שוב פתחנו בימים האחרונים את מהדורות החדשות ושמענו על ילד בן 11 שנרצח בקרב יריות ברהט במסגרת סכסוך בין שכנים. המצב הזה אינו חדש: הוא תולדה של הזנחה מצד ממשלות ישראל במשך שנים. היום זה ילד ברהט, ומחר זה עלול להיות ילד בבאר שבע ובדימונה.
הזנחת הטיפול באוכלוסייה הבדואית בכל הממדים זועקת לשמיים. אנחנו יודעים ומתעלמים. זה רחוק, בחצר האחורית. עד שנתעורר ונאבד את הנגב. זו אינה גזירת גורל. יש יותר מדי גופים מטפלים בתחום, שפחות מדי מדברים האחד עם השני ונמצאים בסדר כוחות חלקי ובמבנה אופרטיבי חסר.
המבנה השבטי, המעמדי והמשפחתי של החברה הבדואית איננו חדש. כל שוטר בשטח מכיר את ההפרדה, את הקושי, את האלימות. הבדואים עצמם סובלים בשל ההתמודדות עם הרציחות התכופות וכמויות הנשק הלא חוקי. יש מספר צעדים שהחלו להוביל על מנת לטפל במצב, אבל זה לאט מדי ופחות מדי.
כבר כתבנו כמכון ריפמן, יחד עם עמית המחקר שלנו תת ניצב (בדימוס) מוטי אדרעי, על הצורך בהשלמת מרחב אופרטיבי ייעודי לחברה הבדואית שיחזיק מודיעין מדויק, יחידות התערבות, ציוד מתאים ויכולת נוכחות בשטח. זאת לצד שיטור מקומי שייצור פעילות קהילתית לצד מתן שירותים וטיפול בעבירות סדר.
כל עוד רק ניידות ספורות ייתנו מענה חלקי, כך זה ייראה. השוטרים אינם אשמים. הם עושים את המיטב באמצעים חסרים. ישנו חוסר של 1,500 שוטרים להשלמת מערך ראוי.
אבל גם תוספת כזו לא תספיק לבדה: נדרשים גם יכולת תכלול ממשלתית, חינוך, תעסוקה, שיקום ומענים נוספים שתעניק המדינה לאוכלוסייה הזו. 300 אלף איש מהאוכלוסייה הבדואית, אזרחי ישראל, זקוקים להתייחסות רצינית. עבורם וגם עבורנו, היהודים. אי־שגשוג החברה הבדואית הוא חסם לנגב כולו.
הכותב עומד בראש מכון ריפמן לפיתוח משותף בנגב המורכב מבדואים ויהודים.