קריסת התזה המפוארת של חוק "דרעי 2" (יו"ר ש"ס כבר הבין שלא יהיה חוק כזה), דרעי הולך ומפנים שעתידו לצדו של נתניהו הוא יותר שחור מוורוד. הוא וראשי החרדים מביטים בכיוון שאליו מובילה הממשלה, בהמשך ההשתוללות הקיצונית של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', ומחשבים את קיצם לאחור.
אז מה התוכנית של נתניהו? כרגע, לאף אחד אין מושג. כלפי חוץ, הוא מאותת על שאיפתו הכנה להגיע לפשרה עם האופוזיציה והמחאה בנושא החקיקה המשפטית. כלפי פנים, ממשיכים כמעט כל אנשיו לדבר על העברת החקיקה בכל מקרה אחרי החגים. מספיק להאזין ליריב לוין ושמחה רוטמן.
אלא שבניגוד לכל השנים הקודמות, הפעם אי אפשר להבין מי קובע ומי נותן את הטון. מי הוא הזנב ומי הכלב. מי מקבל את ההחלטות ועל סמך מה.
אי־הוודאות מכרסמת במה שנותר מהלגיטימציה של נתניהו ומתחושת אובדן השליטה והעשתונות. הממשלה עדיין יציבה ותרחיש נפילתה עוד לא מתבהר או נראה באופק, אבל קשה למצוא היום בתוכה מי שיהמרו על קדנציה ממושכת. כמו בכדורגל, הם חיים משבת לשבת. כמו המחאה, שרק הולכת וגוברת.