יש נושאים שאני לא מסוגלת לגעת בהם. מוות של ילדים, ובמקרה הזה רצח של ילדים. הרי כל מה שיוצא לי מול הטרגדיה הוא אוסף של דברים שמוטב לפעמים שלא ייאמרו בכלל. אני רואה את זה גם אצל הטובות והטובים ביותר: הם רוצים לנחם או להגיד דברי טעם, אבל פעמים רבות, בבואם למלא את החלל שהשאיר החלל לנצח, המילים ריקות. אווריריות ומיותרות.

אני מסתכלת על בת גלים ואופיר שער, ששכלו את בנם בנסיבות של זוועה, ואין לי הכישורים הנפשיים להבין מהיכן הכוחות האלה, לדחוף בעלייה מדינה שנראה שלפני הכל, מרסקת את עצמה בכוח המילים הכותשות, חסרות החמלה. ככה זה עם מילים: הן מקבלות את המטען שלהן עוד לפני שהן נאמרות. ואחרי שהן נאמרות, המטען יכול להתגלות כחומר נפץ, נחמה, בנייה או אלחוש. 

את הלילה ההוא בחודש יוני 2014 לא אוכל לשכוח. חלאות חמאס, עאמר אבו עיישה ומחמוד קוואסמה, שהיה ממשוחררי עסקת שליט, חטפו שלושה נערים ישראלים ורצחו אותם בדם קר. 

בנסיבות הלא נכונות, יעקב נפתלי פרנקל בן ה־16 ז"ל, איל יפרח בן ה־19 ז"ל וגיל־עד מיכאל שער ז"ל, בנם של בת גלים ואופיר שַׁעֶר, הפכו לשמות שגורים בכל בית בישראל. 18 יום של דריכות וציפייה מורטות עצבים הגיעו אל קצם. תשעה ירחי לידה לכל אחד: אולטרה־סאונד ראשון, סקירת מערכות ראשונה, שנייה, בדיקות דופק קבועות ולידה. רק שייצאו שלמים ובריאים. לכל אחד מההורים שלהם ימים ולילות של דאגה ואהבה, ועוד לילה אחד שממנו החיים לא יחזרו להיות כפי שהיו. 

בשנים האחרונות, בעקבות הקרע ההולך ומעמיק בחברה הישראלית, הזוג שער החליט לעשות מעשה. הוא הקים את עמותת SonShine והכריז על מיזם “יום האחדות", שמתרכז בימים שהם מכנים “ימי תשועה", בין יום השואה ליום העצמאות. יחד עם עשרות עמותות משמאל ומימין, הם קוראים למאות משפחות ברחבי הארץ לפתוח את בתיהן למעגלי שיח משותפים עם אזרחים ושכנים מסגנון שטרם נראה בסלון שלהן, במטרה לחזק את החיבורים בחברה הישראלית. 

“להקשיב בלי פילטרים ומחיצות", אומרת בת גלים שער. “הפילוג בחברה נותן תחושה שהגשרים הולכים ומתפוררים, ומעגלי השיח נועדו לשמש כחומר שבונה ומקרב אותנו מחדש. במפגשים הללו אנשים לא ישנו את דעתם או ינסו לשכנע את האחר בצדקת דרכו, אבל מי שמגיע אליהם מראה נכונות לקיים שיח כן שמבוסס על הקשבה".

גם אופטימיסטית אוהבת אדם כמוני לפעמים נסדקת. אני מסתכלת סביב: בתור בסופר ולכספומט;  על הנהגים בכביש; ברשתות החברתיות, שלפעמים מתפלח אליהן מישהו שבכיף הייתי מורידה לו נבוט בראש אבל החינוך הטוב מונע זאת ממני; שומעת על התורים בנתב"ג ועל המתרחש בהם (סליחה, מוותרת) וחושבת: אלו באמת האנשים שאני רוצה להכניס לסלון שלי? איכס. מה פתאום. מה יש לי לשמוע אותם? אולי טוב יותר בבועה שלי. 

כולם כמוני, עונים זה לזה “מדויק־דייקת־דייקנו־ריגשת־מהממת־מושלמת־חיבוק־חיבוק גדול" על כל קשקוש מקושקש. כשחיים בין קבוצת השווים אין סתירות. מה אני צריכה את זה בכלל, להביא את כל אלה על הראש שלי, ועוד לסלון שלי. 

ויותר מהכל - אני רוצה לשאול את בת גלים שער אם הצער האישי לא מאפיל לפעמים על הצורך הרחב. אם לא עולה בה הרהור לעתים שאולי זהו ביטול זמן ואיפה באמת טמונה התקווה. אז הנה, אני שואלת, וזו תשובתה: “התמודדות עם אובדן היא תהליך מורכב ומתמשך", היא עונה לי.

“הפסיכיאטר ד"ר מיכאל אבולעפיה אומר שהריפוי לכאב הוא להיות בכאב, אז חשוב מאוד לתת לו מקום. לאט־לאט לומדים לתת לו מקום ועם זאת לפנות מקום להווה המתמשך. יש בנו יכולת אנושית להיות בגם וגם, אבל לא כמושג שהפך לצערי למתפשר, בבחינת ‘תפסת מרובה לא תפסת', אלא מין ישות חדשה שמורכבת גם מכאב וגם משמחה. הבחירה בחיים היא לא ססמה. היא יומיומית ואינסופית. ולחיות זה להיות בהווה, לראות את מה שיש, להמשיך לשמור על האופטימיות והתקווה, להיאחז במה שנותן כוח". 

ומה ששער מצאה, הוא שמה שנותן לה כוח הוא עשייה. “עשייה משמעותית שמחברת את העבר - את המשמעות שהרגשנו באותם ח"י ימים של חיפושים, עם ההווה - הצורך העצום באחדות, ועם העתיד - הרצון לחיות במדינה שיש בה חוסן לאומי. העובדה הזו היא שהובילה אותי להקים את העמותה יחד עם אופיר ולנהל מיזמים שמחזקים את החיבור בחברה הישראלית ובין ישראל והתפוצות".

וזהו.

אפשר להירשם באתר יום האחדות בכתובת: sonshine.org.il, להתארח או לארח, וכמו שאומרת שער: “להגיע למפגשים באווירה פתוחה במטרה להביט לשונה בעיניים ללא פילטרים. להכיר ולשמוע את הכאב האחד של השני". בלי נבוט. זה כבר שלי.