אם צריך לבחור תמה מרכזית שמסכמת את השנים האחרונות בתחום ההתפתחות האישית של הפרט, היא תהיה הנהירה אחרי החופש. החופש להיות, ולעשות מה שאנחנו רוצים במגבלות החיים המסודרים.
אנחנו נמצאים בעידן שיש בו שני קצוות מנוגדים, שכל אחד מושך לכיוון שלו. הקצה השמרני, שממשיך לומר שיש סדר לחיים, ושצריך לחיות אותו כדי להיות מאושר, חופשי ומצליח. ללמוד, לסיים תיכון, לעשות צבא, לעשות טיול אחרי צבא, להתחתן, להביא לעולם ילדים, למצוא עבודה ולהגיד תודה שאנחנו בריאים, שזה כמובן תמיד חשוב.
הקצה השני טוען שזה בסדר לעשות דברים לא קונבנציונליים, בסדר הפוך, להתחתן או שלא, לא להביא ילדים לעולם, לא ללכת לאוניברסיטה, לא לחשוב ללמוד דווקא מקצוע שיש בו עבודה, לקחת חופשות ארוכות יותר, לטייל ולהתמקד בהווה ולא בקרנות ההשתלמות של העתיד.
אני מנהלת את השיחות האלה עם חברים צעירים ממני, שמפתיעים אותי עם הקיבעון המחשבתי שלהם ועם חברים מבוגרים שמפתיעים אותי עם הפתיחות המחשבתית. בין השניים מחברת גישה אחת שכנראה טבועה בנו, ושום מדיטציה לא תצליח למחוק אותה - המחשבה המפחידה על העתיד. אומת ה"מה יהיה".
בסוף כל שיחה כזו אני מטורגטת בשלל הצעות במדיה, לחופשות במחיר של הרגע האחרון ולריטריטים של התבודדות במדבר לצמיחה ושחרור מכבלי החיים וגם למדריכי העצמה מקוונים עם טיפים איך להצליח או איך להיות חופשי, עשיר ומאושר.
התלבטתי אם לחשוף את העובדה שאני צרכנית כבדה של המדריכים הללו, תמיד לוחצת קליק, כמעט תמיד נרשמת באמצעות המייל שלי ומוצפת ספאם. לא לומדת לקח, אבל מבינה שיש בדברים האלה משהו. וזה מספיק, ולו רק מהסיבה הפשוטה שהם מספקים אלטרנטיבה מצוינת לבריחה מהחדשות.
בתקופה האחרונה אני חושבת על המונח "חופש" ועל מה שזה אומר לי. עושר או אולי לעשות מה שכיף לי? האסימון נפל לי בין חג החירות בואכה יום העצמאות, דווקא בתקופה שבה נדמה שהמלחציים של מה שקורה בחוץ מתחילים להיסגר על הפרט מסיבות שונות.
הבנתי שמעבר לכך שחופש הוא עניין של סטייט אוף מיינד, כמו שגורואים אוהבים לומר, אני צריכה קודם כל לשחרר את הצורך לשים לעצמי כל הזמן יעדים, לעשות וי ולעבוד לפי רשימות, הפעם דווקא בניגוד לעצות של גורואים.
עבודה על החופש האמיתי (שזה פרדוקס בפני עצמו - למה צריך לעבוד בשביל חופש?) היא קודם כל להבין איך להשתחרר מכבלים של המחשבה, מה צריך לעשות כדי שמשהו יקרה, ואולי להתחיל לשאול את עצמי את השאלה אם אני רוצה בכלל לעשות את זה.
לא מזמן שאל אותי חבר מה החלום הגדול שלי. השתהיתי קצת, והפאוזה הזאת הלחיצה אותו. "אין מצב שאין לך רשימת חלומות בשליפה", אמר. "את אלופת הרשימות". לרגע הייתי בטוחה שנרדמתי בשמירה ונלחצתי בעצמי, ואחר כך נלחצתי מכך שערערתי אותו.
מאז החלום האחרון שהגשמתי - הספר שלי שיצא אחרי ייסורים ארוכים והצליח יותר ממה שהעזתי לחלום - לא עדכנתי את רשימת החלומות. לא כי לא היו לי כאלה, אלא כי שום דבר לא היה חשוב מספיק, או קריטי מספיק. נדמה שהשנה האחרונה הכניסה אותי למצב סטטי של "זרימה" מכורח האינרציה בלי סימון יעדים. מה שיהיה יהיה, כל עוד הוא טוב.
אבל שמתי לב שאנשים מעריכים אותך לפי רשימת היעדים שלך. "מה התוכניות?", שואלים אותי כל הזמן, כאילו שהתוכניות שלי הן מראה לתוכניות שלהם. וכשאני אומרת שכרגע אין לי משהו גדול על הפרק, ופשוט כיף לי ברגעים הקטנים של האושר, שואלים "מה למשל?", אבל אני אף פעם לא אומרת את האמת, כי היא נראית לי קטנה מדי וסתמית עבור אלה שמקשיבים ומחכים שאספר להם משהו גדול מהחיים.
תוך כדי כתיבת הדברים האלו אני מקבלת מייל שכותרתו "חמישה דברים שאנשים מצליחים עושים", מתוך ניוזלטר שפעם נרשמתי אליו. עוד לא פתחתי אותו ואני כבר לחוצה. אם אני לא אעשה את זה, אני לא מצליחה? ובכלל, מי מלבדי יכול לומר לי אם הצלחתי או לא? ואם אני חושבת שהצלחתי ומישהו אחר חושב שלא הצלחתי מספיק ויכולתי יותר, מי צודק?
פעם רדפתי אחרי ההצלחות הגדולות, היום אני מבינה שאפשר גם בקטן. זאת אומרת, גדול או קטן זה בסך הכל עניין טרמינולוגי ויחסי. ואחרי שהבהרתי את הנקודה הזאת עם עצמי, פתחתי את המייל. סימנתי וי על ארבעה מתוך חמישה דברים שאנשים מצליחים עושים. הדבר היחיד שאני לא עושה הוא לחשוב כל הזמן על העתיד. אלא שאני מעדיפה בינתיים להתמקד בקימה בבוקר עם חיוך, בהווה.