הוועדה המסדרת: השמאל מערער על עצם הלגיטימיות של שלטון נתניהו

הם לא מבקרים את נתניהו. הם מנסים לשכנע אותנו ששום דבר שהוא עושה איננו לגיטימי. לא לגיטימי מצדו לנאום בקונגרס, לא לגיטימי מצדו להגיד שאבו מאזן אינו פרטנר, לא לגיטימי מצדו לקבוע סדרי עדיפויות שהולמים את מה שביקש הבוחר, לא לגיטימי לקבוע כשר חינוך מי יישב בוועדה שמחלקת את פרס ישראל, אף שתקנון הפרס קובע שזה בדיוק תפקידו. אם זה היה תלוי בבני אותו מיעוט קטן אך קולני שמנהל כאן את האקדמיה, את התקשורת ואת התרבות, הם שהיו קובעים לאן צריכה המדינה ללכת ולאן לנתב את תקציבה.
 

החלטת ראש הממשלה להזיז את פרופ׳ הירשפלד אכן צריכה לעורר שאלות קשות. לא על מי שהוציא אותו מהוועדה. על מי שהכניס אותו אליה.
 

הסיפור הזה החזיר אותי אל פרשה שחשפתי ב״מעריב״ ביולי 2002. הירשפלד היה אז חבר, יחד עם הפרופ׳ יהודה פרידלנדר והפרופ׳ זיוה שמיר, בוועדת השיפוט שהייתה אמורה לבחור את חתן פרס א.מ.ת בתחום הספרות. הוועדה בחרה פה אחד בס. יזהר, וברוב קולות - מול דעת המיעוט של הירשפלד - גם באהרון מגד.

כשוועדת הפרס העליונה הוציאה הודעה מסודרת ופרסמה ברבים את שמות הזוכים בכל הקטגוריות, נדהמו פרידלנדר ושמיר לגלות שמישהו זרק לפח את ההמלצה שלהם על מגד והשאיר על כנה רק את זו שהכתירה את יזהר.
 

הפרשה עוררה סערה גדולה. הטענה הייתה שבוועדת הפרס בחרו להשאיר את מגד בחוץ, חרף המלצתה המפורשת של ועדת השיפוט, משום שעמדותיו הפוליטיות שלא תמיד מצאו חן בעיני השמאל, לא התאימו לחבר השופטים. שמו של ס. יזהר החליק להם בגרון יותר בקלות.
 

אבל זה היה רק הסיפור הקטן. משום שעוד התברר שבדרך אל מחיקתו של מגד, מישהו שכתב את נימוקי הוועדה כפי שנוסחו על ידה. במקום שבו נכתב כי ״שני הסופרים נמנים עם טובי הסופרים של דור תש״ח״ וש״יזהר ומגד השפיעו עמוקות על דור המדינה... ויצירותיהם מהוות נכסי צאן ברזל של תרבות ישראל המתחדשת״, מחק מישהו את שמו של מגד, העביר את ההמלצה מלשון רבים ליחיד, ואף הוסיף כמה מילים משלו, כשהוא קובע שיזהר נבחר ״בזכות היותו הסופר העברי הגדול ביותר החי עמנו״.
 

פרופ׳ פרידלנדר, שניסח את ההמלצות המקוריות, זעם. ״משפט כזה לא יכול היה לצאת מפי לעולם״, אמר לי אז, ״מכיוון שאני, שנתתי פרס ישראל גם לאהרן אפלפלד, שהוא לא סופר מינורי, לא יכול לקבוע כזה דבר. מה זאת אומרת הגדול ביותר? סופר הוא לא כדורגלן. יש פה אבק הונאה״. אז מי, אם כן, מחק? גם פרידלנדר לא ידע אז.
 

בעקבות החשיפה שלנו, ב״מעריב״, נחלץ הירשפלד לגונן על ההחלטה לדחוק החוצה את מגד. במאמר שפרסם ב״הארץ״ הוא פרש את גרסתו לאירועים, גרסה שנתגלתה במהרה: מחוררת וככזו שאינה תואמת את העובדות.
 

הירשפלד טען כי ״בישיבה משותפת״ שקיימו פרידלנדר, שמיר והוא, נבחר ס. יזהר לבדו ושאחרי הישיבה הזאת, לאחר שכבר הוכר יזהר כזוכה היחיד, שלחו שני עמיתיו מאחורי גבו מכתב נוסף לוועדה וביקשו להוסיף את שמו של מגד. פרידלנדר ושמיר, שנדהמו מהסיפור שהמציא הירשפלד, כינו אותו שקרן. ״לא היו שני מכתבים״, נשבעו.

אריאל הירשפלד, לא מפריד בין פוליטקה וספרות. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
 

התקשרתי אז לשופט גבריאל בך, שעמד בראש ועדות הפרס כולן. בך אישר שלסיפור של הירשפלד אין ידיים ורגליים. שלוועדה הגיע רק מכתב אחד שבו הומלצו מגד ויזהר. ״אני מכיר רק את המכתב הסופי שנשלח על ידי פרופ' פרידלנדר ושהודיע על הבחירה ביזהר פה אחד ועל הבחירה במגד ברוב קולות. לא ידוע לי על שום מכתב אחר״, אמר בך.

הירשפלד השתמש במילים בוטות כלפי מגד, ששנה אחר כך זכה בפרס ישראל, כאילו היה כתב של עיתון לילדים. ״אמרתי שזה מגוחך״, הסביר הירשפלד, ״שאי אפשר להעלות על הדעת לבחור גם במגד, כי הוא לא עומד ברמה הזאת. הוא סופר לא חשוב משום בחינה״.
 

בעקבות הדברים של הירשפלד פניתי אז אל פרידלנדר ושמיר וביקשתי שיספרו לי מה בדיוק אירע באותה ״ישיבה משותפת״, שאותה תיאר הירשפלד ב״הארץ״, ישיבה שבה לטענתו התקבלה ההחלטה לבחור ביזהר לבדו. ״סיפור הישיבה הזאת הוא עוד שקר של הירשפלד״, אמרה לי אז פרופ' שמיר, ״אני מציעה לך לחזור אל הירשפלד ולשאול אותו איפה בדיוק נערכה הישיבה הזאת. לא הייתה בינינו אפילו ישיבה אחת. זו המצאה שלו. הכל היה בטלפון״.
 

חזרתי להירשפלד. הירשפלד הודה שאכן לא נערכה אף ישיבה. כשהירשפלד, במצוקתו, בחר להאשים את פרידלנדר ושמיר כאילו הם שעירבו שיקולים פוליטיים בבחירתם במגד, לעגו לו השניים בתגובה. ״אותנו, שהענקנו פרסים לעמוס עוז ולאמיל חביבי, לנתן זך וליצחק לאור, קצת קשה להאשים בהטיה פוליטית״, אמרו.

לא מפריד בין פוליטיקה לספרות
 

פרידלנדר ושמיר אולי לא מערבים את הפוליטיקה בשיקוליהם, אבל הירשפלד, שעכשיו מקונן על הדחתו משיקולים פוליטיים, כבר הודה בעבר שהוא בעצמו מערב גם מערב את הפוליטיקה והספרות.
 

דרור אידר הזכיר שלשום ב״ישראל היום״ עד כמה נהג הירשפלד בעבר להדיר אחרים, משום שעמדותיהם הפוליטיות לא נעמו לו. עד כמה כשהוא טוען שמישהו פוגע בו על רקע השקפותיו, הוא מסתובב עם שק של חמאה על ראשו. אידר חזר אל פסטיבל המשוררים שהתקיים בשנת 2006 בירושלים, שהירשפלד היה מנהלו האמנותי, אל החלטתו שלא להזמין אליו את המשוררת חוה פנחס כהן ואל התבטאותו מאוחר יותר, שלפיה יש לו בעיה עם עמדותיה הפוליטיות. ״יש איזו אי קבלה מבחינתי של מכלול פועלה ועמדותיה״, הסביר הירשפלד בראיון ל״הארץ״.
 

״האם כמבקר אמנות וספרות אינך מסוגל להפריד בין איכות יצירה אמנותית של אדם לבין תפיסתו הפוליטית־חברתית״, נשאל. ״אי אפשר לבצע הפרדה מוחלטת״, השיב ביושר. ״יש לי בעיה איתה. היא אישה פעלתנית מאוד. היא מפרסמת מאמרים ודעות בכל הזדמנות. הדעות הללו הן חלק ממי שהיא. מצד אחד, העמדות שלה בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים לא אחראיות ולא מוסריות בעיני. מצד שני, היא נוהגת איזה ערפול אידיאולוגי שחשוד עלי... הערפול הזה, ה׳גם וגם' הזה שהיא נוהגת, מאפשר לה לדעתי שימוש לא לגמרי מוסרי בסמלים שבשיריה״.
 

הירשפלד, שתמך בסרבנים ובסרבנות, צריך לדעת שלתמיכה כזו עשוי להיות מחיר. כי סרבנות היא לא רק עבירה על החוק. סרבנות היא סוג של קריאה נגד הממלכה. המחויבות לחופש הביטוי ולחופש הדעה מכריחה את הממלכה לאפשר לאנשים לומר כל שעל לבם, אבל היא לא מחייבת את הממלכה להעניק להם פרסים, להושיב אותם בוועדות חשובות ולכבד אותם.

גם הטענה שלפיה יצירתו של יוצר עומדת בפני עצמה ויש להפריד אותה מעמדותיו, היא טענה שיש לה גבולות. האם נכתיר, לדוגמה, סופר מכחיש שואה בפרס ישראל ונטען שעמדותיו אינן רלוונטיות לעניין הפרס?
 

הסיפור הזה הוא בעיקר סיפורה של צביעות. הוא סיפורם של מי שלא הייתה להם בעיה כשאקו״ם החליט שלא להעניק לאריאל זילבר פרס על מפעל חיים. הוא סיפורם של מי שלא צעקו ביומני החדשות כשאוניברסיטת חיפה החליטה שחתן פרס נובל, הפרופ' ישראל אומן, פסול מלקבל את התואר דוקטור לשם כבוד בגלל דעותיו.

הוא סיפורם של מי שראו את חברתם למחנה הפוליטי הליברלי, יולי תמיר, פועלת להדיח ממשרד החינוך את המורה ישראל שירן, רק משום שהעלה שאלות על ההוראה ללמד בכיתה את ״מורשת רבין״, ולא מחו.
 

אספו את כל מי שיצאו להגנתו של הירשפלד, חתני פרס ישראל, סופרים ואמנים, הקישו את שמם בגוגל, ותבינו מאיזה רקע באים הזוכים בתחומים הללו. כל מי ששמע את ג'ד נאמן, חתן פרס ישראל - מי שתיאר בעבר את נוכחות צה״ל ביהודה ושומרון כ״משטר עריצות... שאינו בוחל בשיטות של עינויים, צנזורה, מחנות מעצר ובתי כלא, גירוש ומעשי רצח״, וקבע ש״האוטופיה הציונית בשנת 1948 המיטה על הפלסטינים את אסון הנכבה״ - תוקף את החלטתו של ראש הממשלה, מבין על מה מדובר פה.
 

לא דמוקרטיה מעניינת את להקת הזועקים הנוכחית ולא פלורליזם. איש מהם לא חשב לגוון פעם את הצלילים שבוקעים מהתקשורת הישראלית. איש מהם לא חשב שכדאי שבוועדות הפרסים הללו יישבו גם פרצופים אחרים.

די היה לקרוא השבוע ברשתות החברתיות את מה שכתבו עיתונאים רבים, כדי לחוש בהיסטריה מהולה בהתנשאות. התחושה שמישהו נכנס לסלון הפרטי שלהם ודרך על השטיח בלי לקבל רשות. זה שלהם. רק הם יקבעו מי יחליט, מי ייתן פרסים ומי ראוי לזכות בהם.
 

בתזמון מושלם פורסם אתמול שהסינמטק בחיפה החליט לערוך ביום העצמאות הקרוב פסטיבל סרטי נכבה. הנה, כבר מכינים אותנו, הנה עוד מבחן לחופש הביטוי. ואכן, כדי לשמור על החופש הזה, חובה על מי 
 

שממונים על התרבות בישראל לאפשר לסינמטק לקיים את הפסטיבל. לאפשר ומיד לחתוך לו מהתקציב הציבורי שהוא מקבל. כי חופש הביטוי מחייב את המדינה לתת לכל אחד לצעוק את מה שעל לבו, אבל לא מחייב את המדינה לממן לו את מערכת ההגברה.

• • •

ממשלת ישראל צריכה למשול. בשביל זה היא נבחרה, גם אם כמה דמוקרטים בעיני עצמם לא מבינים את זה. כשהממשלה החליטה בעבר להעניק אפליה מתקנת לערביי ישראל בתחומים שונים, כולל במכרזים של שירות המדינה, זו הייתה בעיני החלטה עקומה ושערורייתית, שמשאירה יוצאי צבא בעמדת נחיתות. אבל ההחלטה ההיא הייתה החלטה לגיטימית של ממשלה שקיבלה מהרוב מנדט לקדם את מדיניותה.
 

אם הרוב בוחר ממשלה שתומכת בבנייה ביהודה ושומרון, אז צריך לבנות ביהודה ושומרון. ואם הרוב בחר במי שמקדם את היצירה הציונית, אז זה בדיוק מה שצריך לעשות. לא יכול להיות שכשהשרה יולי תמיר ממנה איש כלבבה לממונה על לימודי האזרחות זה הגיוני, וכשגדעון סער עושה את זה הוא עובר על חוקי המשחק.

כי הסכנה הגדולה לדמוקרטיה לא באה מההדחה של אריאל הירשפלד מוועדת פרס ישראל. הסכנה הגדולה לדמוקרטיה באה מכיוונם של מי שמנסים להפוך באופן שיטתי כל החלטה של הממשלה הנבחרת לבלתי לגיטימית.
 

כעת צריך לראות אם ההחלטה החשובה והאמיצה של בנימין נתניהו תישאר כמהלך נקודתי של טרום בחירות, או שנראה אותו סוף־סוף מממש, באיחור של 38 שנה, את המהפך של 1977 ומביא לציבור אמירה תרבותית אחרת, שהוא כל כך צמא לה. זה קרב חשוב על פרצופה של המדינה. לנתניהו אסור למצמץ בו.

מחלת הפוליטקלי קורקט

יו״ר הבית היהודי, השר נפתלי בנט, נפל השבוע קורבן לאחת המחלות הקשות של החברה הישראלית. מחלת הפוליטיקלי קורקט. מדובר במחלה קשה שלא מאפשרת לומר את האמת, מחשש שמישהו ייעלב.
 

״מי שניסה לטייל בנגב בשנים האחרונות״, אמר השר, ״יודע שהוא לא יכול כבר להשאיר רכב ליד המכתש הקטן, או ליד אחד הנחלים, כי בוודאות יפרצו לתוך הרכב ויגנבו. וגם בגליל, לחקלאים גונבים את הטרקטורים, וגם להר הזיתים, הר הצופים ומזרח ירושלים אי אפשר להיכנס״.

נפל במלכודת הפוליטיקלי קורקט, נפתלי בנט. צילום: יח"צ
 

האמירה הזאת פתחה דיון על הפשיעה והאלימות במגזר הערבי, כשלכולם היה נוח ללכת על הראש של השליח. יונית לוי התלהמה עליו השבוע כמו שלא ראיתי אותה מתלהמת כבר הרבה זמן.
 

ובכן, מדי פעם מומלץ להגיד את האמת. והאמת היא שהמשפט שאמר בנט שיקף את המציאות כהווייתה. כולם יודעים את זה. באין ספור טיולים יצא לי להשאיר את הרכב בחניון מסודר, רחוק ממסלול הטיול,  רק מחשש הפריצות.

בנט לא המציא את זה. מטופש במיוחד היה ערוץ 2 ששלח כתב שלו למכתש הקטן, כדי להחנות שם רכב ולהראות שאחרי כמה שעות לא קרה לו כלום. בראבו. ואם אני אכניס בחורה לתא של בני סלע והיא תצא משם שלמה ובריאה, מה תגידו? שחייבים לערוך לו משפט חוזר?
 

צריך להגיד את הדברים בקול. כן, ערביי ישראל מעורבים בפשיעה באופן חסר פרופורציות למספרם באוכלוסייה. ערביי ישראל הם בערך חמישית מאזרחי המדינה אבל הם אחראים ל־55% ממעשי הרצח, ל־54% ממעשי ההריגה ול־51% מאירועי השוד החמורים.

הם מחזיקים נשק לא חוקי במספרים שגבוהים פי עשרה מהיהודים, ומספרם בבתי הסוהר כמעט שווה למספר היהודים. אז מה סיפור ההיעלבות הזה? מי אתם חושבים אחראי לגניבות הרכב בנגב? השוודים? הטורקמנים? מישהו לא יודע מי עומד מאחורי כל בעיית הפרוטקשן בדרום? טיילו קצת בנגב וראו כמה מוסדות מאובטחים על ידי חברות שמירה בדואיות. האם זה רק משום שהבדואים שומרים הכי טוב, או שיש עוד סיבה?
 

יש למישהו ויכוח על סיפור הגניבות החקלאיות שעליהן דיבר בנט? צאי מהאולפן, יונית לוי, ותשאלי חקלאים. תשאלי את אנשי ״השומר החדש״ שמשגיחים להם על העגלים ועל הטרקטורים. מי גונב אותם? לא ערבים? תשאלו את ראש מועצת חורה כמה כלי נשק לא חוקיים מסתובבים אצלו ביישוב. אני שאלתי. הוא העריך שלכל משפחה שנייה יש נשק. אז מה כל ההצגה הזאת?
 

זה אותו דיון צדקני שמתנהל סביב הבידוק בנתב״ג. זה נחמד לכאוב את כאבם של הערבים שנאלצים לעבור בידוק לא נעים אף שרובם המוחלט תמים. גם לי זה מפריע מאוד. אבל לכל המצקצקים בעניין הזה הייתי מציע לעלות לטיסה של אל־על בלי הבידוק הקפדני הזה.

כן, זה נשמע לא טוב. אבל עם העובדות אסור להתבלבל. לא כל הערבים מחבלים, אבל כל המחבלים ערבים. אז חאלס עם ההיתממות הזאת. מילא הפוליטיקאים, שיעסקו בהשמצות. אבל מהעיתונאים אפשר לדרוש שיתרכזו בעובדות.