לרגל היותי בן 40 הלכתי לעשות אק״ג. כשאני מגיע לאירוע רפואי, אני לא נכנס אליו באיחור ובצליעה כמו ביבי, אני מגיע אליו כשכל כולי הוד והדר, בנוכחות מלאה. יש לי אהבה - ולא פחות מכך, הערכה - למרכזים רפואיים. אני נכנס אליהם כמו שאומן נכנס לקפלה הסיסטינית, כמו שמוסלמי נכנס למכה, בהתפעלות ובדריכות.
אני כבר מכיר את השטיק. אני הולך למכונה, מקליד את מספר תעודת הזהות ומחכה שייפלט הפתק שיגדיר לי את המציאות שלי בעולם שבו אני נמצא כעת, הפתק שיגלה לי לאן ללכת וכמה זמן לחכות.
פעמים רבות כשאני מגיע ליעדי ומתיישב מול חדר הרופא או האחיות אני כבר יודע מה הולך להגיע בוודאות - אחד הקשישים שיושבים בכיסאות ישאל אותי ״למתי אתה?״. כאן מגיע החלק האהוב עליי, כשאני נותן שעה שאני יודע שלא קיימת בכלל, חמש דקות לפני השעה האמיתית של התור שלי. אני יודע שאין דבר כזה בקופת החולים, כי הרי התורים מחולקים לפי 15 דקות לכל פציינט. ומה שקורה אחר כך זה שהקשיש ששאל אותי מתרומם והולך לכיוון הלוח עם דף התורים היומי, מעיין בו ורואה שאין בכלל שעה כזו, ואז מתחיל הבלגן.
״מה זאת אומרת?״, הוא ישאל אותי בטון זועם, ״אין שעה כזו, זה לא יכול להיות״. ואז אני אתעקש על השעה, ואז יגיע הרגע שבו הוא ישאל אותי איך קוראים לי כדי לבדוק את זה בדף התורים. ״קוראים לי לידור קוטלר״, אני אצהיר, והוא יחפש בדף ולא ימצא שם כזה, ואז המהומה תתפוס ממד פומבי, כשהוא יפנה אל עבר שאר היושבים הממתינים לתורם ויגיד להם: ״מה שקורה פה זה פשוט לא הגיוני״. אז הוא יסביר להם על הכשל הלוגי ומיד יזכה לתגובות נוסח ״לא פלא, הם לא יודעים לעשות פה שום דבר כמו שצריך בקופה״ ו"צריך לשלוח מכתב תלונה להנהלה הראשית״, ותמיד יהיה המישהו הזה שנמצא על סף שבירה ויגיד כשהוא כמעט דומע ״בסך הכל באתי לקחת מרשם״.
בפעם הזאת לא עשיתי את זה. הימים הם ימים מתוחים גם ככה, ואני לא רוצה להוסיף למתח הכללי. אז התיישבתי וחיכיתי בשקט לתורי. לידי היה עיתון חינמי יומי, לקחתי אותו וקראתי מאמר על כך שנתניהו מביא עלינו את קץ הימים והדמוקרטיה. אני מהמחנה שחושב כך. במאמר היה כתוב שתכף, ביום העצמאות הקרב ובא, ימלאו 75 שנים למדינה, אבל אם זה יימשך כך, זו לא תהיה אותה מדינה.
חשבתי לעצמי שסבא־רבא שלי, שמואל דיין, עלה לארץ ב־1908 והתחיל לחלום את החלום הישראלי ואפילו לקח חלק משמעותי בהפיכת החלום למציאות. הוא הקים את דגניה ואת נהלל, הצטרף לתנועת המושבים והיה חבר כנסת בכנסת הראשונה - עוד כשזו הייתה בתל אביב. בנו, משה, סבי, נולד ב־1915, וגם הוא המשיך לחלום את החלום הישראלי ולקח גם הוא חלק פעיל בשמירה על המדינה שנוסדה ואף על פי שהיה תמיד אינדיבידואל מטעם עצמו וידע ״להעלים עין״ מכל מיני דברים, הוא מעולם לא שכח שיש דבר שחשוב אפילו יותר ממנו - המדינה הדמוקרטית הליברלית המכונה ״ישראל״.
אבי, אסי, נולד ב־1945, וחלם את אותו החלום ותרם לו בדרכו הייחודית על ידי זה שהצליח לנסח את הארץ־ישראליות שמתחילה בבלגן בדיונות ב״גבעת חלפון״ ועד הסוף המר ב״החיים על פי אגפא״. אחריהם הגעתי אני, וסיכוי טוב ש־115 שנים אחר כך, בימים אלו ממש, החלום הישראלי שאבותיי חלמו יהפוך לסיוט שלי ואותה מדינת ישראל שאני קיבלתי מאבותיי, תחדל להתקיים.
״אתה ג׳ 126?״, שאלה אותי האחות, ואני הקצתי מזרם המחשבות. ״כן, כן״, עניתי לה, והיא ציוותה עליי לבוא אחריה. כשהגענו לחדר, היא ציוותה עליי לשכב על המיטה ולהפשיל שרוולים. אחר כך היא חיברה אותי לכל מיני אלקטרודות ואמרה לי להירגע. ״אני מאוד אוהב להגיע לכאן״, אמרתי לה, ״יש כאן משהו שמרגיע אותי״.
״בבקשה לא לדבר״, היא השיבה, ״זו בדיקה שצריכה להיעשות בשקט, בלי לדבר״.
רציתי להגיד לה שבדיוק מלאו לי 40 ולכן החלטתי לפנק את עצמי באק״ג, אבל היא הייתה ממש רצינית בעניין השתיקה.
כשסיימנו שאלתי אותה מה דעתה על הבדיקה, והיא השיבה לי לקונית ש״הרופא יפענח ויגיד לך״. ניסיתי להגיד לה שבכל זאת, אשמח לשמוע את התחושות שלה לגבי הבדיקה. היא הרי מכירה את הרודיאו הזה ובטח יודעת להגיד לאן הרוחות נושבות. ״הרופא יתקשר אם יהיה ממצא חריג״, היא אמרה, ואני נפלטתי אל המסדרון. היה לי יום שלם לפניי וניסיתי להבין מה אני עושה בו. יש לי כל מיני משימות בעבודה שאני צריך לעשות, אבל אני מאוד לא מרוכז לאחרונה. קשה להתרכז כשהרוחות סוערות כל כך, במיוחד כשאני גר במרחק של 200 מטר ממחלף השלום וכשאני יוצא למרפסת אני שומע את זעקות הזעם והמחאה מרחוק. חשבתי לעצמי שאולי אני והמדינה מרגישים אותו הדבר. שנינו לא ממש יודעים מה לעשות עכשיו ולאן ממשיכים.
החלטתי להיכנס הביתה ולקפל כביסה. הטלוויזיה הייתה דלוקה ברקע, והיה שם מומחה לחרדות שישב באיזה פאנל של תוכנית צהריים ואמר ש״אנחנו נמצאים בימים מתוחים, ואני ממליץ לכולם לעצום מדי פעם עיניים ולהקשיב לנשימות ולנסות לקחת אוויר, להכניס לריאות, להשאיר את זה כמה שאפשר ואז לנשוף את האוויר החוצה מהאף ולנסות להרגיש את הפעולה״.
ניסיתי את זה. זה לא עבד. כיביתי את הטלוויזיה והמשכתי לקפל את הכביסה.