למה לא ביבי, חלק 2: נתניהו נכשל בהסרת האיום האיראני

בואו נתעלם רגע מהבלי השעה, ונדבר על איראן. אבן הראשה של מדיניותו של בנימין נתניהו. משימתו הקדושה. הדמון ההיסטורי שעלול להמיט על העם היהודי שואה שנייה. פוטנציאל האפוקליפסה המודרנית. כל הביטויים האלה שייכים לנתניהו. איראן, מבחינתו, היא שורש הרע. עליה, ורק עליה, בנויה שליחותו ההיסטורית. תוחלת חייו. הוא תוכנן, נולד, גדל, חונך ונועד, משחר הווייתו, להיות זה שיגאל את העם היהודי מהסכנה האיראנית. כך הוא מצהיר ללא הרף, מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. בכך הוא מאמין, בכל לבו. אמונה שלמה. הוא נשמע אין ספור פעמים, כך גם אנשיו, רעייתו ומקורביו, מפציר בבני שיחו לתת לו את הכוח "להציל את עם ישראל". תנו לי את הכוח, ואני אטפל בהם.

בואו ניזכר בנאומיו של נתניהו. בימי העצמאות. בימי השואה. בימי הזיכרון. בהופעות הרבות בפני הקונגרס, עצרת האו"ם, איפא"ק. הוא חזר ואמר, ושינן והצהיר: ישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה. אם העולם לא יעשה את מה שצריך לעשות בעניין האיראני, אנחנו נעשה. נפעל בעצמנו. יש לנו הכוח, היכולת, האומץ לעשות את זה. לא נניח לאיראן להיות גרעינית. זה לא יקרה. לא במשמרת שלי. לא אצלי. כך אמר, וחזר ואמר, לאורך שש השנים האחרונות.

נתניהו לא הבטיח לנאום נגד איראן. הוא הבטיח לעצור את איראן. הוא הבטיח להפעיל את ידו הארוכה של צה"ל, אם וכאשר יבין שאין אופציה אחרת. הוא לא הבטיח לדבר, הוא הבטיח לעשות. הוא בנה לצורך זה את האופציה הצבאית הישראלית נגד תשתית הגרעין האיראנית. זה עלה לאוצר המדינה עשרות מיליארדים. כדי לממן את זה, זנח נתניהו את החינוך, את הבריאות, את התשתיות, את התחבורה, את הפריפריה, את המעמד הבינוני, את השכבות החלשות ואת כל השאר. הוא ממוקד באיראן. רק איראן. מהרגע שבו החל את החפיפה לקראת הכניסה לתפקיד באפריל 2009, ועד רגע זה.

אם נשפוט את נתניהו על פי אמות המידה שלו, על פי ההצהרות שלו, על פי הלקח וההישג הנדרשים שהוא התווה, הרי שבנימין נתניהו הוא כישלון חרוץ, מהדהד, קולוסלי, בכל הקשור לגרעין האיראני. הוא קיבל את המדינה ב־2009 כשאיראן מרוחקת למעלה מחמש שנים מפצצת גרעין. הוא נוסע בחודש הבא לקונגרס האמריקאי כשאיראן כבר מדינת סף גרעינית. זו עובדה. ההסכם עם המעצמות לא יהפוך את איראן למדינת סף, כי היא כבר שם. הוא רק יעניק לזה לגיטימציה בינלאומית. איראן הפכה למעצמת סף גרעינית במשמרת של נתניהו. הוא לא עשה כלום כדי למנוע את זה. אה, חוץ מלנאום נאומים.

לא שהיו חסרות לו הזדמנויות. בשנים 2010־2011 עמדה ישראל, כמה פעמים, על סף תקיפה. נתניהו הסתובב סביב ההחלטה הזו, אבל פחד לקבל אותה. היסס, התלבט, הזיע, הסתכסך עם ראשי זרועות הביטחון שלו, דיסקין, דגן, אשכנזי וידלין (בסדר הזה), הורה "לדרוך את המערכת" הצבאית לקראת תקיפה, חזר בו, ובסוף לא עשה את זה.

ראשי זרועות הביטחון באותן שנים היו דמויות נחושות, בעלות משקל סגולי, עוצמה פנימית וסמכותיות. מעבר להתנגדות המקצועית שהביעו למהלך תקיפה נגד איראן, הם קראו תיגר על נתניהו באשר לחוקיות המהלך. הם אמרו לו שאם יקבלו פקודה לתקוף, יבצעו אותה ללא היסוס, אבל דרך קבלת הפקודה ויישומה חייבים לעמוד במבחן החוקיות. נתניהו ושר הביטחון המופקר שלו, אהוד ברק, ביקשו לבצע "דריכה" של המערכת לקראת תקיפה ללא אישור המהלך בישיבת קבינט (פן ידלוף). ראש השב״כ דיסקין, שהוביל את ההתנגדות, דרש שההליך יאושר בקבינט, כנדרש על פי חוק. ראש המוסד מאיד דגן הצטרף לדרישה הזו. גם הרמטכ"ל אשכנזי וראש אמ"ן ידלין.

הדריכה בפועל בוצעה חלקית, ונזנחה. החשש של ראשי הזרועות היה שמהלך הדריכה יאותר על ידי שירותי ביון, יגיע לטהרן, וזו תנקוט מתקפת מנע. במצב כזה, התלקחות של מלחמה בין ישראל לאיראן הייתה יכולה להתרחש בן רגע, וכל זה היה קורה ללא אישור קבינט וממשלה. בשורה התחתונה, הסתבך נתניהו עם עצמו, עם החוק ועם הקצינים הבכירים שלו, ולא תקף.

2. נביא הזעם

עמוס ידלין פרש בנובמבר 2010. מאיר דגן בינואר 2011. גבי אשכנזי בפברואר 2011. יובל דיסקין במאי 2011. נתניהו קיבל רמטכ״ל, ראש מוסד, ראש שב״כ וראש אמ״ן חדשים לגמרי. טריים, חסרי ניסיון, חסרי ביטחון. אחד מהם, ראש השב״כ יורם כהן, נחשב למינוי אישי מקורב במיוחד, לאחר שהועדף ברגע האחרון על פני יצחק אילן, המומלץ המועדף לתפקיד.

מאביב 2011 ועד סתיו 2012 היה לנתניהו חלון זמנים חדש לתקיפה באיראן. החסמים שפעלו נגדו עד אז (דיסקין ושות׳) הוסרו. שר הביטחון היה, עדיין, ברק, האיש שהוביל את מחנה המצדדים בתקיפה באיראן. הנשיא אובמה היה לפני בחירות לנשיאות, משותק וטרוד. זו הייתה הזדמנות קורצת אחרונה, בלתי חוזרת. אז למה נתניהו לא תקף באיראן?

התשובה פשוטה וניצחת: הוא לא תקף, כי הוא פחד. אימתה של ועדת חקירה פוטנציאלית שיתקה אותו. כי יותר מלמנוע גרעין מאיראן, רוצה נתניהו להישאר ראש ממשלה. אין דבר שמפחיד את נתניהו יותר מוועדות חקירה. שורה ארוכה של יועצים, מקורבים, עוזרים ואנשים שהיו סביבו באותן שנים יודעת לאשר שנתניהו רצה מאוד לנצל את חלון ההזדמנויות האחרון הזה כדי לעצור את הגרעין האיראני בכוח, אבל לא הצליח לגייס את תעצומות הנפש הנדרשות.

זה לא צריך להפתיע אף אחד. כזה הוא נתניהו. כשמדובר בהישרדותו האישית מול אינטרס לאומי כלשהו, הוא תמיד יעדיף את עצמו. למה? כי הוא חיוני למדינה. למה? כי הוא אמור להיות זה שיושיע אותה מהסכנה האיראנית. זיהיתם כאן כשל לוגי מובנה? זיהיתם נכון. גם האמריקאים זיהו. בהדלפה ההיא לג׳פרי גולדברג הם כינו את נתניהו ״צ׳יקנשיט״. אין מילת גנאי מזלזלת יותר מזו באמריקה. הכוונה למוג לב שמפחד לעשות מעשה צבאי, מפחד לעשות מעשה מדיני, פשוט מפחד.

נתניהו יודע שהוא פחדן. עמוק בתוכו, הוא מכיר את עצמו. זה חורה לו. הוא בז לאולמרט, אבל אולמרט השמיד כור גרעיני סורי, אף על פי ששר הביטחון שלו (אותו אהוד ברק) התנגד וניסה לעכב, ועשה את זה בשקט, בכוח, בלי שיתוף פעולה אמריקאי. ג׳ורג׳ בוש לא רצה לבצע את העבודה השחורה הזו עבור ישראל, אז אולמרט ביצע אותה בעצמו, לא לפני שעדכן את הנשיא והפך אותו לבעל ברית בשתיקה. בדיוק מה שנתניהו היה צריך לעשות בעניין האיראני. בדיוק מה שלא עשה.

מנחם בגין, הפולני הגלותי בעל האצבעות הלבנבנות, היה מספיק אמיץ כדי לתקוף כור גרעיני בעיראק. שמעון פרס התנגד, אבל בגין התעקש. הוא ידע שכישלון בדרך לאוסיראק ימיט עליו אסון בבחירות הקרובות. הוא הבין את גודל ההימור. אבל בגין חשב על המדינה. לא על עצמו. הוא לא חשש לעורו. הוא שלח את הטייסים (שאחד מהם היה עמוס ידלין, היום מועמד המחנה הציוני לשר הביטחון), לקח את האחריות, ביצע את המוטל עליו.

מה שנשאר עכשיו לנתניהו לעשות,זה פליק־פלאק היסטרי והיסטורי עוצר נשימה. עכשיו הוא מתעקש לצאת לקונגרס ולהזהיר את העם האמריקאי מפני סכנת ההסכם המתגבש עם איראן. נתניהו משוכנע שכולנו מטומטמים (יכול להיות שבצדק). הוא מנסה עכשיו לברוא את עצמו מחדש. להפוך את עצמו ממי שאמור היה להסיר את האיום, לזה שבסך הכל מזהיר מפני האיום. הוא רק נביא זעם, מה אנחנו רוצים ממנו? הוא ייסע לוושינגטון, כדי להצטלם עם ה״אמרתי לכם״. העניין הוא, שלא בשביל זה הוא נבחר. לא את זה הוא הבטיח. ישראל לא בחרה נביא, היא בחרה ראש ממשלה.

פעמיים בהיסטוריה שלה עמדו ראשי ממשלה מול סכנה גרעינית, ומיגרו אותה. מנחם בגין, אהוד אולמרט. נתניהו, מתברר, עשוי מחומרים אחרים לגמרי. חומרים מתכלים, מתפוגגים, מתפרקים. במקום שבו עמד המנהיג שהבטיח להגן, לפעול ולתקוף, יש עכשיו שלולית.

אנחנו בודקים כאן את נתניהו בפרמטרים שלו. ברף שהוא עצמו הציב. ובמבחן הזה, הוא כישלון חרוץ. מהדהד. האיש שמרבה להציג דיאגרמות, שרטוטים, איורים של פצצות ומספרי קילוגרמים של אורניום מועשר, לא יציג לכם את הסיפור האמיתי: תחת כהונתו הכפילה איראן ושילשה את מספר הצנטריפוגות, הגדילה פי שבעה את כמות האורניום המועשר, הצליחה להגיע לרמת העשרה של 20%, הפעילה את הכור באראק, קידמה את קבוצת הנשק, קידמה את המסלול הפלוטוגני, הפעילה את הכור בבושהר. איראן, על פי הערכות מומחים רבים, מרוחקת שלושה חודשים מפריצה לגרעין. והכי גרוע: האופציה הצבאית הישראלית התפוגגה כמעט לגמרי. כל זה, תוצרת ישראל. במשמרת של נתניהו.

3. מחדל אובמה

אבל המחדל לא תם כאן. הוא רק מתחיל. כי ראש ממשלה פחדן, שיודע שאין לו ביצים להורות על המעשה הגדול, צריך לבנות לעצמו אופציה נוספת. תוכנית חלופית. במקרה של איראן, יש רק תוכנית חלופית אחת: להפעיל את העולם. לעולם יש מנהיג. קוראים לו נשיא ארה״ב. ולכן, אילו באמת רצה נתניהו לשחרר אותנו מהאימה האיראנית, הוא היה צריך, חייב, מוכרח, להפוך את עצמו לשותף אסטרטגי של ברק אובמה. בכל מחיר.

מה הוא עשה? ההפך. הוא קרא תיגר על אובמה. הוא נגרר אחרי טייקון הימורים כוחני וניסה להדיח את אובמה. הוא תקע לאובמה אצבע בעין בכל הזדמנות, שיגר לוושינגטון שגריר רפובליקני, והמשיך לנסר את הענף שלא רק הוא, כולנו יושבים עליו, לקול צלילי הכינור המנגן בלאס וגאס. עכשיו, הוא ניצב מול השברים, וממשיך להתעקש.

כמה מילים על אובמה: הנשיא האמריקאי בעייתי. הוא פייסן, הוא הססן, תפיסת עולמו שונה לגמרי מתפיסת עולמנו. מדיניות החוץ שלו לא ממש המריאה. המזרח התיכון מתפרק לו מול העיניים, אמריקה לא מפגינה מנהיגות, אין בעל בית על המגרש. גם בעניין האיראני, הוא מגמגם. החששות בישראל מהסכם רע עם איראן מוצדקים לחלוטין. אובמה לא מנצל את המנוף האמריקאי האדיר, הוא לא מציב אופציה צבאית ברורה ומאיימת מול טהרן, הוא גורר רגליים.

אובמה. צילום: רויטרס

ועדיין, הוא נשיא ארה״ב. הוא מחזיק המפתחות. הוא, ולא שלדון אדלסון, למרות הכל. ראש ממשלה ישראלי נבון היה מתחפר בחצר הבית הלבן עד שהיה הופך שם לבן בית. היה משקיע כמה שנים בטיפוח אמון אמיתי, הדדי, בינו לבין אובמה. אגב, זה לא באמת קשה. מספיק שביבי היה מקפיא את הבנייה בהתנחלויות שמעבר לגדר ההפרדה. מספיק שהוא היה אומר אמת לנשיא. נותן לו חבל. מפסיק לשקר אותו בסיטונות. מפסיק לחתור תחתיו. תארו לעצמכם את העידן הנוכחי כשראש הממשלה הוא אריאל שרון, למשל. או אהוד אולמרט. שני אלה בנו עם הנשיא האמריקאי יחסים אסטרטגיים עמוקים, קרובים, אינטימיים. נתניהו יכול היה לעשות את זה עם אובמה. אבל נתניהו הוא בסך הכל נציגו של אדלסון. הוא עושה מה שאומרים לו. הוא לקח את אובמה והפך אותו לאויב בנפש. והוא עוד מתפאר בזה.

אובמה אינו אנטי־ישראלי. הסיוע הביטחוני של ארה׳׳ב לישראל בתקופתו שבר את כל השיאים. בכסף, באמצעים, בגיבוי. המערכות מסונכרנות כפי שלא היו אף פעם. שיתוף הפעולה המודיעיני כנ״ל. אובמה הגדיל מאוד את מימון "כיפת ברזל". אובמה הוא נשיא שקשה לעבוד איתו, אבל אפשר. צריך להקריב קצת פה ושם, צריך להבין את ההיררכיה, צריך סדר עדיפויות נכון. צריך חוט שדרה. צריך להבדיל בין טוב לרע. צריך לחשוב על המדינה, לא על האינטרס הפוליטי הצר. צריך להבין שלא הכל פוליטיקה.

אצל נתניהו, סדר העדיפויות היה הפוך לגמרי. רבע הקפאה ביישובים המבודדים, והוא עלול לאבד את תמיכתם של ציפי חוטובלי ודני דנון! הקואליציה תתנדנד. זה, כידוע, הרבה יותר חשוב מקואליציה נגד איראן. ולכן אנחנו נמצאים במבוי הסתום שאליו נקלענו. ולכן נתניהו ממשיך להגדיל את סכום ההימור, בכל פעם שהוא מגלה שקיבל קלפים חלשים.

מאז פרוץ משבר הנאום בקונגרס, פחתו מאוד סיכוייה של ישראל להשיג את הרוב הנדרש (שני שלישים) בבית המחוקקים האמריקאי כדי לגבור על וטו של הנשיא בעניין איראן. נתניהו חיבל באינטרסים שלנו במו ידיו. לפני שהתפרסם שהוא נוסע לנאום בקונגרס, היו חסרים לנו חברי קונגרס בודדים כדי להגיע לשני השלישים הנדרשים. אפשר היה להשיג אותם בשכנוע אינטימי, הדוק, אישי. איפא״ק יודעת לעשות את זה מצוין. אבל נתניהו העדיף להיכנס בין הדמוקרטים לבין הנשיא שלהם. הוא תקע טריז בין המחוקקים היהודים לבין המנהיג שלהם. הוא העלה לסדר היום מחדש את הנאמנות הכפולה. הוא הקים על עצמו את הטובים בידידי ישראל, ביניהם גם שמרנים, ימניים, רפובליקנים. הוא מנסה לשכנע את כולם שרק אם ידבר מול הקונגרס, כולם ישתכנעו ושלום עולמי ישרור על פני כדור הארץ.

הוא יודע שזה לא נכון. הוא יודע שהאינטרס היחיד, העליון, שמדריך אותו בהתעקשות להמשיך את המהלך המטורף הזה, הוא שיקול אישי. הוא יודע שכל נאום כזה בקונגרס מעלה אותו בכמה אחוזים בסקרים. הוא נאבק עכשיו על כל שבריר מנדט. הוא בסך הכל רוצה להמשיך להיות ראש ממשלה. איראן? תעזבו אותו משטויות עכשיו.

אז מה היה לנו כאן? היה לנו ראש ממשלה שסימן מטרה: למנוע מאיראן להיות גרעינית. מקץ שש שנים איראן נוגעת בגרעין. וחוץ מזה, בשש השנים שחלפו הצליח אותו ראש ממשלה לקעקע את הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של העם היהודי, הברית עם אמריקה. הוא שוב אכל את הדגים הסרוחים, וגורש מהעיר. הוא שוב שילם מחיר מופקע על סחורה, הסתכסך עם המוכרים, קיבל סחורה מקולקלת וגורש מהסופרמרקט.

4. מספיק, ביבי

לבנימין נתניהו אין שיקול דעת הנדרש ממנהיג. העובדה הזו מוכחת לאורך הכהונה שלו, פעם אחרי פעם. יש עשרות דוגמאות.

קחו למשל את ראובן ריבלין. הייתה לנתניהו מטרה אסטרטגית: שריבלין לא יהיה נשיא. מה הוא לא עשה כדי להשיג אותה. עם מי הוא לא הסתכסך. הוא הטריד אנשים עסוקים כאלי ויזל, במאמץ לשכנע אותם להגיש מועמדות. הוא תמך במאיר שטרית, הוא חתר תחת ריבלין, הוא רב עם גדעון סער, הוא לא ויתר עד השנייה האחרונה. אחר כך הוא החליט, תוך כדי מסע ליפן, לבטל את מוסד הנשיאות עצמו. אחר כך, בין ההצבעה הראשונה לשנייה, הוא עוד שלח את יריב לוין לשכנע את חברי הכנסת החרדים להצביע שטרית. הוא המשיך את הטירוף עד הגונג האחרון. לא היה שם מי שיניח יד על כתפו ויגיד לו - די, מספיק, ביבי. תפסיק להשתגע כבר.

התוצאה: ריבלין נשיא, אבל נשיא הרבה יותר כועס ושואף נקם בנתניהו מאשר קודם. הייתה לנתניהו אופציה שפויה: לקרוא לריבלין ביום הראשון. לדבר איתו בכנות. היו לנו חילוקי דעות, רובי, אבל אני רואה בך איש ליכוד נאמן, ידיד של ארץ ישראל השלמה, שותף אמיתי לדרך. אני מתכוון לשכוח הכל ולהתגייס לבחירתך. אני חייל שלך בקמפיין הזה, רובי.

זה היה יכול להיראות אחרת. אבל נתניהו נגרר לאותו קרטוע ארוך ומייגע, שנגמר תמיד בסחרור, שנגמר תמיד בהתרסקות מפוארת על צלע הר כלשהו. רוצים עוד דוגמאות? נגיד הבנק. כשסטנלי פישר פרש, הוא המליץ על המשנה שלו, קרנית פלוג, כיורשת. נתניהו סימן מטרה: שפלוג לא תהיה נגידת הבנק. הוא העלה מועמדים, הוריד מועמדים, בדרך איבדו כמה אנשים אומללים ומכובדים את שמם הטוב. נתניהו התבזה. פישר התבזה. יעקב פרנקל התבזה. בנק ישראל תפקד ללא נגיד תקופה ארוכה. התקשורת געשה. ובסוף? קרנית פלוג נגידה.

אם זה לא היה מפחיד, זה יכול היה להיות מצחיק. לאיש הזה אין שיקול דעת, אין אישיות המתאימה לתפקוד תחת לחץ. דפוס ההתנהגות הזה נמשך משחר הקריירה של נתניהו. אתם זוכרים את הקלטת הלוהטת ההיא, שהכינו נגדו "גורמים עבריינים הקשורים לדוד לוי", קלטת שהדהירה אותו, מיוזע ונסער, לאולפן "מבט לחדשות", כדי להתוודות בפני הציבור כולו שבגד באשתו והוא נתון כעת לסחיטה?

כן, בסוף התברר שבכלל לא הייתה קלטת. מישהו הבהיל אותו, והוא נבהל. בדרכו לאולפן "מבט", מישהו ניסה להרגיע אותו. אבל הוא לא נרגע. וככה זה נמשך, מאז ועד היום. חזק בהצהרות ("אני אפיל את שלטון חמאס"), משכנע בדיבורים ("אמנע גרעין מאיראן"), חלש מאוד במעשים. ואחרי כל זה, הוא הבייביסיטר שאנחנו אמורים להפקיד בידיו את הילדים.

5. מרקם האינטרסים

לפני כמה ימים קפצתי לשתות קפה עם איתן כבל, יו"ר מטה הבחירות של המחנה הציוני. הפרסומים על הכאוס במטה הקמפיין של הרצוג־לבני משכו אותי לשם, לנסות לברר פרטים נוספים. המטה ממוקם ברחוב יגאל אלון, פינת רחוב השלושה. כמה פסיעות משם ממוקמת מערכת "ישראל היום". נדמה לי שבאותו יום, מוקדם יותר, ערך כבל מסיבת עיתונאים מול מטה ה"עיתון" הזה, שהוקם במטרה לשמור על נתניהו בשלטון ולשטוף את מוחותיהם של כמה שיותר ישראלים. את שטיפת המוח הזו מממן מיליארדר הימורים זר שלא חי בישראל, אבל החליט להשתלט עליה מרחוק. אגב, הוא די מצליח.

כבל מחוץ למשרדי "ישראל היום". צילום: פלאש 90

כמה דקות אחרי שכבל הגיע (חמוש באלדד יניב), צץ בבית הקפה צלם עיתונות, שהחל "לתפור" אותנו בצילומים מכל זווית אפשרית. זה היה צלם של "ישראל היום". האינסטינקט הראשוני של אדם שצלם עיתונות מסתער עליו בפלשים שלופים זה להיבהל. אחרי שגמרתי להיבהל, נזכרתי שלא עשיתי שום דבר רע. אני שותה קפה עם פוליטיקאי ומנסה לדובב אותו. זה מה שעיתונאים עושים. ב"ישראל היום", שלא עוסק בעיתונות, חשבו שזה סיפור. אחרת לא היו שולחים צלם.

נזכרתי במהומה שהקים ה"עיתון" הזה סביב נחום ברנע, שגם הוא צולם במהלך שיחה עם כבל, בשולי עצרת זיכרון ליצחק רבין. בקצב הזה, בקרוב תוגדר שיחה עם איתן כבל כעבירה פלילית, שהרי כבל הוא האחראי להצעת החוק שתאלץ את "ישראל היום" להפסיק לחלק את עלוניו חינם. נו, טוב. מאז הלילה שבו נתפסתי על חם עם כבל, אני ממתין לפרסום התמונה. עד כה ללא תוצאות.

להגנתי אגיד, שאני כותב נגד "ישראל היום" הרבה לפני כבל, כמעט מיום הוצאתו לאור. החוק של כבל הוא מבחינתי מעט מדי ומאוחר מדי. ההרס שה"עיתון" הזה גרם למקצוע שלנו הוא כבר בלתי הפיך. בקצב הנוכחי, בקרוב מאוד לא תישאר כאן אבן על אבן ממקצוע העיתונאות. כולנו נקרא כל בוקר את מה שעמוס רגב יציע לנו, מתוך מה שהציעו לו אנשי לשכת ראש הממשלה ערב קודם.

עבדתי עם רגב שנים ארוכות. איש משכיל, נעים הליכות, אנגלופיל, ידען, חובב מוזיקה קלאסית, שלייקעס מוזרים וסיגרים ריחניים. הוא היה עיתונאי פעם. הוא היה ראש מערכת החדשות של "מעריב", לאחר שנפלט מ"ידיעות", וחגג על כל ידיעה שתיארה את הטירוף בבית ראש הממשלה בין השנים 1996־1999. כן, גם אז היו אלה ביבי ושרה שלנו, אבל אז היה עמוס רגב אחר. עיתונאי, שמבין את זכות הציבור לדעת מה קורה עם נבחריו, בלי קשר לדעתו הפוליטית של העיתונאי. היום רגב הוא תועמלן, אדם שמכר את נשמתו לשטן הז׳יטונים בלאס וגאס. שאלתי את עצמי מה הוא חשב לעצמו כששלח צלם לצלם אותי בשיחת רקע עם איתן כבל בבית קפה בלב תל אביב.

למחרת, הסתער ראש הממשלה עצמו, בדף הפייסבוק שלו, על נוני מוזס, המוציא לאור של "ידיעות אחרונות". הסתערות אישית חסרת תקדים של ראש ממשלה על מו"ל, שלדברי נתניהו "מנסה להדיח אותו". נדמה לי שנתניהו קיבל את ההוראה להסתערות הזו מלאס וגאס. כמו הוראות רבות נוספות שהוא ממלא בשקדנות ודייקנות, חלק מהן גורמות נזק אדיר לביטחון הלאומי שלנו, מחריבות את הברית האסטרטגית שלנו עם ארה"ב, מגבירות את הבידוד של ישראל ומחשיכות את האופק. נתניהו הוא חייל ממושמע. אמרו לו להתנפל על נוני, אז הוא התנפל על נוני. בדיוק כמו שגרר את המדינה כולה לבחירות בגלל "נוני".

הבעיה היא, שזה לא רק נתניהו. זה לא רק אדלסון. רבים מחברי חושבים שהקטטה הזו בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות" היא ריב בין שני ארגונים רעים. אדלסון בעד ביבי, נוני נגד ביבי, זה מתקזז, הם אומרים. הם משווים בין הנזק שגורם הביביתון לעיתונות, לדמוקרטיה, למדינה, לבין הנזק שגורם "נוני" לאותם ערכים. ולכן, במאבק היצרי הזה בין הביביתון ל"ידיעות", הם שומרים על ניטרליות במקרה הטוב, או מצדדים באדלסון במקרה הפחות טוב.

אין אווילות גדולה מזו. ביליתי את מרבית חיי הבוגרים במאבק ב"ידיעות אחרונות". פעם היינו אנחנו ב"מעריב" השטן הגדול של "ידיעות". אני מכיר את הדורסנות של "ידיעות" על גופי. חטפתי מהם לאורך השנים אין ספור מרפקים. בתחרות מול "מעריב" הקטן והעקשן הם לא לקחו שבויים.

הם דורסניים, כוחניים, יש להם אינטרסים, יש להם אג׳נדה, הגנטיקה שלהם חדה ותוקפנית: יש "ידיעות", ויש שאר העולם. האמת היא, שמוזס הוא מו"ל בעייתי. לא, הוא לא מו"ל נאור, ו"ידיעות" היה עיתון עם הרבה יותר מדי עוצמה. אז מה? חסרים מו"לים כאלה בעולם? יש איפשהו מו"ל בלי אג׳נדה? איך אפשר להשוות את זה למה שמעולל כאן אדלסון? הרי זה לא מאותו סוג בכלל. אני מעדיף אלף מו"לים רעים כמו נוני, על דיקטטורה צפון קוריאנית שבה השלטון משתלט השתלטות עוינת על התקשורת, מדביר כל מי שלא מתיישר איתו ומציף את הציבור, חינם אין כסף, בשטיפת מוח יומית.

מרקם האינטרסים הסבוך של "ידיעות" מתקזז בסופו של דבר ובראייה היסטורית עם אינטרסים של מו"לים אחרים ועם זמנים מתחלפים. בסופו של יום, "ידיעות" מלווה את המדינה הזו מיומה הראשון והוא עתיר הישגים עיתונאיים ועיתונאים דגולים שאף אחד לא אמר להם אף פעם מה לכתוב. "ישראל היום" הוא אפילו לא עלון פרסומת של מפלגה, הוא שירות יחסי ציבור אימתני של משפחה. מאות מיליוני שקלים שמוזרמים מלאס וגאס כדי לתחזק את מכונת יחסי הציבור הזו, שמזכירה את ימי התעמולה הקשים ביותר של "פראבדה".

כל מי שמצוי במקצוע שלנו יודע את זה מצוין. ועדיין, הם נהנים לראות את ההסתערות הזו על "נוני". הם לא מבינים, שזו הסתערות עליהם. הם רואים ש"ישראל היום" הגדיל את התפוצה משמעותית (הפיצו 470 אלף "עיתונים" בשישי שעבר) לכבוד הבחירות, ולא מבינים.

ובעניין אחר: נדמה לי שהמהומה הבאה תהיה זו שתפרוץ בין נפתלי בנט לבנימין נתניהו. בניגוד להסכם "אי הלוחמה" שנחתם ביניהם, ביבי מתנפל על האלקטורט של בנט כמוצא שלל רב. מופע הבקבוקים של נתניהו, שבו הוא הודיע שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על ראש המפלגה הגדולה ביותר, וניסה לדרבן בהודעה הזו את מצביעי בנט לערוק לליכוד, העביר את בנט ואנשיו על דעתם.

"למה הוא עושה את זה?", אומרים־ שואלים הבנטים, "זה מעשה נבזי! אין לזה שום היגיון פוליטי. זה מעשה של טירוף. ככה עושים לבן אדם היחיד שילך איתך בוודאות? מאיפה הוא מביא את הטירוף הזה? בנט היחיד שנותן לו גיבוי, שהולך איתו כל הדרך, ודווקא בו הוא מנסה לפגוע?".

הזעם בקרב אנשי בנט עצום. הם רגילים לבוגדנות של נתניהו, אבל לא תיארו לעצמם לאילו מחוזות זה יגיע. הם רותחים גם על הנשיא ריבלין שתדרך, לדבריהם, כמה כתבים פוליטיים ונתן להם להבין כל מיני דברים מיותרים. "ביבי הולך לנו על הראש", אומרים אצל בנט, "למה הוא הקים מטה מתנחלים? למה הוא משקיע מיליונים בקהל שלנו? למה הוא לא מקים מטה לקחת בוחרים מכחלון? הרי 80% מבוחרי כחלון ליכודניקים, ושם אין שום ביטחון שהוא ילך בסוף עם נתניהו. מה עומד מאחורי ההתנהגות המטורפת הזו?", הם שואלים.

שאלתי אותם מה יעשו. הם לא ידעו לענות. אבל הירי בתוך הנגמ"ש גורם להם עכשיו אבידות כבדות. בסקר "מעריב־סופהשבוע" ביום שישי צנח בנט ל־11 מנדטים. בקצב הזה, הוא גומר את הבחירות עם 7־8. בנט לא ידוע במזג הקר שלו. הוא לא עשה קריירה על סובלנות ופתיל ארוך. בסוף, אם לא תהיה לו ברירה, הוא עלול ללבוש חגורת נפץ ולהתפוצץ בתוך הנגמ"ש. הוא חש נבגד, הוא עם הגב לקיר, ואילו אני נתניהו, בשלב הזה הייתי יורד למקלט.

משהו אחר לשינוי אווירה: רות קוליאן היא אישה חרדית, אם לארבעה, שמנסה כמעט לבדה לחולל מהפכה. היא מגישה בג"צים נגד הדרת נשים חרדיות מהזכות להיבחר. היא ממררת את חייו של הממסד החרדי החשוך, היא פמיניסטית לוחמת עקשנית שסופגת מפלה אחר מפלה, אבל לא נכנעת. כתבתי עליה בעבר פעמים רבות.

רות קוליאן. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

לאחרונה הקימה קוליאן, שאין לה אמצעים ואין לה תמיכה, מפלגה בשם "ובזכותן, חרדיות עושות שינוי". היא רצה לכנסת. אין לה תקציב, אין לה פרסום, אין לה כלום. מה שהניע אותה למעשה המטורף הזה הוא הידיעה שזהו צו השעה. צריך להתחיל את המהפכה איפשהו. מכיוון שהיא נרשמה כמפלגה ורצה כדין לבחירות, היא זכאית לזמן מסך בתשדירי התעמולה, חינם אין כסף.

כסף אין לה. היא ניסתה לגייס באמצעות האינטרנט, וגייסה קצת יותר מ־3,000 שקל. היא צריכה הרבה יותר. אם מתחשק לכם להשתתף במהפכה אזרחית חיונית, תתרמו. אגב, אנשי מקצוע בתחום הפרסום והפקת התשדירים יתקבלו בברכה, כמתנדבים. "הפחד של הח"כים החרדים מאישה בכנסת הוא פחד מאובדן שליטה", אומרת קוליאן, "ברגע שלאישה חרדית תהיה כתובת אמיתית בבית המחוקקים, יתגלו הממדים האמיתיים של מצוקת הנשים החרדיות, ואז כולם יגידו 'איך לא ידענו ואיך לא ראינו'. אז הנה, תדעו, תראו ותעזרו".

מי שרוצה לעזור יכול להקיש "מימונה ובזכותן חרדיות עושות שינוי", זה יביא אתכם ישר לאתר מימונה ולמקום שבו אפשר לתרום.