בחירות מהבוידעם: הגיע הזמן לשנות את חוק התעמולה

הכוונה הייתה טובה. הרעיון היה שאדוני המדינה באותה עת לא יעשו שימוש מופרז בתקשורת הדלה על מנת להסית את הציבור ולעודד אותו לתמוך בהם. הרעיון הדמוקרטי שנצרב במגילת העצמאות הופנם על ידי הרוב הפוליטי בכנסת, שרצה לאפשר הזדמנות שווה לכל המפלגות. אך כוונות טובות לעיתים מובילות אל הגיהינום.  
 

חוק הבחירות (דרכי תעמולה) 1959 הוא לכאורה טכני. החוק מגדיר את תקופת הבחירות - 90 יום לפני המועד, אך יש בו גם הוראות שמתייחסות למועדים אחרים: 42 יום לפני הבחירות, 14 יום לפני וגם סקרים שפרסומם מותר רק עד שישה ימים לפני מועד הבחירות. החוק יורד לפרטי פרטים: גודלן של המודעות המותרות בפרסום חוצות, מספר המודעות, השימוש באולמות לצרכי תעמולה, אותיות המפלגה ועוד. אולם מעבר היותו טכני, מדובר בחוק מהותי ודמוקרטי, שנועד להבטיח שוויוניות בין כל המבקשים לממש את התהליך הדמוקרטי ולהיבחר למוסדות הציבור. 
 

עכשיו, הפילוסופים של המשפט נוטים להכליל ולומר שחוקים שמחוקקים הפרלמנטים הם נצחיים, וששינויים מדעיים, טכנולוגיים, דמוגרפיים, גאוגרפיים ואחרים, שלא ניתן היה לצפות אותם בעת חקיקת החוק, אמורים לקבל פרשנות משפטית עכשווית. עוד הם טוענים שתפקיד בית המשפט הוא להעניק להם פרשנות מתאימה, שתכיל גם את השינויים המתחוללים במהלך העיתים. 
 

כשמדובר בחוק הבחירות היה צורך בשינויי חקיקה בכדי להתאים אותו לשינויים הטכנולוגיים שהיה בהם כדי להשפיע על התעמולה. ואכן חוק הבחירות עבר שינויים אחדים, בעיקר נוכח הופעת הטלוויזיה והשפעתה על חיינו. התיקון לחוק מפרט את המותר והאסור והזמנים המדויקים לשידורי התעמולה ברדיו ובטלוויזיה. 
 

אולם השפעתם של שידורי התעמולה פחתה עם השנים וכיום סבורים מומחים לתקשורת המונים כי הם מיותרים וחסרי השפעה, ולא עומדים בקנה אחד עם ההשקעה הכספית, שחלקה מגיעה מהחשבון הציבורי במסגרת חוקי מימון המפלגות. 
 

מעבר לזה שידורי התעמולה אינם שוויוניים: דקות השידור ניתנות לכל מפלגה לפי מספר חברי הכנסת שלה בכנסת היוצאת. אולם לפי ההיגיון הדמוקרטי החלוקה אמורה להיעשות אחרת, הרי את חברי הכנסת היוצאת הציבור מכיר, ולכן יש לתת זמן שידור רב יותר לרשימות חדשות.

פרשנות מרחיבה
 

סוגיה נפרדת, שלא נחזתה על ידי המחוקק וטרם נמצא לה פתרון חוקי, היא תעמולת הבחירות באינטרנט וברשתות החברתיות, שהפכו למדיום המשפיע ביותר. 
 

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות ליצור פרשנות מרחיבה לחוק, לגבי המותר והאסור ברשתות החברתיות, באמצעות עתירות ליושבי ראש ועדת הבחירות המרכזיות, שופטי בית המשפט העליון. ואולם השופטים - בעיקר השופט מישאל חשין בתפקידו כיו"ר ועדת הבחירות, והשופטת דורית בייניש שכיהנה באותו תפקיד - סרבו להכיל דרך הפרשנות משפטית את החוק על הרשתות החברתיות. 
 

טענתם העיקרית, החוקתית, הייתה שאם המחוקק מבקש לצמצם את גבולות חופש הביטוי בתקופת בחירות, עליו לעשות זאת בחקיקה מפורשת ולא במשתמע - והם צדקו.
 

למרות החלטות עקרוניות אלו של שופטי בית המשפט העליון, הכנסת לא מיהרה לשנות את חוק הבחירות ולהכיל אותו גם על האינטרנט והרשתות החברתיות. יש להניח שכל אחת מהמפלגות סברה שהניו-מדיה עשויה לשמש אותה לטובתה, ולכן לא כדאי להגביל אותה בחקיקה. 

הזדמנות שווה
 

בארצות הברית, אם כל הדמוקרטיות, אין הגבלות על מפלגות ופוליטיקאים בתקופת בחירות. האמריקאים בחרו בדוקטרינה של "הזדמנות שווה", שמשמעותה שכל פוליטיקאי רשאי לעשות תעמולת בחירות בכל שעה שיחפוץ בה ובכל מדיה שיחפוץ בה, בתשלום או בחינם, ובלבד שאמצעי התקשורת יתנו הזדמנות שווה לכל פוליטיקאי, יהיה אשר יהיה, ובאותם תנאים לעשות תעמולה שווה. 
 

ההוראה המגבילה היחידה היא שבתקופה הסמוכה לבחירות המחירים שניתן לגבות יהיו מחירי המינימום הנהוגים באותה מדיה. הדמוקרטיה האמריקאית חיה בשלום עם דוקטרינת "ההזדמנות השווה", ואולי ניתן ללמוד ממנה משהו שיועיל גם לנו.
 

ראוי שיו"ר ועדת הבחירות יקים ועדה ציבורית רחבה של מומחים מתחומים שונים, שתכלול גם פוליטיקאים. הוועדה תציע לכנסת הבאה חוק בחירות (דרכי תעמולה) חדש ושוויוני, שימנע מצבים מגוחכים שמצריכים לעיתים את יו"ר ועדת הבחירות המרכזית להורות על הוצאת השטקר מהשקע, בעת ראיון חדשותי עם מועמד, משום שהוא עושה תעמולת בחירות.