מטוס עם סמל אל־על נמצא במרכז התמונה, שמיים זרים הנראים כחולים מדי וקבוצה של גברים לבושים בגלביות לבנות רחבות המביטים במטוס הישראלי רגע לפני שהוא ממריא ומנופפים בידיהם לשלום. הנה היא תמונת השבוע. כולה גאווה לאומית והתרגשות בינלאומית.
אין ספק שלאחת התמונות שצולמו השבוע באיחוד האמירויות יימצא מקום של כבוד בחדר העבודה ברחוב בלפור, ליד התמונה של בנימין נתניהו ונרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו, המטיילים על שפת הים יחפים ומחויכים. תמונות אחרות ממליאת הכנסת ומאחורי הקלעים של המשא ומתן עם בני גנץ, תמונות מלאות בזיעה ובשנאה פוליטית טהורה, נעלמו השבוע, כאילו לא היו מעולם.
הנחיתה באבו דאבי. צילום: רשתות ערביות
נתניהו דחה את העיסוק המלוכלך והלא סימפטי בבוץ הפוליטי המקומי והתפנה לזירה המדינית, האהובה עליו באמת. שם אין את פרופ' רוני גמזו וחסידי ברסלב. שם לא קיימים נפתלי בנט, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. בגן העדן המדיני שלו הוא קינג ביבי. מרשה לעצמו להדוף את המחשבות הטורדניות על בית המשפט המחוזי בירושלים ועל האויבים הפוליטיים, ולעסוק במדינאות גדולה. למשל בהסכם שלום עם איחוד האמירויות.
ובכן, זה קרה. המשלחת טיילה בארמונות ובמסגדים. היעד נקבע: על פי גורמים בוושינגטון ובירושלים, הטקס החגיגי של חתימת הסכם השלום יכול לקרות עוד לפני חגי התשרי.
במשרד החוץ כבר עולה השאלה איפה תתמקם השגרירות האמירותית. על הפרק: תל אביב, הרצליה, ואפילו המגדלים החדשים של בני ברק הובאו בחשבון.
על השאלה הגדולה יותר מתחוללת חרושת שמועות: מי יתמנה לשגריר ישראל הראשון בהיסטוריה באבו דאבי? הדיפלומטים המתמחים בעולם הערבי, דוברי ערבית רהוטה ובעלי רקע במדינות מוסלמיות, כבר מוכנים לגשת למכרז. אלא אם כן יעדיף נתניהו למנות לשגריר את אחד מאנשי אמונו, ובתקופה שבה מריחים את ריח הבחירות - להפוך את המשרה הנכספת למינוי פוליטי.
לעומת הדרג הפוליטי המתלהב, אנשי הדרג המקצועי במשרד החוץ מתלהבים מאירוע האמירויות קצת פחות. מי שמכיר את המתרחש מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה הישראלית בעולם הערבי בכלל ובמדינות המפרץ בפרט, יודע כי כל ניסיון להציג את הסכם הנורמליזציה כהסכם שלום בסגנון זה שנחתם עם מצרים טועה ומטעה.
לעומת מצרים העוינת, שהייתה השכנה המפחידה של ישראל ואחרי ההסכם ב־1979 הפכה במה שנראה כנס גלוי לידידה, איחוד האמירויות לא גובלת עם ישראל, אף פעם לא נחשבה אויב ישיר, ואף פעם לא התרחש עימות בינה לבינינו, לא ישיר ולא עקיף. עם מצרים היחסים הידידותיים נולדו כמו באגדות הערביות הקסומות: יש מאין. לא היה דבר ופתאום סאדאת מבקר בירושלים ובגין טס לקהיר.
# # #
יחסי ישראל ואיחוד האמירויות לא נולדו השבוע בביקור החגיגי של המשלחת באבו דאבי. הם החלו מיד אחרי הסכמי אוסלו באמצע שנות ה־90 ובמשך שנים התהדקו ופרחו מתחת לרדאר, בלי לעלות מדרגה ולהפוך לרשמיים. בשונה מקטאר ומעומאן, שמרו הנסיכים האמירותים על פרופיל נמוך ולא פתחו נציגויות ישראליות גלויות. עד פרוץ האינתיפאדה אפשרו האמירויות לאנשי עסקים ישראלים להיכנס למדינה עם דרכונים זרים, לקדם עסקים ולחתום על העסקאות, בלי לשאול שאלות מיותרות על אזרחותם הנוספת, הכחולה־לבנה.
ב־2005 היחסים בין ישראל לאמירויות עלו מדרגה. באבו דאבי התעודדו מסיום האינתיפאדה, ראש הממשלה דאז אריאל שרון הרגיע את המצב, ולישראל הותר לפתוח משרד חשאי, שהיה נציגות דיפלומטית ישראלית לכל דבר ועניין. כבר אז, לפני 15 שנה, ישבו באבו דאבי דיפלומטים ישראלים, כאלו שהייתה להם אזרחות נוספת ודרכון זר. הדיפלומטים הישראלים לא הציגו עצמם ככאלה, אך היו נציגי ישראל באיחוד האמירויות בפועל. אם נשאלו שאלות, טענו שזהו משרד המחבר בין חברות ישראליות לעסקים מהאמירויות. בפועל ידעו כולם במה מדובר, ועדיין דבר לא נאמר בגלוי. ליתר ביטחון.
הכל התהפך ב־2010, עם חיסולו של בכיר חמאס מחמוד אל־מבחוח בבית מלון בדובאי. האמירותים כעסו. הישראלים ניסו לפייס, ללא הצלחה. המשרד החשאי נסגר, הדיפלומטים הישראלים מיהרו לעזוב את המדינה. הקשר נראה אבוד.
הכפור נמשך חמש שנים, שבסופן האינטרסים המשותפים גברו על הלחצים החיצוניים. ב־2015 פתחה ישראל לראשונה את נציגותה הרשמית באבו דאבי, שבאופן רשמי הייתה מסונפת לסוכנות האו"ם לאנרגיות המתחדשות ובראשה עמד דיפלומט משרד החוץ דן שחם, שכנראה יקבל תפקיד גם בשגרירות הישראלית החדשה. בשנים האחרונות היחסים התחממו שוב. ישראלים עם דרכון זר השתתפו בתחרויות ספורט ולקחו חלק בדיונים כלכליים.
כך שההסכם שנחתם כיום אינו הסכם שלום אסטרטגי שמשנה את כללי המשחק, אלא הסכם חשוב עם מדינת מפרץ עשירה מספיק ומשפיעה מספיק בעולם הערבי וגם במערבי.
# # #
"על אף שהאמריקאים הבטיחו שהסכם השלום עם ישראל יבוא במקום הסיפוח, הוא לא יבוטל גם אם ממשלת ישראל תחליט בכל זאת לחזור לרעיון הסיפוח", אמר דיפלומט בכיר מקומי לעיתונאים הישראלים. האמירה הבולטת, שניתנה כמעט בסיום הביקור, הפכה מיד לכותרת המרכזית בארץ.
לאוזן הישראלית הסקפטית, ההבטחה נשמעת חלומית מכדי להיות אמיתית. אך מי שמכיר את הניואנסים ואת הייחודיות של הפוליטיקה המקומית, אינו מתלהב יותר מדי מהאמירה הבומבסטית לכאורה. כל עוד הדברים נאמרו על ידי פקיד, בכיר ככל שיהיה, אוף דה־רקורד ולא מול המצלמות ועל ידי השליט, הם נכונים לעת אמירתם. היום זה כך, מחר זה אחרת.
ויש תקדים דיפלומטי לכך: במשך שנים הייתה לישראל נציגות דיפלומטית בדוחא שבקטאר. אותה מדינה שנחשבת לחברה הטובה של איראן, ושמממנת קבוע את חמאס. הנציג הישראלי בקטאר, דיפלומט בדרג בכיר, לא נקרא "שגריר" או "דיפלומט ישראלי", אבל הרי מה שקובע אינו השם, אלא הסטטוס בפועל. מבחינת ישראל וקטאר, הנציג הישראלי היה שגריר לכל דבר ועניין. הוא הסתובב במדינה וקיים פגישות, בין היתר עם שר החוץ הקטארי ובכירי משרד החוץ.
הנציגות בקטאר החזיקה מעמד גם עם פרוץ האינתיפאדה. החלטת הליגה הערבית דאז, לחייב את כל חברותיה לנתק לחלוטין את יחסיהן עם ישראל, הובילה את מרוקו ותוניסיה לסגור מיד את הנציגויות. הדיפלומט הישראלי בקטאר חיכה לטלפון או לזימון לקראת גירוש, אבל הטלפון לא צלצל. כשהתעייף הדיפלומט הלחוץ מההמתנה המתוחה, החליט להרים את הכפפה ולהתקשר למשרד החוץ הקטארי. "מתי לפנות את המשרד?", שאל. לתדהמתו התשובה שקיבל הייתה: "תישאר, ואל תעשה רעש".
הדיפלומט נשאר, המצב נרגע. הנציגות הישראלית בדוחא פעלה עד למבצע צוק איתן, ואז קטאר החליטה לתפוס צד, וזה לא היה הצד שלנו. הפעם הדיפלומט הישראלי לא נאלץ להמתין הרבה ליד הטלפון, התקשרו אליו מיד.
ובחזרה לימינו: אם המתיחות בדרום או בצפון לא תקלקל את אווירת החג, הטקס ההיסטורי ייערך על מדשאת הבית הלבן בעוד כשבועיים־שלושה. התמונות משם ישמשו את תעמולת הבחירות של הליכוד, שצפויה להתחיל בעוד חודשים ספורים. בדיוק בזמן לכונן יחסים עם עוד מדינה ערבית נחמדה. על פי כל ההערכות, היעד הבא של מטוס אל־על יהיה בחריין שבמפרץ הפרסי. תמשיכו לעקוב.