שואה שנייה לא תהיה, אך גם את מחיר הדמים שכרוך בסיכולה צריך למנוע בטרם פורענות. לשם כך עלינו לחזור לעבר ולעתיד המשותפים שלנו ולחדש את רוח הממלכתיות שהרצל, בן־גוריון ובגין הקנו לנו. בנימין זאב הרצל, שבשנה הבאה ימלאו 120 שנה למותו, מדבר אלינו מהקבר, וגם מבמות התיאטרון.
ערב יום השואה: אחד מכל שלושה ניצולים החיים בישראל ערירי
ראש המוסד באירוע זיכרון בסלון: "חטיפת אייכמן סדקה את מסך השתיקה סביב השואה"
בשבועות הקרובים יעלו על בימות ישראל שני מופעים: באופרה הישראלית יעלה "תיאודור" (שמו הלועזי של הרצל) של המלחין הישראלי יונתן כנען, ובתיאטרון הבימה יועלה המחזה "לאופולדשטאט" מאת טום סטופארד, שכתיבתו היוותה עבורו מעין חזרה בתשובה מבחינת יהדותו שקודם התרחק ממנה. למופעים הנ"ל תמלילים שונים ואופי שונה, אך לשניהם אותו מוסר השכל: עתיד העם היהודי בגולה עומד בסכנה קיומית, ויובטח, ולא רק כעם אלא גם כבודדים, רק במדינה משלו, וניסיונות ההתבוללות בקרב העמים ואפילו ההשתמדות לא ישנו זאת.
הרצל, שצפה בגל השנאה האנטישמית ששטף את צרפת בעקבות משפט דרייפוס, ושעוד קודם לכן בעיר מולדתו וינה למד על בשרו שנאה אנטישמית מהי, ראה את הנולד וכתב: "גם במחנה הקפיטליסטי וגם במחנה הסוציאליסטי אנו, כלומר היהודים, נמצאים במצב מסוכן ביותר לקיומנו". אך גם הוא, איש התרבות האירופית, לא העלה על דעתו את ממדי האסון ולא יכול היה לראות בדמיונו השחור ביותר את המפלצתיות המאורגנת של הסדר הגרמני המופתי, בבחינת רוצחים ללא גבולות, של מה שקרה אחר כך. מי שכן הבין שזה עלול לקרות היה המשורר היהודי הגדול היינריך היינה, מאה שנה לפניו, שהכיר את העם הגרמני מפני שחי בתוכו וכשצפה באספסוף לאומני שורף ספרים, התנבא: "מי ששורף ספרים ישרוף גם בני אדם".
הרצל היה החוזה, ובן־גוריון היה המגשים, וקמה פה מדינה, אומנם במאבקים קשים, שהגיעה להישגים חסרי תקדים בהיסטוריה המודרנית כמעט בכל התחומים, ושעצם הקמתה אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפות מהווה לא רק ניצחון מוסרי אלא גם תהילה לרוח האדם. אך להקמת המדינה קדמה השואה. מנהיגים ציונים, זאב ז'בוטינסקי בראשם, הזהירו מפני האסון המתקרב וקראו לעלייה המונית, אך רבים לא רצו להקשיב להם. רבנים התריעו שאין להקדים את המאוחר ושיש לחכות לביאת המשיח, קומוניסטים יהודים חלמו על גן העדן הסוציאליסטי של סטלין, הבונדיסטים ציפו שעולם שבו ישררו צדק ושוויון יפתור את הבעיה היהודית, ופטריוטים גרמנים "בעלי דת משה" היו בטוחים שלהם לא יאונה כל רע.
היו גם אחרים, הם היו אולי הרוב, שלא רצו להתנתק מ"סיר הבשר" ומעסקיהם והיו משוכנעים שהצבא המרופט של המדינות האנטישמיות שבהן התגוררו יגן עליהם מפני הצבא הנאצי, אם יבוא. כל זה לא התרחש בחלל ריק. שערי ארץ ישראל ננעלו על ידי הממשלה הבריטית, ובוועידת אוויאן שהתכנסה ב־1938 התברר ששום מדינה, כולל ארצות הברית, איננה מוכנה לקלוט פליטים יהודים, עמדה שזכתה, אגב, לתמיכת העיתון בבעלות יהודית, "הניו יורק טיימס".
אנחנו, הצעירים שגדלנו כאן בארץ ישראל, חיינו במעין ערפל תודעתי לגבי המתרחש באירופה. ההורים ידעו ודאגו, אבל לא דיברו. שרנו על דוניה, הפרטיזנים וסטלינגרד, לפחות עד שהתקדמותו של צבא רומל לגבולות הארץ המחישה גם לנו את האיום המתקרב. אחר כך גם נודע שהיטלר והמופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני זממו כלפי היישוב היהודי.
מאז הדברים השתנו אומנם גם בקרב הדור הארצישראלי, והשואה ולקחיה הפכו חלק ממנו, לפחות כך היה נדמה, אך היום כבר מדברים על רילוקיישן, במקרים רבים לשון נקייה לירידה, או על "ישראלים אמריקאים", על רכישת דירות בפורטוגל או ביוון, או על דרכונים זרים, כולל של מדינות שונאות יהודים. גם אמריקה, כרגיל, קורצת, למרות תופעות האנטישמיות הגוברות מימין ומשמאל ומלחמת המאסף בחברתה המפוצלת על ערכים שהיו ואינם. שוכחים את הרצל, גם את בן־גוריון וגם את ז'בוטינסקי, נוטשים את המדינה, "כי הרי תמיד אפשר לחזור אליה".
וזה מביא אותנו לימינו אנו. אם לא נחזור במהרה לסיפור העבר ולעתיד המשותפים שלנו ונחדש את רוח הממלכתיות שהרצל, בן־גוריון ובגין, כל אחד בדרכו, הקנו לנו, התיאבון של אויבינו, שרואים את המתרחש אצלנו, לשואה נוספת, ילך ויגבר. הם לא יצליחו אומנם, שכן ישראל חזקה ועד היום יכלה לכל אויביה ותוכל גם בעתיד, אך כל תמציתה ומהותה של תורת הביטחון של בן־גוריון, וגם תמצית עקרון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, הן ש"נוכל להגן על עצמנו בכוחות עצמנו". הבסיס והתנאי לשניהם הם אחדות העם. אינני יודע כיצד ומתי יסתיים השסע המסוכן הנוכחי שרק בחלקו הוא בעניין הרפורמה המשפטית.
מהצד האחד שכחו שאף שיש מקום לשינויים חשובים וחיוניים במערכת המשפט, החיפזון הוא מהשטן ומהפכות וימין שמרני לא הולכים יחדיו, ודווקא המשפט העברי גורס ששינויים ייעשו רק בעקבות הבנות והסכמות. ואילו בצד השני אינם מבינים, או שאינם מודים, ויהיו כוונותיהם אשר יהיו, שהטרור הגובר ועידוד התוקפנות בהשראת איראן הם תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של המחאה והקריאות לסרבנות. שואה שנייה לא תהיה, אך גם את מחיר הדמים שכרוך בסיכולה צריך למנוע בטרם פורענות.