משה כחלון, יו"ר כולנו, הוא בחור על הכיפאק ואישית אני גם מחבב אותו. בליכוד הוא נחשב פוליטיקאי מצטיין. הוא יודע לקלוע ללבם של אנשי התקשורת ולהתחבב על אנשי מרכז המפלגה. בפריימריז תפס את המקומות הראשונים.
בשלהי הקריירה כשר תקשורת קפץ כיתה וביצע את הרפורמה בסלולר. למרות המחיר (פיטורי עובדים ושחיקת הפנסיות) אין ויכוח שמבחינה צרכנית זו רפורמה חשובה. אז מדוע בכל זאת לא אצביע כחלון ולמען הגילוי הנאות גם לא התלבטתי הרבה? משום שהצלחתו בסלולר היא כמו שעון המראה פעמיים את השעה הנכונה. ההצלחה מוסברת בשילוב של תזמון נכון, גיבוי רגולטור, גיבוי תקשורתי חסר תקדים וחדשנות טכנולוגית שאפשרה את המהפך.
אלא שעוד לא קם הפוליטיקאי שרפורמה אחת הופכת אותו למנהיג. ההצלחה בלבלה אותו וגרמה לו לחישוב מסלול מחדש. הוא שדרג את מעמדו בציבוריות כרפורמטור המסוגל להסתכל בעיני הטייקונים הגדולים, הבנקים, המונופולים וקבוצות הלחץ ולא להשפיל מבט.
העובדה שכחלון התרועע בעברו עם יצחק תשובה או קובי מימון, חברו הקרוב, לא מבלבלת אותו. נתעלם גם מהעובדה שהוא חבר קרוב של אנשי עסקים כמו אילן בק החיפאי, יו"ר הסניף הישראלי של ענקית הביטוח הבינלאומית AON. כחלון השכיל לנצל את ההצלחה בסלולר שבאה בזמן טוב (המחאה החברתית), עשה אקזיט מהליכוד והקים מפלגה עצמאית. כולנו היא אם כל מפלגות האווירה. הטיקט העיקרי, ועל כך אין עוררין, הוא המאבק ביוקר המחיה, אבל זו אינה מדיניות כלכלית.
על סמך הקבלות בסלולר כחלון מכר את עצמו כמי שמסוגל להזיז הרים וגבעות. במצע כולנו הוא הבטיח להוריד את יוקר המחיה בדיור, במזון, בבנקאות ובפנסיה. מה שחסר הוא רק איך מגשימים את כל הטוב הזה. אגב, האם בגלל יש עתיד נעדרו מהמצע הרפורמות החיוניות בבריאות?
אני בספק אם כחלון יצליח במשימתו, ולדעתי הוא עצמו יודע את זה. כשניסה כשר תקשורת להפוך את בנק הדואר לבנק חברתי, נכשל כישלון חרוץ הן מסיבות פוליטיות (החשש להתעמת בוועדים) והן מסיבות מקצועיות (בנק ישראל). כשר רווחה הוא נימק את התנגדותו לשיפור התנאים הסוציאליים במחויבות קואליציונית. אז כיצד יוכל לקדם רפורמות עתידיות, אם יהיה בעתיד כבול למשמעת קואליציונית?
היעדר ביטחון עצמי ואחיזתו התמוהה בטיקט האנטי־עסקי (למרות הצהרות התמיכה בתעשייה) מסבירים את היעדרותם מרשימת כולנו לכנסת של תעשיינים או אנשי עסקים בולטים. ולא שמועמדים כאלה היו חסרים: אבי גבאי, מנכ"ל בזק לשעבר ואיש אמונו של כחלון, הודר ממנה. מפכ"ל המשטרה לשעבר משה קראדי רצה מאוד, אך כחלון חשש מקרבתו העסקית ליצחק תשובה. רואה החשבון אלי כהן, המשנה למנכ"ל הכשרת היישוב, הוא איש המגזר העסקי היחיד המופיע ברשימה (מקום שמיני). אני מכיר אותו אישית, אבל איש עסקים מוביל הוא לא. כהן שובץ בזכות חברותו וקשריו עם כחלון מימי הליכוד. כחלון מסרב משום מה לקבל תרומות מבעלי הון והופך למפלגה היחידה הנוהגת כך. מדוע?
היעדר ביטחון עצמי וכליאתו מרצון בקונספציות של עצמו היא כנראה התשובה. אני לא חושב שמי שתורם למפלגה עושה זאת רק כדי לקבל משהו. האם אנשי המגזר העסקי אינם אזרחי המדינה בעלי דעה פוליטית עניינית?
למרות השקיפות שבה מתהדר, כחלון מסרב עדיין לחשוף את בעלי ההון שתורמים למכון לחקר הרפורמות במכללה האקדמית נתניה, שעדיין מפנקת אותו בשכר של 35 אלף שקל לחודש.
אגב שקיפות, אפילו יאיר לפיד, שר האוצר לשעבר, הגיש הצהרת הון תקשורתית. אז למה מחכה כחלון? בחודשים האחרונים הובעה התקווה שמחוץ לרחם הליכוד יתגלה כחלון כפוליטיקאי שחוזר לקרב עם סכין בין השיניים. התנהלותו מאז הוכיחה שהוא לא התרומם מדרגת פוליטיקאי אפור לדרגת מנהיג. את ביבי הוא מיעט לתקוף, וכשזה קורה - הנימה מתנצלת. הוא ממשיך להלך על בהונותיו וממעט לקחת סיכונים.
פוליטיקה היא עניין של ניצול הזדמנויות. העובדה שכחלון סירב למחיר ההתאבדות שביבי היה מוכן לשלם עבור ריצה ברשימה משותפת היא טעות פוליטית חמורה. עם שריון ל־7־9 חברי כנסת, תפקיד שר אוצר, שמירה על עצמאותו המפלגתית ותופינים נוספים, כחלון היה מסוגל להזיז הרים וגבעות. אבל החשש מלקיחת סיכונים, ביטחונו עצמי מעורער ודבקותו במנטרה של ריצה עצמאית השאירו אותו בחוץ.
לגבי לפיד טען במצעו ש"הוא אולי רוצה, אבל לא מסוגל". זה משפט שמתלבש על כחלון בול. אני מקווה למען ידידי אלי כהן שכולנו תצא לפחות עם שמונה מנדטים, כך שייצא לי להתפעל מהחוויה של כהן כחבר כנסת.