משהו מוזר קורה לקראת סופה של מערכת הבחירות הזו. כאילו המכונה הבירוקרטית של המערכת הממסדית בישראל החלה לשנות כיוון. אנשים שיושבים בצומתי הכרעה כאילו מבינים שהם אמורים לפעול באורח שונה. מבקר המדינה, היועץ המשפטי, בג"ץ והמנהל האזרחי בגדה נוהגים בזמן האחרון כאילו באורח שונה.
הכל בכאילו.
אני הרי לא מאמין בקונספירציה מכוונת אלא בהצטברות מקרים שיש להם אולי מכנה משותף, אבל לא תכנון משותף. בטח לא כוונה לערער על סדרי שלטון קיימים. לא ברור אם זה הסיכוי לחילופי שלטון, משהו במים או סתם מין הבנה קולקטיבית שכך זה לא יכול להימשך.
נדמה שיש יותר ויותר מקרים של התייצבות פקידים וחיילים בצד הנכון של החוק והנורמה. באיתמר למשל עצרה משטרת ש"י, בעידוד צה"ל, כמה "אנשי ביטחון" מקומיים בגלל "טיפול" נוקשה בפלסטינים. או ההחלטות לחקור את הוצאות מעון ראש הממשלה, או פרסום דוח המבקר במחירי הדיור ודווקא עכשיו. כותבים בכירים ב"ישראל היום" מבקרים לפתע את בנימין נתניהו. יכול להיות שהעכברים חשים שצלעות הספינה מתפוקקות, והם תופסים אומץ?
אפילו המגזין "את" מצפצף על לשכת ראש הממשלה ומפרסם כתבה שבה מככבת שרה נתניהו כפיגוע אופנה שעבר דיאטת פוטושופ רצחנית, בדרכו להפוך למטח בוץ נוסף בפרצוף המתכרכם והולך של הזוג נתניהו. או החלטת השופטים העליונים גרוניס, נאור ועמית להרוס תשעה מבנים בעפרה. שלא לדבר על מגרון. דחפורים של המנהל האזרחי גילחו לפני שבועיים את כל מבני ההתנחלות, והאירוע עבר בלא תגובה מצד המתנחלים.
מה הולך כאן!?
הרי מגרון איננה שונה מכל התנחלות אחרת. תזכורת: בנובמבר 2011 הצהיר איווט (מילה זו מילה) ליברמן כי הימנעות מהריסת מגרון היא תנאי להמשך חברותה של מפלגתו בקואליציה. בדצמבר 2003 נערך במגרון טקס הכנסת ספר תורה בהשתתפות אלפים, ובהם עשרה חברי כנסת של הליכוד שדקלמו רתת שלא ייענו למשמעת קואליציונית אם תפונה מגרון. מה קרה היום? הרי תקופת בחירות היא הזמן הנכון להרים קול זעקה, ומצד ימין דום שתיקה. איפה הנערות הבוכיות והנערים המדובללים הזועקים "ארץ ישראל", איפה החייל הגיבור שנעקר מביתו, איפה רבנים שקורעים קריעה? איפה דני דיין כשצריכים להגמיש את החוק ואת השכל הישר. ואיפה יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת, שאמר בימים ההם "תיגדע היד שתונף על מגרון"?
כלום. השוחט שחט והשיטה פרחה ולפתע נעלמה לה. נכון ליום שלישי בשבוע שעבר עדיין ניצבות שם שתי אנטנות, שבג"ץ אישר ארכה של חודש להריסתן, והשטח הוחזר לבעליו. וכל זה קורה כאילו הבית היהודי לא איימה לעזוב את הממשלה אם מגרון תפונה. כאילו לא חתמו כ־200 רבנים וראשי ישיבות על מכתב לממשלה שלא לפנות את מגרון: "כל ארץ ישראל, לכל חלקיה, הרי היא נחלת ה' והיא אחת מהמתנות הטובות שנתן הקב"ה לישראל".
"שונא מתנות יחיה" נאמר במשלי, אז אולי יש לנו סיכוי. שקט גמור שורר היום על הגבעה הקירחת, ושקט גמור שורר במערכת הפוליטית. הסיבה: מי רוצה לחולל מהומה סביב כישלון מוכח? ומה יגידו אזובי הקיר בבית היהודי אם הליכוד שותק? יירו בתוך הנגמ"ש? הרי זה כישלון משותף, ובעיקר הם חוששים שהעקירה הנוכחית תתכתב עם שבר ההינתקות כאשר דבר ה' הופר אז כהיום בעצת רשעים (צה"ל ובית המשפט).
גם במחנה השמאל לא חוגגים, משום שכולם שם עסוקים היום בחיבוק ימנים מאוכזבים, וזה לא הזמן לדחוף להם אצבע לעין.
אם ירצה הבוחר
בגלגול הקודם של פינוי מגרון (2011) שוגר לתקשורת כתמיד זוג המתנחלים הצעיר והתורן על חמשת ילדיו, על תקן ואלה הטף מה פשעו. איתי הראל (בנו של ישראל), ממייסדי מגרון, סיפר בעיניים נוצצות כיצד הקימו במגרון את ביתם, ואילו חיי קהילה תוססים פורחים במקום, וכיצד ישבו עם נציגי הממשלה ממשרד הביטחון וממשרד השיכון שדאגו לתשתיות ו"כרגע יש לנו תוכניות מאושרות ל־500 יחידות דיור והוא מקנח במנה האחרונה הקבועה: "נישאר כאן לנצח".
קרקע פלסטינית פרטית? "מעולם לא הייתה כאן קרקע פלסטינית, אף אדם לא נטע עץ ובנה בית, בכלל אין שום דבר של ערבים, זה שלום עכשיו חיטטו בניירת והלכו לספר לערבים שזה שלהם".
ועדיין, הריסת מגרון היא לא סיבה למסיבה. המתנחלים קיבלו דיור חלופי במחירי כלום על חשבון כספי מדינה ואדמות פלסטינים, ותהליך הפינוי ארך אי אלו 15 שנים.
הכל החל ב־1999 בתרגיל רמייה מתוכנן של "שמירה" על חפירות ארכיאולוגיות. אחר כך "שמרו" על אנטנה ולבסוף התנחלו. רק ב־2006 הוגשה העתירה הראשונה, ואחרי כחמש שנים של התדיינות הוכח שמסמכי הבעלות מזויפים. זה לא שזמביש וחברת אמנה זייפו מסמכים; הטכניקה היא שפלסטיני מזייף ומוכר לפלסטיני אחר, והם מגיעים לנוטריון שחותם כחוק, ופלסטיני נוסף (הרשות מטילה גזר דין מוות על מוכר אדמות ליהודים) מוכר לזמביש, וכולם רוחצים בכסף שמשמן את המערכת כולה.
ב־2012 מורה השופטת בייניש לפנות, המדינה והמתנחלים מצפצפים. באוגוסט 2011 הורה בג"ץ להרוס את מגרון עד 31 במרץ 2012, אבל זה קרה רק בסוף פברואר 2015, אז פונו המבנים האחרונים שבה.
מעבר למהומת הבחירות, זהו הקרב על הלגיטימיות של שלטון החוק במדינת ישראל, ובהקשר הרחב - על הלגיטימיות של מדינת ישראל עצמה. בהנחה כמובן שהלגיטימיות הזו לא ניתנה לישראל במעמד הר סיני, והיא קיימת אך ורק במסגרת החוק הישראלי והבינלאומי. האם המגמה הזו תימשך גם אחרי הבחירות? רק כאשר תוקם קואליציית שמאל.
במקרה הנחיתי בשבוע שעבר פגישה עם מייקל אורן, הרכש הבלונדיני (לשעבר) של כחלון בעל האקצנט האמריקאי. אורן הגיע לארץ כמתנדב בקיבוץ גן שמואל, נשוי למתנדבת מקיבוץ עין דור, צנחן ושגריר לשעבר בוושינגטון. אם להתעלם מכך ששוגר לשם על ידי נתניהו, הוא הציג עמדות סבירות בנושא המו"מ המדיני והמסגרת לפתרון. לא הצהיר סתם שתי מדינות בלה בלה, אלא דיבר על אפשרות פינוי התנחלויות מבודדות. אותך לכחלון, אמרתי לו. אורן זע קצת באי נוחות. בכל זאת דיפלומט לשעבר, אבל הסביר: "אנחנו מדברים בינינו בפתיחות גמורה, וכחלון נתן לי מנדט לדבר בנושאים האלה מצד הזווית המדינית"; ומיד הוא נמלט אל המנטרה "אבל עכשיו אין עם מי ועל מה לדבר".
תהיתי אם זה בגלל הבחירות, אבל אורן אמר שזה משום ש"אין פרטנר ואבו מאזן לא מוכן". אורן עצמו בחור סימפתי, אבל את הבלוף הזה חייבים לפוצץ. אבו מאזן אכן לא רוצה מו"מ - אבל רק עם נתניהו. בצדק גמור הוא לא רוצה לשבת עם האיש ששיקר לו פעם אחר פעם. חצי מדינת ישראל וכמעט מרבית מנהיגי העולם החופשי, מאובמה עד מרקל, אינם מוכנים לשבת עם נתניהו בגלל שקריו ותעלוליו. סרקוזי אף כינה אותו "שקרן". ראש הממשלה האחרון שקיבל אותו היה ראש ממשלת יפן. אחרי שביבי דיבר על עסקי הקזינו של אדלסון הוא סירב לשמוע. ביפנית זה להשליך מכל המדרגות. אי"ה (אם ירצה הבוחר) זה יקרה לו גם בישראלית.