כבר קרוב לעשר שנים שהמדור הזה עוסק במגוון נושאים - מבישולים ועד לכדורגל, מרומנטיקה ועד לפוליטיקה, ממחאתו הנרגנת של גבר מתבגר (חתיכת הנחה עשיתי פה, מה?) כנגד הזמן שאינו עוצר - ועד לדברים נפלאים, כמו למשל האביב הישראלי, שמשאירים אותו צעיר בכל זאת (לפחות בעיני עצמו־עצמי). 

בימים כתיקונם הייתי עובר ישר לנושא שלפנינו, אלא שהימים אינם כתיקונם, בלשון המעטה. ומאחר שבשל חג הפסח מפרידים כעשרה ימים בין כתיבת הטור הזה לבין פרסומו, אנסה להישאר רלוונטי, גם אם לא ממש אקטואלי. לכן אכתוב רק שאני תקווה שבשעה שהדברים נקראים, יש פה עדיין מדינה אחת שעומדת מלוכדת, לפחות כלפי איומים מבחוץ, גם בשעה שהיא נקרעת מבפנים. ועכשיו לנושא שלמענו התכנסנו, או במילה אחת: גברים. 

הטיסה לפורטוגל ובחזרה ממנה, עניין של קרוב לשש שעות לכל כיוון, השאירה לי, שלעולם איני נרדם במטוסים, משהו כמו 12 שעות צפייה בסדרות וסרטים. ללא כוונת מכוון, יצא ששלוש הסדרות שנטלתי עמי מערבה, על מכשיר הטלפון הנייד שלי, עוסקות שלושתן בגברים.
לפני שניגע בגבר עצמו, לפחות כל הדבר עדיין חוקי בישראל, משהו על הרב־לאומיות שהכניסו פלטפורמות הסטרימינג (נטפליקס, אפל, דיסני וכיו"ב) אל חיינו: אם פעם צרכנו בעיקר סדרות באנגלית, הרי שהפלטפורמות החדשות הפגיזו אותנו בסדרות בספרדית, איטלקית, פורטוגזית - ובדוגמאות שאביא מיד, אפילו בגרמנית וביוונית.

סדרת מתח גרמנית בשם "קרוב לבית: רצח בלוסטיה" היא מאוד מקומית: חלק גדול ממנה עוסק ביחסים שבין מזרח גרמניה למערבה, או ליתר דיוק בפרוגרסיביות שכפה המערב על החלק המזרחי, העני. נשמע לכם מוכר? מבלי להשוות לישראל חלילה (טאבו שבמקרה דנן חל גם לא רק על תהליכים היסטוריים אלא גם על סדרות) אומר שבמקרה של הסדרה הגרמנית מיתרגם השינוי התרבותי הזה לשנאת נשים על ידי גברים שחשו עצמם מסורסים. התוצאה מבחינת העלילה היא מחרידה, אבל מבחינה טלוויזיונית מייצרת דרמת מתח משטרתית ממש לא רעה. 

מגרמניה אל איי יוון: "המאסטרו והים" (ביוונית פשוט "מאסטרו") משרטטת בכישרון רב רומן כמעט אסור (אם לא חוקית אזי לפחות מוסרית) בין נערה בת 18 לגבר שמבוגר ממנה ב־30 שנה. לפעמים נדמה שהסדרה הזאת מנסה לתפוס את כל ספקטרום היחסים: אלימות במשפחה, בגידה, הריון, רומן הומוסקסואלי, אובדן בתולים ושגרת הנישואים - ויש מצב ששכחתי עוד מרכיבים. 

"המאסטרו" רחוקה משלמות: ברגעים הפחות טובים שלה היא גולשת לכיוון הטלנובלה ואפילו ברגעים הדרמטיים המעולים, נדמה שהפרקים קצת ארוכים (כשעה ואף למעלה מכך, לכל פרק), אבל בסופם של יום וים, זו סדרה מקסימה עם מוסר השכל בעייתי: רומן בפער גילים שכזה הוא בהחלט אפשרי.

אם לגבי המסר מהסדרה הזאת אין ספק, הרי שדווקא "זכרי אלפא", סדרה ספרדית שנראית כמו התנגשות חזיתית בין הגרסה הגברית של "סקס והעיר הגדולה" ל"רמזור" העברית, השאירה אותי קצת מבולבל.

במרכזה חבורה של ארבעה גברים בעיר הטובה בעולם (מדריד): מנהל מצליח בטלוויזיה שמאבד את תפקידו לטובת מנהלת - ומאשים בכך את התקינות הפוליטית; מסעדן שחברתו, עורכת דין מצליחה, תובעת ממנו מערכת יחסים פתוחה (מה שגורם לו לא לתפקד אפילו כשהיא מגשימה לו פנטזיה ויוזמת שלישייה עם עוד אישה); גבר נשוי שמאבד את האון ומגלה שאשתו מתנחמת בזרועות מאמן הכושר שלה; וגבר רביעי, שמאי מקרקעין, שמאוהב בגרושתו הבוגדנית. לכאורה, כל התנאים הדרושים כדי ללבות שנאת נשים. 

הסדרה מתחילה עת כל הארבעה מחליטים להצטרף לקורס ללימוד רזי הגבריות החדשה. יכול להיות שהייתי צריך לשים לב לכך שהסדרה הזאת נוצרה בידי אישה, שכן אף שבאמצע העונה הראשונה מקבלת "זכרי אלפא" טוויסט שוביניסטי מרהיב, היא מסתיימת ב... טוב, לא אקלקל למי שטרם צפו, רק אוסיף אולי שמוטב לנו להתרגל ולהסתגל לעידן שבו מערכת היחסים מנוהלת (לטוב ולרע) בידי האישה.

לא אכנס פה לכל מה שידוע לי, כמדומני, על גבריות ישנה וחדשה, אבל מאחר שלחצתם, אחלוק עמכם בכל זאת תובנה: אני מאושר שיוצא לי לחיות בעידן ששחרר אותי מהצורך להיות המפרנס העיקרי בביתי (לקחו לי כמה שנים כדי להפנים ועוד כמה כדי להשלים), אני מאושר שאני חי בעידן שבו המושג "אבא" עבר מהפכה עצומה, וביחד עם שמחתי על שני אלה - לתחושתי רוב הנשים עדיין מעדיפות גברים שנותר בהם ניחוח של גבריות ישנה (ומכיוון שאנו בפתחו של הקיץ, אוסיף שבמילה ניחוח איני מתכוון לריח של זיעה): מצליחנים, חרמנים או כמו שאמרה לי מישהי: "מישהו שיצמיד אותי אל הקיר ו־XXX לי את הצורה!" (ולמען הסר ספק אבהיר שמדובר במילותיה שלה). 

עכשיו, אחרי שהשתכשכתי בטסטוסטרון, אמהר ברשותכם אל המקרר והכירה, או כמו שאמרה לי בעלת המאה: "ארוחת הערב הזאת, אתה יודע, לא תבשל את עצמה".