את הפצעים הכואבים והמוגלתיים בחברה הישראלית וגם בסביבתנו האישית ובנשמתנו פתחה התקופה האחרונה ללא רחמים או משכך כאבים. עם כל האלרגיה למילים ריקות מתוכן בדמות "דיקטטורה" ו"הקץ לדמוקרטיה", המחנאות בחברה זולגת לכל מרחב בחיינו והכאב הרגשי הפך אצל חלקנו כבר לפיזי.
חגיגת קניות: מהדורות מיוחדות לרגל יום העצמאות
לרגל 75 שנות עצמאות: נפתח הקונגרס הציוני העולמי
אני לא נמנית עם תומכי המחאה. לא הסתרתי זאת לרגע ושילמתי על כך מחירים. אני מחויבת למקצוע, לאמת בדיווח ולא לאופורטוניזם עצמי. זוהי מהות העיתונאות. זוהי מהות ההגינות. יהיה אשר יהיה המחיר.
והנה, אחרי חודשים ארוכים של שנאת נתניהו, שבהם הדגלים השחורים הוחלפו בדגלי ישראל, צף לו הפצע הכואב והמוגלתי מכולם – פצע השוויון בנטל. עכשיו לשם שינוי אני מרגישה שמדברים פה ביזנס ולא זועקים מחולשת הפסד השלטון. ממחנה רק לא ביבי אל מול מחנה נתניהו (מילת הגנאי "ביביסטים" מוחרמת בטור הזה), אנחנו מתגלגלים למחנאות אחרת – מחנה הפראיירים ומחנה המשתמטים.
אין חדש תחת השמש, יש פה מחנה של אזרחי מדינת ישראל שמתגייסים לצבא בבוא הזמן ומשרתים בצה"ל, כדי שכולנו נמשיך לנשום את האוויר של המדינה שלנו. ויש מחנה משתמט, שמסרב לשרת, אך חלקו יוצא יפה לעבודה בגיל 21. את הפצע הזה מוכרחים לחטא ולתפור מחדש.
בשירותי הצבאי בצה"ל זכיתי למעמד של "ספורטאי מצטיין", מעמד שלו זוכה רק ספורטאי אחד בענף הקליעה (ירי אולימפי) מדי שנה. בזכות המעמד ובזכות צה"ל, יכולתי להמשיך לייצג בכבוד את מדינת ישראל בתחרויות ברחבי העולם תחת דגל ישראל, ולעמוד על פודיומים במדינות שלא מתו עלינו כשההמנון שלנו נשמע בזכות הישגיי.
עד היום, כשאני נזכרת ברגעי ההצלחה הבינלאומיים, שכדי להגיע אליהם השקעתי את כל זמני בשנות נעוריי ותחילת בגרותי, אני רואה בצה"ל שותף מלא להצלחתי, ואני מצדיעה לו ולמדינת ישראל שלנו על כך. לשמחתי, עם השנים צה"ל התפתח בתחום. יש עוד מצטיינים בתחומיהם, ונועה קירל אחת ומיוחדת שהפכה להיות הפנים היפות של השירות הצבאי.
ויש משתמטים נוספים, לא כי הם לומדי תורה, אלא כי לתחושתם הם מעל החובה האזרחית. אני זוכרת אחד מהם שהעז לומר בימים אחרים להורים שכולים שאם לא יהיו אומנים, לא יהיה מי שישיר על הקברים של ילדיהם החללים.
לימוד תורה הוא חשוב ומכובד לראייתי לא פחות מהישגים בספורט, או מהאומנות של נועה קירל. לכן מהלך שיתווה את הדרך הנכונה לאפשר תקנים של לומדי תורה מצטיינים בתחום, כפי שיש לספורטאים ולאומנים, ייטיב עם צה"ל. כמו כן, שירות לאומי הוא פתרון הגיוני. רבים מבני המגזר החרדי שאינם משרתים בצבא, כבר עוסקים בו כיום באהבה רבה, ולחלקם בהחלט ראוי לאפשר לראות בו שירות למדינה במקום לשבץ אותם בתפקידים כדוגמת מש"קי ממטרות.
אבל כמו בספורט, באומנות או בלימודי קודש, הכל מתחיל ונגמר בכוח הרצון. ברצון של ראש הממשלה בנימין נתניהו להזיז לשותפיו הקואליציוניים מהמפלגות החרדיות את הגבינה. ברצון של ראשי המפלגות החרדיות לעשות צעד אמיץ ולהבין שאת מה שחלק מבני הדור הצעיר במגזר מבינים – ששירות צבאי או לאומי הוא גם חלק חשוב מהזהות היהודית.
וברצון של האופוזיציה שכל כך דרשה הידברות בריב אחר, להתכנס להידברות אמיתית גם עם מנהיגי המחנה המשתמט ולהגיע איתם להסכמות רחבות כפי שהם בעצמם אוהבים להגיד. את הפצע הפתוח והכואב הזה אפשר לתפור בחוטים הנכונים כדי לתפקד בעוצמה מול כל שונאינו. תזכורת: האויב הוא בחוץ.
לגלות ענווה
"שנתראה בשמחות" אומר משפט ישראלי חכם שלא מתכתב עם הפרובוקציה של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, להחרים את הטקס הממלכתי. מדובר באחד האירועים המפרגנים ביותר לאנשים שמייצגים את הטוב והראוי בחברה הישראלית. יו"ר האופוזיציה, סמל שלטון רק נזכיר, מחרים אירוע ממלכתי של שמחה, העצמה וחיבור. אירוע שמרגש כל לב ישראלי שצופה בו.
לפיד כהרגלו, תיראו מופתעים, מאשים את הממשלה, ויוצא נגד השרה מירי רגב, שבחרה משיאי משואות שמייצגים את כל הגוונים בחברה הישראלית. ייתכן שהעניק פה במתנה לגנץ עוד שני מנדטים בסקרים של השבוע הבא. בנוגע לוויכוח הקשה הנוגע למשפחות השכולות היקרות ולבתי העלמין, יש לנו כל כך הרבה ימים לריב בהם, כך שאפשר להיפגש באמצע ולכבד את היום הזה.
אנשי ציבור לא צריכים להיות מסולקים מאזכרות, אך הם גם יכולים לגלות ענווה ולא לעמוד במרכזן ולנאום. נוכחותם ללא נאום היא מכובדת למדי, אך יש גם לכבדם. תמונות של נבחר ציבור מסולק מבית הכנסת בגידופים ובקללות כפי שראינו השבוע לא יכולות לחזור על עצמן בימים כאלה. מסכים על כך גם יו"ר האופוזיציה בפועל, ח"כ בני גנץ.
עצמאות בע"מ
כמו כל הורה ישראלי לילדים קטנים, ברור לי שערב יום העצמאות מנציח את מעמדי כנטולת עצמאות. לצד אחיי היקרים לסטטוס אתייצב ביום שלישי לערב קשוח מול במת העיר, ואזכר בימים עברו שבהם הייתי מסמר הערב באיזו מסיבה רועשת.
אני מפתחת שברי מאמץ בכתפיים רק מהמחשבה שיישבו עליהן שעות, כי "אמא, אני לא רואה כלום!". הכנתי מזומנים במסגרת יוקר דוכני הזוהרים כחול־לבן, כי "אמא, תקני לי!", וברור לי שהערב הזה לא יחלוף בלי איזה תור מהגיהינום לצמר גפן או לחתיכת תירס במחיר מופקע. שם כמובן אחטוף פטיש בראש מאיזה ילד ניג'וס שלא שייך אליי ואחייך אליו בצביעות. מה לא נעשה למען שמחת צאצאינו, אני שואלת... לחיי הורי ילדי מדינת ישראל!