מאיר דגן לא עבר מימיו חוויה כזו. ב־2001 היה לו סיבוב פוליטי קצר כמנהל יום הבחירות של הליכוד, אצל אריאל שרון. דגן הוא איש צללים. מאחוריו קריירה ביטחונית שאין מפוארות ממנה: מימי יחידת ״רימון״ שחיסלה את הטרור ברצועת עזה, ששת הימים, יום כיפור, חטיבה 188, פציעה קשה, עיטור העוז, אין־סוף קרבות פנים אל פנים, ואחר כך שמונה שנים הירואיות במוסד, שלמרבה הצער אי אפשר לספר מה בדיוק קרה בהן.
מאיר דגן הוא אחד הלוחמים האמיצים ביותר בתולדות מדינת ישראל. אלוף במילואים, גיבור ישראל, פצוע צה״ל, ראש המטה ללוחמה בטרור. המוות לא מפחיד אותו, ואת זה יודעים הסובבים אותו גם בימים אלה. הוא מעולם לא דיבר מול 50 אלף איש. הבטתי בו אתמול. רזה, חיוור, רועד, מודע לגודל השעה. עומד, בשארית כוחותיו, מול ההמונים, דומע, מנגב את הדמעות, מכחכח בגרון החנוק, ומדבר. מדם הלב הרותח.
עד הכדור האחרון
מי שעוקב אחרי דגן יודע שהוא בשליחות. במקביל לקרב על המדינה, הוא מנהל קרב על החיים. הסיכויים שלו לא גבוהים באף אחד מהקרבות הללו, אבל הוא יילחם עד הכדור האחרון. בעודו מדבר, קיבלתי לסלולר את תגובתו של ח"כ יריב לוין, יו״ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. ״הפטפטת חסרת האחריות של מאיר דגן״, כתב לוין, ״גורמת נזק אדיר לביטחון המדינה. דגן פועל ממניעים פוליטיים ברורים והשנאה לראש הממשלה עיוורה כבר מזמן את יכולתו לראות את המציאות... דגן מעז לפגוע באופן שיטתי במאמץ הישראלי ובביטחון של כולנו...״ וכו' וכו׳.
הפעם האחרונה שנתקלתי בח״כ לוין הייתה בבחירות לנשיאות המדינה. היה זה בין הסיבוב הראשון (בו ניצחו ריבלין ושטרית) לסיבוב ההכרעה השני. לוין שוגר אז לשליחות חשאית. מי ששיגר אותו היה הפטרון שלו (של כולנו), בנימין נתניהו. לוין הלך לחדרם של הח״כים מיהדות התורה, כדי לנסות לשכנע אותם ברגע האחרון להצביע בעד שטרית, ונגד המועמד ממפלגתו שלו, איש ארץ ישראל והליכוד ראובן ריבלין. למה? כי במשפחת נתניהו לא סבלו את ריבלין. לוין ניסה אז, בשפה רפה, להכחיש את הידיעה הזו, אבל הוא יודע שהיא נכונה.
לתומי סברתי, שלוין יסרב בפעם הבאה לשליחויות שפלות כאלה. גם אם השולח הוא, שוב, בנימין נתניהו. ובכן, טעיתי. לוין, שבילה את השירות הצבאי שלו כמפקד מגמה באולפן לערבית ביחידה 8200 (על פי ויקיפדיה), לא יתקרב לתרומתו של מאיר דגן לביטחון המדינה גם אם יחיה אלפיים שנה ברציפות. אבל הוא מקבל הוראה ומסתער על איש כדגן, בן למעלה מ־70, שכל מי שמכיר אותו יודע שאין לו שום שאיפה פוליטית ואין בו שום שיקול זר. הדבר היחיד שיש למאיר דגן להפסיד היא המדינה שהוא וחבריו בנו כאן, בדמם ובגופם.
שוב פועל בשליחות נתניהו. יריב לוין. צילום: פלאש 90
תגיד, ח״כ לוין: למה הם ״שונאים״ כל כך את ראש הממשלה? כולם. כמעט כל מי שהיה שם, לידו, בחדרים ובדיונים הכי חשאיים. לכולם אותה דעה. את דיסקין ניסיתם ללכלך עם בדיה הקשורה למינויו או לאי מינויו לתפקיד ראש המוסד. שקר גס. את אשכנזי ניסיתם ללכלך באמצעות שליחיכם בתקשורת וברשויות האכיפה. אגב, דעתם של המכהנים בתפקידים האלה כעת אינה שונה בהרבה מדעתם של קודמיהם. על ידלין עוד לא דיברנו, טוב הוא עכשיו בפוליטיקה. ויש עוד רשימה ארוכה, כולל אלה ששירתו, שלא בטובתם, תחת נתניהו בקדנציה הראשונה שלו (אמנון ליפקין־שחק ז״ל, למשל). למה, ח״כ לוין, בסופו של דבר מגיעים כל האנשים האלה, משמאל, מימין ומהמרכז, לאותה תובנה לגבי הדרך בה מוליך אותנו ראש הממשלה נתניהו?
לפחות הם לא ניסו לעשות גם ממאיר דגן שמאלן עוכר ישראל. אפילו לתעלולים של יריב לוין צריך להימצא גבול. כך לפחות חשבתי. ואז הגיעה לסלולר תגובת הליכוד. כן, ניחשתם נכון. גם מאיר דגן שמאלן.
דרוש מנהיג דובר אמת
ביום שישי האחרון פרסם ״ידיעות אחרונות״ (נחום ברנע) את מסמך הוויתורים של נתניהו במסלול החשאי במו״מ מול הפלסטינים. התגובה של נתניהו לפרסום הייתה התגובה הקבועה: ״נוני מוזס״! ככה זה עובד שם. או שזה נוני מוזס, או שזה מני נפתלי, או שזה שניהם ביחד, או שזה ״השמאל״. מה לעשות, והמו״ל של ידיעות הוא באמת מוזס, אבל המסמך שריר וקיים והידיעה מדויקת. המסלול החשאי הזה נחשף כבר מזמן על ידי אמיר תיבון ב״וואלה״, הפרטים היו ידועים לעיתונאים רבים (אני ביניהם), חלקים בצבצו פה ושם. עכשיו האמריקאים נתנו לברנע את הדבר האמיתי וברנע עשה מה שהיה צריך לעשות: פרסם אותו.
מצד שני, גם לנתניהו יש קייס כאן. מזווית הראייה הצרה שלו, הוא לא ויתר על כלום. כדי להבין את זה, חובה להבין את נתניהו. הוא כאן כדי להעביר זמן, לרמות את כולם, לבלף, להסכים ולהתחרט, לשגר שליחים שימשכו את המו״מ עד השנייה האחרונה, ואז להיעלם, או לחזור בו, או להמציא משהו. כך הוא חתם בזמנו על הסכם וואי־פלנטשיין, ואז חזר ארצה ופוצץ אותו. כך הוא ניהל מו״מ על החזרת הגולן עם אסד האב ועם אסד הבן. בשני המקרים (תשאלו את רון לאודר) הוא הסכים לרדת מהגולן, ובשני המקרים חזר בו. כך הוא שיגר את הנשיא פרס למו״מ מול אבו מאזן. גם פרס צויד באותן הסכמות לאותן הבנות בדיוק, ואז, רגע לפני שהוא חותם עם אבו מאזן בעמאן, ביבי חזר בו. וכך גם הפעם.
זה הקטע איתו. הוא פשוט משקר להם. לוקח אותם לטיול עד הבאר, ואז נעלם. הבעיה היא שאפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן. אי אפשר לרמות את כולם, כל הזמן. איש בעולם לא מאמין למילה אחת של נתניהו. זוהי הבעיה הכי קשה שלנו. שמענו את זה במפורש בשיחה המוקלטת ההיא בין סרקוזי (ידיד אמת של ישראל) לאובמה. אנחנו שומעים את זה ״אוף רקורד״ כמעט מכל מנהיג בתבל. קו האשראי של נתניהו קרס, הצ׳קים שלו חוזרים, הוא הוכרז חשבון מוגבל. כדי להביא את דברו בפני העם האמריקאי הוא היה צריך לסלול דרך בורמה עוקפת לקונגרס, להסתכסך עם הבית הלבן באופן חסר תקדים, לנצל את שארית הקרדיט שיש לנו שם ולחזור הביתה עם מחיאות כפיים אבל בלי שום הישג ממשי.
מדינת ישראל, והעולם, זקוקים למנהיג שידבר אמת. שיחליט מה הוא מוכן לעשות, ויעשה. שיגבש עמדה על מה הוא מוכן ללכת, וילך. ואם הוא לא מוכן, שיגיד. יש אלף דרכים לייצר אשראי בינלאומי בלי להחזיר שטחים. אפשר להעביר את נטל ההוכחה לצד השני, כפי שעשה אולמרט. אפשר להקפיא בנייה מעבר לגדר, ביישובים המבודדים. אפשר לחשוב מחוץ לקופסה. אפשר להגיד ״כן, אבל״ על היוזמה הערבית. הדבר היחיד שאי אפשר להמשיך לעשות, זה לשקר. ונתניהו מתעקש. למה? כי השליחות האמיתית שלו היא להישאר ראש ממשלה ולאפשר לגברת נתניהו להמשיך למחזר בקבוקים בנחת. אם לא היה חושב על עצמו, היה תוקף את תשתית הגרעין האיראנית, במקום לנאום עליה.