אוי ארצי מולדתי, לא פשוטה התקופה שעוברת עלייך. אפילו יום הולדתך שמתקרב לא מצליח להרגיע את האווירה. מי היה מאמין שבציון 75 שנה להקמתך, ייקרע העם בישראל סביב שאלת מינוי השופטים. יום הולדת לא שמח במיוחד צפוי לך, אבל במקביל קיבלת את אחת המתנות הכי גדולות שיכולת לבקש - ציבור אכפתי שאוהב אותך.
פקקים, כוחות מתוגברים ומאות אלפי חוגגים: חג הפסח בצל המתיחות הביטחונית
גלנט בירך את נתניהו בהרמת כוסית בפורום מטכ"ל; רה"מ התעלם משר הביטחון
המשטרה: "דברי המפכ"ל בשיחה עם בן גביר הודלפו באופן מעוות ומגמתי"
מי שבנה על פוליטיקאים שייקחו אחריות על אחד האירועים המטלטלים ביותר שידענו, התבדה. האביב הפציע והביא איתו ערימות של ססמאות. כמה פעמים שמעתם אותם אומרים: "אנחנו מגיעים להידברות עם לב פתוח ונפש חפצה, הרי אחים אנחנו"? אני כבר הפסקתי לספור. איכשהו, המשפטים האלה שאמורים להרגיע אותנו הפכו למדאיגים עוד יותר, כשכל נציגי המערכת הפוליטית חוזרים עליהם בכל הזדמנות - ומיד אחר כך מנסים להאשים את הצד השני בכישלון השיחות.
זה נכון שיש חשדנות ואי־אמון, וזה נכון שיש חוסר הסכמה מהותי בנוגע לנושא הליבה - האופן שבו ייבחרו שופטים בישראל. ועדיין, לא מגיע לנו ניסיון אמיתי? או לכל הפחות הפוגה, קצת שקט מכל הפוליטיקאים. אווירה שאולי תיצור בסיס להידברות אמיתית לטובת המדינה ולא רק לטובת הבייס הפוליטי.
פוליטיקאים יקרים, אם אתם מבינים שרוב הציבור מבקש הסכמה רחבה ואתם מבינים שחייבים להרגיע את השטח, במיוחד כשיום העצמאות וימי הזיכרון של ישראל מתקרבים, מה יש לכם לחפש בהפגנות, חוץ מלנסות לעשות הון פוליטי? ולמה אתם לא מפסיקים לצייץ באובססיביות את עצמכם לדעת?
הציבור הישראלי כבש את הרחוב בעצמו. פתאום קם אדם בבוקר, החליט שהוא עם, בלי עזרת הפוליטיקאים, והתחיל ללכת. מתנגדי הרפורמה יצאו למפגני מחאה שמדינת ישראל לא ידעה כמותם, ותומכי הרפורמה הצטרפו למחאות והשמיעו את קולם. למרות המתיחות שהייתה באוויר, דווקא אירוע המחאה בבני ברק היה נקודה של תקווה. זכינו לראות מה קורה כשמגזרים שונים נפגשים בלי החומות של הפוליטיקאים ומתחילים לדבר. נכון, ראינו גם אלימות בהפגנות - וזה לא רק התפקיד של המשטרה אלא גם של הציבור להקיא מתוכו את אלה שמבקשים לפגוע במי שחושב אחרת מהם. בכל התקופה המורכבת הזאת, שסיומה עדיין לא נראה באופק, זכינו לגלות את הציבור הישראלי.
בחסות הפוליטיקאים, הקרע בעם הלך והעמיק ובימים האלה הגיע לשפל חסר תקדים. ספק אם יש בכלל לאן להידרדר מכאן. לא נשארה פרה קדושה לשחיטה - ומוטב שכולנו נתחיל לאמץ שיח טבעוני לטובת המשך קיומה של מדינת ישראל, כשמנגד אויבינו עוקבים בדריכות אחר המשבר שנוצר ומנסים לנצלו.
הספין חדר לצה"ל
מערכת המשפט בישראל חייבת לעבור תיקון, בשל כשלים רבים. חלקם קשורים גם לכך שהיא חייבת להיות מגוונת יותר ולהביא לידי ביטוי את כלל הדעות והתפיסות בישראל. אבל גם הפוליטיקה הישראלית מוכרחה להשתנות. לציבור הישראלי מגיעה מנהיגות פוליטית שתדע לנווט אותו בבטחה, למרות השוני וההבדלים שבתוכו.
הרפורמה במערכת המשפט הציפה את כל הכשלים והפגמים שנדחקו מיום הקמת המדינה - אפליה, הדרה, פערים חברתיים, חלוקת משאבים, שוויון בנטל - אך האם באמת יש קשר בין הרפורמה במערכת המשפט לבין השאלות הגדולות שמדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה ככל שהיא מתבגרת. האם הרפורמה במערכת המשפט היא שתביא לריפוי העוולות החברתיות? או שמה מדובר בקמפיין שנועד להאשים את מערכת המשפט בכשלי ממשלות ישראל לדורותיהן?
הספין הזה הצליח לחדור גם לצה"ל. מחאת המילואימניקים שקראו לסרבנות או להקפאת התנדבות, הכניסה את הפוליטיקה לצבא. היה ברור שאנחנו על סִפו של מדרון חלקלק ושצה"ל יהפוך גם הוא לשק החבטות, שאשם בין היתר בהיווצרותם ובשימורם של הפערים החברתיים בישראל. יש מקום לביקורת על כך ששערי הכניסה ליחידות הטכנולוגיות המובחרות בצבא, כמו גם לקורס טיס, לא פתוחים מספיק לילדי הפריפריה, ועל כך שדרכם של המקורבים והמקושרים סלולה למיונים הנחשקים. אבל בשנים האחרונות מנסים בצבא לשנות זאת ולהכניס תוכניות לימוד ייעודיות לבתי הספר בפריפריה. פרויקטים ייחודיים והנגשה לימי המיון בצה"ל פועלים לתקן הרבה יותר מאשר בממשלה.
הניסיון ליצור בצה"ל חלוקה לצבא של פרבילגים מול צבא של נחותים גורם ליצירת איבה בין חיילי גולני לחיילי 8200 ולסכסוך בין טייסים למכונאים. זהו דבר מסוכן, שעלול לפגום בלכידות בתוך הצבא ובסוף גם לפגוע ביכולת המבצעית. הפוליטיקה מוכרחה להישאר מחוץ לצבא, וטוב שמפקד חיל האוויר הבהיר לאחרונה שהוא יגלה אפס סובלנות לשיח על הקפאת ההתנדבות והסרבנות.
יש לנו צה"ל אחד, שבמשך שנים תיקן עוולות חברתיות ונתן הזדמנות לנוער נושר ולצעירים עם מוגבלויות. צה"ל הוא מחולל המוביליות החברתית הגדול ביותר - ועליו להמשיך להיות כזה ולהשתפר בכך כל הזמן. אבל בכל מקרה, מוטב לזכור שלא בכדי היו רמטכ"לים ומפקדי חיל אוויר מזרחים, אבל ראש ממשלה מזרחי - לא.
ממשלה שרוצה שיהיו יותר טייסים וחיילים ב־8200 מהפריפריה, צריכה לשנות קודם כל את הכשל של מערכת החינוך בישראל, שבה ילדים זוכים לתקציבי חינוך לפי החוזק של עיר מגוריהם והכנסותיה. אי אפשר להאשים את הצבא בכשלים של מערכת החינוך. הקשר בין שוויון הזדמנויות בחינוך ובין מוביליות הוא ברור והוכח במחקרים רבים. אבל כדי שילד שנקודת הפתיחה שלו נמוכה יוכל להצליח בבית הספר ואחר כך בצה"ל, אין די בשוויון פורמלי בתקציבים. יש לתת לו הקצאה עודפת של משאבים. אומנם בתקציב משרד החינוך יש העדפה מסוימת לטובת תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות, אך היא חלקית ביותר והשפעתה מוגבלת. מנגד, התקציב התוספתי שאותו משקיעות הרשויות המקומיות החזקות בחינוך, פוגע בהעדפה המתקנת ולמעשה גורם להעמקת הפערים.
100 ימים מבוזבזים
בשבועיים האחרונים עלה ברשתות החברתיות קמפיין "אני אזרח סוג ב'", שמובילים תומכי הרפורמה. לטענתם, גם לאחר שהם ניצחו בבחירות, קולם אינו נספר בקלפי והמדיניות שהם תומכים בה אינה מקודמת. לפחות על דבר אחד אין צורך להתווכח בתקופה הזאת – כולנו אזרחים סוג ב'. אם לשפוט לפי סדרי העדיפות שהציגה הכנסת במושב החורף הנוכחי, אנחנו לא באמת מעניינים אותם. השרים והח"כים היו עסוקים אך ורק בביצור כוחם ובחוקים לטובתם האישית, או כאלה שאין בהם תועלת אמיתית לרווחת הציבור. 100 ימים שבהם הם לא השקיעו בנו - הציבור הישראלי זה שתומך ברפורמה וזה שמתנגד לה. נותר לקוות שבמושב הקיץ יזכרו הפוליטיקאים שתפקידם הוא לעבוד לטובת כלל הציבור בישראל.
