הוא תמיד יאמר את הדבר הלא נכון ברגע הלא נכון, תמיד ישאל את המורה, רגע לפני הצלצול, אם יש שיעורי בית, ויהיה זה שישבור את "השביתה" שאותה תכננתם בהפסקה כמחאה נגד סגן המנהל הקשוח. החנוניות הזאת שלו תביא אתכם, כילדים, אל סף האלימות, לפעמים, למרבה הצער, גם מעבר לה. מה שאתם לא יודעים הוא שיום אחד הוא יחכה לכם בסיבוב: במקרה הטוב כמיליונר הייטק שיוציא לכם את העיניים. במקרה הרע כפוליטיקאי שיהרוס לכם את החיים.
באופן אישי דווקא הסתדרתי איתם לא רע, עם החנונים, אולי משום שהבנתי שבקלות הייתי עלול להיות כזה: אילו לא הייתי מושך את עצמי בציצית ראשי (לפני שהיה קירח לגמרי) ממציאות של שיעורי פסנתר וחוגי העשרה בטכניון לטובת כדורגל ובנות, אפשר שהייתי דן את עצמי לחנוניות ממארת, כמו אצל אלה שאני פוגש לפעמים בקונקשן: אני חוזר ממשחק כדורגל באנגליה, ממזקקה בסקוטלנד או ממבשלה בגרמניה (מבוסם קלות ומחכה לדיילת שתעבור כבר עם הבקבוקונים הקטנים - הסיכוי היחיד שלי לישון קצת לפני הנחיתה) - והם מפאלו אלטו או השד יודע מאיפה - מחליקים את האייפד לתוך התא הקטן במושב במחלקת העסקים, כדי שיוכלו לשחק קצת "אנגרי בירדס" לפני שיעצמו את עיניהם ויחלמו על אלגוריתמים.
עד כאן עסקנו בחנונים המוכשרים, אלה שהלכו לעתודה. איתם אין לי בעיה, להפך - ברוב תחומי החיים אנחנו זקוקים להם, תשאלו בענף הליסינג. לעומתם, אלה שלא גילו שום סוג של כישרון - הלכו לפוליטיקה.
כשאנחנו היינו עסוקים בניסיונות לפתוח חזיות, הם פתחו דוכן החתמה בוועידה השנתית של "נוער ה...." (השלם את המיותר: מרצ, הליכוד, העבודה, מפד"ל), כשאנחנו יצאנו להסתובב בעולם אחרי הצבא, הם הסתובבו ב"שטח", מחפשים סיכוי לקבל איזה מינוי. כשאנחנו התפרנסנו כסטודנטים מעבודות אבטחה או מאחורי הבר, הם היו כבר עוזרים פרלמנטריים של הח"כ או השר - וטוו בשקידה את הג'וב הבא.
אז מה הבעיה? הבעיה היא שבעוד אנחנו היינו עסוקים בהתקדמות בחיים: תואר אחד או שניים, תוספת קטנה או גדולה לנטו, אהבה ספונטנית או מחושבת שהובילה למשפחה... גם הם הלכו קדימה, כלומר ל"קדימה" (זוכרים?) ועברו בקלות רבה מדי לעמדה של האנשים שקובעים את מהלכי חיינו, מעל לראשינו, והכי גרוע - עם הרצון לנקום על ההשפלה ההיא מהתיכון: על כל פעם שלא בחרו בהם לקבוצה בשיעור ספורט - מס חדש, ועל כל כוסית שלא ראתה אותם ממטר - מלחמה.
נסו להתקרב פעם למערכת הפוליטית ותוכו בתדהמה: "פולישוק" עוד עושה איתה חסד! חבורה של אנשים שלא הייתם נותנים להם לנהל משחקי חברה בערב כיתה, מנהלת תקציבים של מיליארדים וחורצת גורלות. אנחנו מדברים הרבה על שחיתות או על העמדת האינטרס האישי לפני המערכתי (כולנו כאלה, לא הייתי מחמיר דווקא עם הפוליטיקאים), אבל הבעיה החמורה יותר, לדעתי, היא שעם 100 מתוך ה-120 שמאיישים את בית הנבחרים שלנו, לא הייתם שותים אפילו כוס קפה, שלא לדבר על דרינק מחייב יותר.
ומה שמטריד עוד יותר הוא שאפילו בעלי היכולות שביניהם מונעים לרוב מאנרגיות שליליות: אחד יפריט את המדינה לדעת, רק מפני שאנשי העבודה המאורגנת מנעו מאביו הפרופסור המנוח את התהילה האקדמית שאולי הגיעה לו. השני ברא לו גיבור ספרותי - בלש נמוך, שמנמן ומוצק - שגובר בכל ספר על יריב שגבוה ממנו לפחות בראש (הממשלה), השלישי עוד יסגור חשבון עם מי שלעגו למבטא הרוסי הכבד שלו, והרביעי עזב בלבו את מפלגת האם שבה צמח - לא ביום שבו החל מנהיגה להתעמר בו, אלא דווקא ביום שבו חיבק אותו והחמיא "לילד הקטן מאולגה". מי שלא זיהה בין הדמויות האלה לפחות ארבעה מועמדים לראשות הממשלה - שיקום.
ועוד לא אמרנו מילה על ההוא שלא פחד לצאת לרחובות, אבל מפחד שגל אוחובסקי יוציא אותו מהארון, על הנודניק שמחוקק באובססיביות חוקים נגד אלכוהול, רק מפני שמעולם לא הוזמן לאף מסיבה, על האלוף שמעולם לא היה רמטכ"ל, ומשום כך הוא נחוש להראות שהוא יודע איך לנהל מלחמה ו... על בוז'י הרצוג - הוא לפחות לא מנסה להתחזות.
אז מה הפלא שהבחירות מעצבנות אותנו? הרי את האנשים שמבקשים לעצמם מקום בפרלמנט, לא היינו מקבלים לאף "פרלמנט" של שישי בצהריים ואילו הם, מצדם, הולכים לעשות לנו בדיוק את מה שלא הצליחו לעשות לבנות היפות בתיכון.