כל סבב בחירות הוא גורלי במדינת היהודים. מה חדש? על הטרור מעזה נאם גם משה דיין. מן הקיפוח וחוסר השוויון הזהיר גם מנחם בגין. חמינאי לא מפחיד יותר מנאצר. דאע"ש לא אכזרי יותר מכוחות הבעת'. פשוט אלה מכורים ליוטיוב ואלה מעדיפים לשחוט בחשאי. והמצב הכלכלי? טוב, אף פעם לא חילקו פה סנדוויצ'ים חינם להמונים. ובכל זאת, ולהבדיל מן התחושה שאין חדש תחת השמש, הבחירות הללו שונות לחלוטין מכל מה שהכרנו עד היום, משתי סיבות. הראשונה, מפני שזו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שאחת משתי המפלגות הגדולות ביותר היא מפלגה שהרעיון הציוני אינו יושב בנוח עם חלק ניכר מהנהגתה.
 
סיבה נוספת המייחדת את הבחירות הללו היא שזו הפעם הראשונה שהמפלגה השלישית בגודלה תהיה כנראה מפלגה ערבית, הרואה בעצמה "פלסטינית" ואשר מסרבת לגנות את "המאבק העממי" נגד ישראל. במילים אחרות, אם המחנה "הציוני" ינצח בבחירות וילך לממשלת אחדות, מסיבות ריאליות, נקבל ראש ממשלה שחושב ש"מדינה יהודית היא מושג מוטעה" וראש אופוזיציה, איימן עודה, שפועל בעד סרבנות ואי גיוס לצה"ל. והנה המתכון הבטוח לתחילת הסוף.
 
חשוב להבהיר: אני בטוח שבוז'י הרצוג לא באמת חשב שיוסי ("הנכבה היא כמו שואה") יונה יצטרף בקלות כל כך לרשימה, בזמן שזוהיר ("אני לא ציוני, אני ערבי") בהלול יצטרף גם הוא, וכל כך ירגיש בבית עם סתיו ("התקווה היא שיר גזעני") שפיר, וכו'. 

אבל ההיסטוריה מעולם לא נכתבה על פי מידת הכוונה אלא על פי מידת התוצאה. פלא שהם קראו לעצמם "המחנה הציוני"? אדם צועק את שחסר לו, חקק פעם מאיר אריאל בסלע. בקיצור, סיבוב כזה עוד לא היה לנו במדינת היהודים. השאלה מה אפשר לעשות עם זה. שכן אם נביט באחוזי ההצבעה בפריפריה משנת 2013, היכן שהמדינה היהודית אינה רק מושג חלול אלא ערך, נבין שאנשים מוותרים מראש על התקווה לחיים ריבוניים בסגנון החלום העתיק זה 2,000 שנה.
 

הנזק שיכולה לעשות ממשלה שחסרה את האמונה בצדקת הדרך עם אופוזיציית שמאל קיצוני ביותר־שמאל, הוא עצום. לבנות אפשר ב-60 שנה, אבל להחריב אפשר גם בקדנציה. מספיק אזרוח של כמה אלפי מסתננים, הקלת איחוד משפחות ערביות, הכרה גורפת בכפרים בלתי חוקיים בנגב, עם איזה תיקון קל לחוק השבות - ואנחנו על הגל. עוד נתגעגע לימים שהמילקי היה פה יקר.
 
הכל עניין של אחוזי הצבעה. והסיפור האמיתי של הבחירות הללו הוא המדינה היהודית. עתידה וקיומה של ישראל כמדינה ציונית. כל השאר הסחה. לא סתם שופכים פה מיליוני דולרים על ארגונים שהמטרה שלהם היא "פשוט להחליף". הרי מה אכפת להם מה יהיה מחר? הם גם ככה לא צופים עתיד בטוח לבית הזה. אם לא נלך להצביע, כולנו, אלה המאמינים באמת בצדקת המדינה היהודית, נסלולאת הדרך לתחילת הסוף. כי אלה שכן יצביעו לא מאמינים ברעיון. זה משהו שאנחנו, הציונים האמיתיים, לא נוכל לקבל בשום אופן. בבחירות האלו חייבים לצאת ולהצביע. זה הזמן לקרוא, "ציונים החוצה".

הכותב הוא מנכ"ל תנועת “אם תרצו"