יום הזיכרון לחללי צה"ל: עלינו לעשות הכל כדי להיות ראויים לקורבן

1. כשהצפירות יפלחו את שמי ישראל, וכשהעם יתעטף בתוגה, זיכרון ומחויבות – אעלה אל מול עיניי את דמותם של הנופלים שהכרתי ואהבתי, או שדמותם הילכה עליי קסם וחיוכם הקפוא נחקק בלבי. הם יעברו בסך לנגד עיניי במהירות יחסית, שכן הצפירה מוגבלת בזמן, ואחריה נחזור לשגרת היום - ואז ישובו גיבורי האומה לדל"ת האמות של הבור השחור שנפער בבית משפחתם, מאז החשיך המוות על מפתן הבית ולא ימוש לעולם.

יובילו אצלי האלוף נחמיה תמרי, שנספה בתאונת המסוק עם ראש לשכתו ושני הטייסים; תא"ל ארז גרשטיין, שנפל בקרב בדרום לבנון; אל"ם נבי מרעי; תא"ל שמואל אלדר מפקד פלמחים; אל"ם אורי טייץ מפקד שייטת 13; חברי סא"ל דולב קידר עם החיוך המקסים; וסא"ל יוסי קורקין מהשייטת - זיכרונם לברכה. יחלפו מול עיניי גם דמותם של אילן, אסף ורונה רמון ז"ל; וזו של רס"ן אורי אזולאי ז"ל מקריית שמונה; ושל רס"ן איתן בלחסן מהצנחנים ומהגליל; וחיוכו הקפוא של סמ"ר ליאור זיו מדובר צה"ל, שנפל בקרב ברפיח; ושל יגאל דהאן מהגרעין בלהבות חביבה; של אילן רועה מקול ישראל, שנפל בקרב בלבנון בעת מילוי תפקידו; של סמ"ל רועי מסילתי, הבן של רינת חברתי מהקיבוץ; וגם דמותם של אמיר מלט, החייל שנהרג בתאונה מטופשת, ושל אמו שולה שהתאבדה על קברו. יהי זכרם ברוך.

אלו יהיו דקות עוצמתיות. קשות ומייסרות – אלו באמת הטובים שבטובים, שמעמידים את מדינת ישראל בשנתה ה־75 בשורות חסרות, ועלינו אנו לעשות הכל כדי להיות ראויים לקורבן. האם ראויים אנו?
 
2. בשעות התפר האפרפרות, בין זיכרון לעצמאות, אחשוב על אבא שלי יעקב ז"ל ועל בני דורו, שנלחמו לעצמאות ישראל, הגנו עליה בגופם, בנו אותה וסללו אותה ולא ביקשו דבר.

לא היו אז ישראל הראשונה והשנייה. אבא יעקב ז"ל נולד בתל אביב בשכונת נווה שאנן, בן לעולים מסוריה, תלמיד "ביאליק", חניך בתנועה וכדרך הטבע - התגייס לשורות הפלמ"ח להכשרה בתל יוסף ובגבעת חיים. במלחמת העצמאות לחם בקרב על לוד ונפצע ברגלו מצרור כדורים, ואחר כך בקרב הקשה על מלכיה, שם גם נמנה עם הגרעין המייסד של הקיבוץ, עד שנקרא חזרה לעיר כדי לעזור בכלכלת המשפחה.

כשהייתי יועץ לשר הביטחון, הצעתי לו להגיש תביעת הכרה בנכות. הוא סירב והשיב לי "חצי מחלקה מתה, אני זכיתי ורק נפצעתי". הוא היה טפסן בניין בסולל בונה, ולאחר שנפל מהפיגום בקומה הרביעית והשתקם, הוא עבר לסלול את כביש אילת־שארם על האספלט הלוהט, ללא מיזוג אוויר ועם "יציאות" של אחת לשבועיים. ובדרך היו גם מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים.

מעולם לא ביקש דבר. שווארמה עם טחינה הייתה עבורו פסגת האושר. הוא ובני דורו - אלו שמתו ואלו שחיים - הם גיבורי העצמאות שלי. תודה, אבא, לך ולחבריך, על המדינה המיוחדת הזאת.
 
3. שלפים, היישוב הקהילתי הצעיר בעמק המעיינות, קרוי על שם שני הקיבוצים שלצדו, קיבוץ השומר הצעיר רשפים והקיבוץ הדתי שלוחות. בנות ובני הקיבוצים הללו הקימו יחד את היישוב המיוחד והמעורב, ואליו הגיעו נוספים. אחד מהם הוא עודד בן ארי, במקור מכפר טרומן, חילוני שנשוי לאישה ממשפחה מסורתית. הם הכירו זה את זה במכינה הקדם־צבאית עין פרת, נישאו ועברו להתיישב בשלפים.

את עודד פגשתי השבוע בגן גורו, ממפעלי התיירות של ניר דוד. הוא מנהל את גן החיות האוסטרלי המקסים הזה, והוא מספר לי שהשנה, בבוקר יום העצמאות, תהיה זו הפעם השנייה שבה יתקיים בבית הקהילה (שילוב של בית כנסת ובית תרבות) מעמד קריאת מגילת העצמאות. בימים שלפני יום העצמאות יתקיימו בשלפים שני ערבי לימוד בחברותא על תוכנה של מגילת העצמאות עם הקראות ושירים ופרשנות.

ביישוב רוצים שכולם יכירו את המסמך הכי מכונן ומשותף שיש לנו, את המצפן והמצפון הישראלי - וזו בעיניי תרבות ראויה ומודל לחיקוי ליישובים, בתי ספר, קיבוצים, ישיבות ומקומות עבודה.

לפני שבועיים כתבתי כאן שלו הייתי בנק או עיתון, הייתי מצרף השנה לכל גיליונות העיתונים - במקום דגל – עותק מהודר של מגילת העצמאות. לשמחתי, מגדל ו"קרן מנדל" מרימות את האתגר, וכך יהיה השנה. כפיים.

4. על ראשו של הגלבוע פגשתי ברבנים יהודה גלעד ודוד ביגמן, שניים מתוך שלושת הרבנים שמנהלים בהרמוניה מלאה את ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. בעיניי לפחות, פאר הציונות הדתית. שם, על ההר שקיבל את קללת דוד המלך "אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם" בקינתו על היותו אתר נפילתם של שאול ויהונתן, גיליתי את הציונות הדתית המקורית, האמיתית, ברוח הרב קוק והרב נריה, שכל נתיבותיה שלום ודרכיה דרכי נועם. לא זו שנגנבה מהם על ידי איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק ושמחה רוטמן.

ישיבת מעלה גלבוע היא ישיבה פתוחה, ליברלית, שמבקשת דיאלוג, הידברות והסכמות. ראשיה מדברים בעצרות המחאה, קוראים לאחדות ולהסכמות ומזהירים מחורבן הבית. לפני שבועיים הם הכריזו על יום צום ביחד עם עמותת צֹהר, כדי להתריע מפני חורבן וכדי שלא יהיה צורך לצום בעקבותיו.

ראשי הישיבה מחנכים ומכוונים את בוגריה לשירות צבאי מלא שלא כדרך ישיבות ההסדר. אפשר גם לשרת באופן מלא וגם להיות נאמן לתורה. הם עסוקים כעת בהקמת מכינה קדם־צבאית שלישית לבנות הציונות הדתית, שמשנה לשנה מתגייסות יותר ויותר. שם, על ההר, מצאתי פינה צנועה, ערכית ויקרה, ששווה קטע לטור שלי ליום העצמאות.
 
5. מעבר לכביש פגשתי בדודי מילר, המנהל העסקי של מעלה גלבוע. הוא לקח אותנו לסיור בענף המרכזי והמכניס ביותר של הקיבוץ המיוחד הזה, קיבוץ דתי עם 160 משפחות על קו התפר. הענף הוא האנרגיה. הקיבוץ מפעיל - יחד עם שותפויות - מערך ראשון בארץ של אנרגיית מים שאובה, טורבינות רוח לחשמל, מערך של אגירת אנרגיה, מערכי אנרגיית שמש על גגות, על בריכות דגים ומעל שטחים חקלאיים (כך האדמה מניבה פעמיים: גם ירקות וגם אנרגיה בקומה השנייה).

במקום מפתחים גם ביו־גז וביחד מייצר הקיבוץ הקטן הזה 2.5% מהחשמל של מדינת ישראל. מי היה מאמין. ועל החקלאות כמובן שלא מוותרים, זו האחיזה בקרקע, וזו הציונות העיקרית.
 
6. אני מאוד גאה ושמח על שגיבור ישראל תא"ל בדימוס אביגדור קהלני משיא השנה משואה ביום העצמאות. זה מכבד אותנו יותר מאשר אותו, גם אם זה נעשה באיחור. שנת ה־50 למלחמת יום הכיפורים היא מועד ראוי. פה ושם רמזו ברשתות שקהלני "זכה בכבוד" כי תמך ברפורמה המשפטית, וזה כמובן קשקוש. קהלני, כמו רבים, תומך ברפורמה בדרך הראויה והמידתית.

אני זוכר אותו לפני 20 שנה יושב במשרדי בגלי צה"ל, מספר לי מה עוללו לו המשטרה והפרקליטות, לגיבור הזה, שהיה גם לשר לביטחון הפנים ולא הסכים "לזרום" עם מינויים שניסו להכתיב לו. שנים הוא סבל מעינוי הדין, וכשזוכה – המדינה ערערה עד שהבינה שאין שום דבר בתיק הזה.
הטלתי עליו אז להכין תוכנית מיוחדת במלאת 30 שנה למלחמת יום הכיפורים והצבתי את עידו תמרי על העריכה. הפרויקט הזה התפתח ל־18 פרקים בני שעה, ובהם ראיונות ועדויות מאלפות של מפקדים ולוחמים מכל הזירות ומכל החילות. השם שקהלני העניק לסדרה הוא "אני נשבע לך", ובסוף שידור סדרת המופת הזו הוצאנו אותה גם בספר בהוצאת משרד הביטחון. כשקהלני - לוחם, מפקד ואח שכול - ישיא את המשואה, אני אעמוד בסלון ביתי ואצדיע לו.

7. כשהייתי כתב צבאי ב"על המשמר" במהלך שנות ה־80, התעמתתי רבות עם דובר צה"ל דאז תא"ל אפרים לפיד. הוא אפילו הוציא הודעה פומבית על כך שאני מוחרם, לאחר שערערתי בפומבי על הודעתו בדבר מניין ההרוגים בימיה הראשונים של האינתיפאדה (ואני כמובן הפכתי את הלימון ללימונדה ועשיתי הון מההחרמה). אבל מהר מאוד הכרתי והוקרתי את אפרים, את עברו כמפקד יחידת האיסוף של המודיעין, את אישיותו המיוחדת ואת מנוע הטורבו שלו, שלא יודע מנוח.

השנה יקבל אפרים לפיד את אות "יקיר העיר תל אביב" על פועלו רב־השנים במגוון תחומים הקשורים למורשת ולחינוך. אחרי קריירה ארוכה במודיעין, הוא שימש כדובר צה"ל בקדנציה ארוכה ורוויית אירועים, היה מפקד גלי צה"ל, מנכ"ל חברת תקשורת פרטית ודובר הסוכנות היהודית. הוא הגיש אין־ספור תוכניות מורשת והיסטוריה בקול ישראל, וכיום בגיל 82 הוא משמש כיו"ר ארגון מורשת ההגנה. פעם אחר פעם אני מתבונן באיש היקר הזה, בפועלו ובעשייתו שאינה יודעת מנוח, מתפעל, מצדיע ומאחל לו עוד שנים רבות וטובות של עשייה.
 
8. כבר כמעט שכחנו את יום השואה, עד השנה הבאה. ובינתיים פועלת בישראל, לצד "יד ושם", שורה של מוזיאונים חשובים, מכוני מחקר ובתי עדות שהקימו שורדי השואה, ואשר משנה לשנה מתקשים להמשיך לפעול בשל מצוקת התקציב. ביניהם: "משואה" בתל יצחק, "בית לוחמי הגיטאות", המוזיאון ביד מרדכי, ו"מורשת" על שם מרדכי אנילביץ' בגבעת חביבה.

ככל שמתמעטים שורדי השואה שבקרבנו, תלך ותעלה חשיבות המחקר, שימור העדויות והחינוך. תרומות הן חשובות, אך אין בהן די כדי להבטיח מחקר עצמאי ובלתי תלוי. לכן האתגר של הכנסת הוא לחוקק עבורם תקציב ראוי ולהבטיח את המשך פעולתם ופועלם.
 
9. הלכתי השבוע לצפות ב"חפץ", מחזהו של גדול במאי ישראל חנוך לוין, בגרסה מחודשת שמעלה תיאטרון הבימה. במחזה מבטא לוין את הנטייה החבויה כמעט בכל אדם מיסודו לשלוט ולהשפיל את האחר.

לפעמים צריך האדם מראה או במה כדי לחדור לאישיותו שלו ולסלק את השד הזה מקרבו. משחק מצוין של צביקה הדר, אסנת פישמן, הגר טישמן, בן יוסיפוביץ ונוספים. לכו לראות וקחו את בני הנוער – שם לרוב זה מתחיל ב"שיימינג" בבית הספר.
 
10. השנה בבתי העלמין ובטקסי הזיכרון יקבלו מילות השיר הנצחי והמנציח "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" משמעות נוספת. הפעם לזכרו של הכותב המוכשר יהונתן גפן, שהלך לעולמו השבוע. הכי ישראלי, הכי נהללי, הכי בוהמי והכי חצוף ומוכשר שהיה לנו. יוצר נדיר וצבעוני, שהביא לנו שני יוצרים צעירים, מצטרף מוקדם מדי להשלמת הרכבים של חברים על הבמות בעולם שכולו טוב. יהי זכרו ברוך.