המפא"יניקים החדשים: להחליף את הבדאי הלאומי ואת שרה אנטואנט

כשבתי הבכורה ירדן (רק אני קורא לה פוצו) נולדה בבית חולים לנוקס היל שבניו יורק, התעלפתי. ד״ר נסלסון, שוודי מהלוק ומהסוג שאדולף המשופם היה אוהב, צרח: ״אתה ישראלי דפוק! אמרת לי שאתה חובש, שסייעת בהרבה לידות במדבר סיני״.
 

אבל אמא של פוצו צחקה בזכות האפידורל, ואמרה שקשה לי עם דם של משפחה, עם דם של אחרים אני בסדר. כשבתי השנייה, יולי (רק אני קורא לה גולו) נולדה בשיבא, הרופא פרופ' משיח לא היה בסביבה. הוא בטח היה בחלטורה אחרת, כי שכח מהאלף ירוק שהנחתי לו ביד בשטרות קטנים, כפי שביקש בשביל להיות נוכח.
 

אבל כשגיא אלכס (רק אני קורא לו סאשה) נחת בישראל אור ליום חמישי, אני רק נישקתי אותו ובכיתי. הוא הביט בי בעיניו הכחולות כאשר נתתי לו שקית במבה, אמר ״אבא, בה״, כדי שאפתח לו אותה. אלה שתי המילים היחידות שסאשה בן השנתיים וחצי יודע בעברית. הוא מעולם לא יצא מוולגוגרד, למען האמת הוא מעולם לא יצא מבית היתומים מס' 4 בעיר הזאת. פתאום, בתוך פחות מיממה הוא טס למוסקבה, נסע שלוש שעות בעיר הלוך וחזור לשגרירות, וטס הביתה לישראל.
 

מעניין איך מוחו של הפעוט מתרגם את כל ההתרחשויות הקדחתניות האלה. הוא אנרגטי, חייכן וחכם. הוא בילה את שנותיו הראשונות בקבוצה שכללה שלושה ילדים אוטיסטים, וכל ה-12 מפגרים בהתפתחותם לפי הרף של ילדים בגילם. הוא מעולם לא אכל מזון קשה. מהפעמים שבהן הגענו אמו ואני לבית היתומים, הריח של התבשילים הדוחים נדבק לי לאף ולא עזב אותי ימים רבים. התנאים בבית היתומים לא היו קשים. הוא טופל באופן הטוב ביותר, כולל פיקוח רפואי צמוד, ופעילות שמתאימה לבני גילו. המטפלות חיבקו ונישקו אותו, אבל זה לא כמו חום של אמא.
 

מאז שכיפוש קיבלה אותו מרשויות הרווחה ברוסיה שלשום, הוא לא ירד לה מהידיים. כאשר הוא הפך לשלנו רשמית, תו מרותי לה: אז מה, כיפוש? משפחה, הא?

את זוכרת שהבטחתי לך, שיהיה בסדר? זו אחת מההבטחות הבודדות שקיימתי בחיים, ואת אחד מבני האדם היחידים באנושות שזכה לזה. אז תעריכי. ״אני יודעת, מאמי. זה מה שרציתי, משפחה״, אמרה.
 

כן, פתאום בגיל 56, יש לי ילד קטן, בעוד לחברי שבגילי יש כבר נכדים שגדולים מסאשה. כאשר הוא יתגייס אהיה בן יותר מ-70, בתקווה שבכלל אהיה. איך אני אוכל בגיל הזה להגן עליו מביבי ושאר דיירי אגם הדרעק בכנסת שמוכרים לנו אשליה איראנית? חבל שלא קראתי לו כורש. הוא גם הגיע בפורים, וגם אם חזונו של ביבי יהפוך למציאות והפרסים יכבשו אותנו, כפי שהם עושים כבר 3,000 שנה, השם הזה היה יכול לסייע לו איכשהו.
 

הרבה אנשים שליוו אותנו בתהליך האימוץ המפרך והמפרק רגשית, שארך שנתיים בדיוק, אמרו לנו שאנחנו עושים מצווה. אולי, אבל המטרה הייתה ונותרה לאפשר לכיפוש להיות אם, ואם זו מצווה אז סבבה.

 

עכשיו סאשה יהיה בהסגר של שבועיים בבית, כי אלה ההנחיות של העובדות הסוציאליות, כדי שיסתגל למסגרת החדשה. הן טוענות שהוא צריך להסתגל. יש לו חדר מקסים, ימבה צעצועים חינוכיים כאלה, כדורים ובעצם מה לא. אבל שבועיים במעצר בית? אני היית משתגע, אני מאוד מקווה שהוא לא. מצד שני, למעט היממה של המסע ארצה הוא לא יצא מהבית מאז אוקטובר, כי הטמפרטורות מתחת לאפס לא אפשרו את זה. אין לסאשה דת, הוא לא הוטבל, ואם לא היה מגיע למדינה הכי גזענית באנושות, שאם לא כתוב לך ״יהודי״ בסעיף הלאום אתה אזרח סוג ז', זה לא היה מדיר שינה מעיני. שיגדל ויבחר מה הוא רוצה להיות. אבל זו בעיה כאן אצל היאהוד. אז ניאלץ להעביר אותו את התהליך המשפיל של גיור. אני רק מקווה שזה לא יותיר בו טראומה, ניתוח הברית למשל.

אני בטראומה מאז שהייתי בן שמונה ימים. אפילו אמרתי את זה לרופא היחידתי, באימון במתקן אליקים פעם, שאני זוכר איזה מישהו עם זקן ואזמל ביד, מטפלים לי באיבר. אז הוא אמר שנדבר על זה בדרך לצור, והוא יעמיק בבעיה. הוא היה סבבה של מפקד, חבל רק שבדרך חזרה מצור לנקודה הוא איבד חצי רגל בגלל מטען צד.
 

אז יהיה ניתוח, אני אחסל חפיסת סיגריות וחצי עד שהילד יקיץ מההרדמה, אבל זהו. זה בשבילי גיור. אם החניוקים יתחילו עם הבלגן של בית כשר, הפרדת כיורים, שכיפוש תלך עם פאה וגרבונים בקיץ ושאני אסריח בתוך איזה טלית קטן מיוזע, זה לא יקרה. לא כך רצה אלוהים את היהודים, ואם מישהו אומר אחרת, רק שיוכיח לי, ואז הכל יהיה בסדר.
 

פתאום, בגיל השלישי שלי, כשהבנות הגדולות מתייעצות איתי על מה ללמוד באוניברסיטה, אני צריך לבחור לבני הקטן גן. פתאום הסוגיה של הסייעות הפכה למאוד רלוונטית בשבילי. כי זה מאוד חשוב מי תאכיל אותו נקניקייה סרוחה, או שניצל תירס, או איזה זבל מסחרי אחר. ממש חשוב. כדי להרגיל אותו לגן, יש לנו בבית שולחן וכיסאות של גן.
 

ישבתי על הכיסא, הברכיים הגיעו לי לסנטר, וכשקמתי הרגשתי בקע בסרעפת. אלו לא מושבים בשביל מישהו בגילי, לא נשלח אותו לגן אנתרופוסופי, כי בגנים כאלה האבות הם הסייעות בימי שישי. איך אני יודע? שתי בנותי היו בגנים כאלה, והגננת שתמיד הייתה עם סינר מטונף ושאריות אוכל של הפעוטות בשיער, נהנתה להתעלל בי. "רון, תקנח לאבישג את האף. אתה לא רואה שנוזל לה?". שאבא שלה יבוא ויקנח, אני יש לי פטור מסחלה כזה, הבנת? "אבא שלה היה תורן לפני שבוע, עכשיו תורך".


הן נהנו לספר לי מה חושבת עלי הגננת. ״אבא, היא אמרה שאתה חולה בראש״. זה נכון, היא צודקת, אל תכעסו עליה, ואל תספרו לאמא. אבל האמא ידעה בכל זאת. כיפוש החליטה שסאשה המתוק ילך לגן אמנות פרטי. באמת בזול, רק 4,000 שקל בחודש, וזה קרוב, ברחוב שלנו. מיד אישרתי, רק אמרתי לה שאני לא הסייעת.

״לא, מה פתאום, מאמי. אתה רק תוציא אותו אחה״צ, כדי שאני אוכל לחזור לעבודה. ותהיה איתו עד שאשוב״. הא כפרה, התחלנו? את זוכרת מה שהבטחת לי כשאמרת שאת רוצה ילד? אמרת שאני פטור ממשימות, ואני רק בכיפיות של ים וספארי וסרטים. מה נהיה פתאום השינוי הזה? ״אין בעיה. אני אקח מטפלת, זה יעלה עוד 5,000 שקל בחודש. אתה רוצה שאני אעבוד, נכון?״.
 

וואו, איך אכלתי את הלקרדה הזאת? אני, עם כל הניסיון שלי בחיים, שבהם התעלמתי ממניפולציות רגשיות. איך תמיד היא מביאה אותי לקטעים האלו של אול-אין, ומביטה בי לתוך האישון כאילו שיש לה זוג אסים ביד. בסדר, אני אוציא אותו מהסטאלג הזה, את יודעת כמה אני אוהב מוסדות חינוך. ״יופי מאמי, ייתכן שגם תצטרך לקחת אותו בבקרים, אם תהיה לי ישיבה מוקדמת. זה בסדר, נכון? אתה לא מקטר לי עכשיו?״.
 

מה פתאום, קטן עלי. אני מסיים לעבוד באחת וחצי לפנות בוקר, נרדם בשלוש וחצי, מה זה בשבילי לקום בשבע? אז מה אם כל החיים אני קם ב-11 לפחות? את רוצה גם שאהיה בוועד של הגן? עם האמהות החד-הוריות האפוטרופאיות בשכונה, שמדברות עם הצאצא רק באנגלית וצרפתית? ״לא, מאמי, זה לא יקרה. נכון שאני לא רחבת אופקים כמוך, שקוראת את ה׳סידני הראלד׳ וה׳טוקיו טיימס׳ בנט, אבל אני לא מכניסה את הראש לתוך פה של לביאה, גם היא כבר פוחלץ. אתה פטור מהוועד״.

בנמל התעופה שרמוטייבו במוסקבה בילה סאשה שעתיים בחדר משחקים. איזה ילד מגודל ניסה לחטוף ממנו איזו סלסילת פירות מפלסטיק. הוא הטריד אותו פעמיים בכוח, בשלישית סאשה דפק לו את הסלסילה בראש, המגודל פרץ בבכי ונעלם. אבא היה גאה מאוד.
 

את שומעת, כיפוש, כדאי שניקח את סאשה לחוג קרב מגע לפי תורת דניס האנובר. הוא פיתח שיטת הגנה ושליטה עצמית, שנקראת דניס הישרדות. זה מדהים, הילד יהיה ממושמע, חסר פחד גם מגדולים, וילמד להגן על עצמו. מה את אומרת? אני אקח אותו לחוג, יש בהרצליה, זה עלי. ״תגיד לי, אתה פסיכי? מה נסגר איתך? הילד בן שנתיים וחצי״.

פטריק קים? את יודעת מי זה? הלוחם הקוריאני עם אצבעות ידיו המסוקסות? שהחבר׳ה בגל״צ כתבו את החוברות עליו כחלטורה? אז הוא התחיל בגיל שנה, איך שהתחיל ללכת. ״וואללה? יפה לו לקוריאני הזה. חשבתי שאתה כתבת חוברות כאלה״. לא, אני לא, אני כתבתי בשביל אורי שלגי רק חוברות סקס, שגם אותן תרגמתי, בקראטה הייתי חלש. ״בסדר, אל תקריז אותי, פן אתנמר עליך. גיא ילמד לפרוט על פסנתר, לוחמים יש לנו מספיק. באמת, מאמי, אל תהפוך את הילד לחיה רעה״.
 

מה קרה לך? הוא הולך לגן ואח״ב לבית ספר. את יודעת שילדים הם כוחניים ואכזרים. אם יפגין חולשה, עוד יסנג׳רו אותו. ״אמא שלו מרוקאית, הסר דאגה, היא תשמור עליו״.

ב-17 בחודש סאשה יגיע לקלפי עם אמא ואבא להצביע לבוז׳י. הוא עוד לא מבין, וחבל שההצבעה הדמוקרטית הראשונה שיראה בחייו תהיה הצבעת מחאה. כיפוש ואני לא סופרים את בוז׳י הרפה ולא את ציפק׳ה פיט-פוט. כל המפלגה שלהם נראית כמו חבורה שמבלה בערבי שירים ישראלים של שנות ה-70 - 80 שמנחה יונתן כהן במועדון בעיר. אתה מביט בהם, מקשיב להם, ואתה שואל את עצמך: מי כאן עם הבאנג?
 

אבל חובה להתעלם, כי חייבים להעיף את הזוג המלכותי מהבית ברחוב בלפור. קודם כל שיעוף, אחרי זה נראה מה נעשה עם השיבוט של הרפה וההיא שמחליפה מפלגות כל שנתיים. אחרי שסיימתי לצפות בעונה השלישית של ״בית הקלפים״, התברר לי שקווין ספייסי ורובין רייט יותר אמיתיים על המסך הקטן, לעומת המציאות שלנו עם ביבי והקיסרית שלו, שרה־אנטואנט. מתוך הערכה לפועלו של רה״מ נתניהו, לטובת העם היהודי בתפוצות (את היהודים בארץ, הוא הרי לא רואה ממטר), אני מאחל לו שסוף הקדנציה שלו יהיה זהה לסוף העונה בבית הקלפים. לא רוצה לעשות ספוילר, לאלו שלא הקדישו יומיים לצפייה ב-13 פרקים.
 

מרוב התפעלות ממעצב השיער של ביבי, על הגוון הכחלחל־אפרפר (כמה עולה לנו הספר הזה? הוא גם מגלח קירחים? למה שלא יבוא אצלי?) נדרשתי לזמן כדי לזהות שהקשיש ליד הקיסרית שמחאה כפיים בהתלהבות בעת הנאום בקונגרס (צפיתי ב-CNN, לא אוהב דחיית סיפוקים), זה אלי ויזל. כל כך התפעלתי שביבי שזר את השואה בנאומו והזכיר את השריד ויזל שמרוב התפעלות, בא לי להקיא. לא רק ויזל שרד את השואה!!! יש גם ניצולים בישראל, שאין להם מה לאכול, ואין להם כסף לתרופות, והם מחביאים עד עצם היום הזה שרידי מזון מתחת למזרן.
 

אבל הבדאי הלאומי שלנו, ראש ממשלה שמשקר לנו בכל יום נתון, לא רואה את ניצולי השואה, שלא חיים כמו אלי ויזל, בכבוד וביקר. להזכיר את ויזל ולהתעלם במפגיע מאנשים ששרדו את התופת כמוהו, זה פשע של הונאת האנושות. בזבזנו כאן 11 מיליארד דולר על הכנה לתקיפה באיראן שלא הייתה, רק בשנים של ביבי כרה״מ. בשליש מהכסף הזה היינו דואגים לכל מחסורם של ניצולי השואה, ופותרים את בעיית חוסר המזון של כל עניי הארץ. אבל את ביבי מעניינות התשואות הרפובליקניות ששלדון אדלסון קונה בשבילו מכספי מהמרים. בארץ הוא הרי לא מסוגל לקבל הנהון מהציבור, בטח שלא מחיאות כפיים.

אז בגלל זה, אבל לא רק, סאשה, כיפוש ואני נצעד לקלפי, כדי להחליף את הבדאי הלאומי, בבוז׳י שיתאמן בלשקר לנו החל מ־18 במרץ. סאשה המתוק עוד לא יודע, אבל איני סומך על אמא שלו, שתשים את הפתק הנכון במעטפה.

נכון שאחרי שצפתה בעימות הטלוויזיוני, היא הסכימה איתי ועם איווט, שהכל קרקס. אבל אני מזהה אצלה חיבה קלה ליאיר׳קה החתיך. ״מאמי, הוא נראה לי עייף נורא״, היא סחה לי בעת שכחלון טחן אותו דק. כיפוש, את באה לי לא טוב. האיש שרלטן, אז בואי נסכם שהוא שרלטן עייף, אבל את לא תצביעי לו, אנחנו לא מצביעים בעד, אנחנו בעד הנגד. והנגד לצערי זה שני הליצנים האלו ממפא״י.

נדמה לי ששכנעתי אותה, אבל מהיכרות עם האובייקט, חייבים לוודא. לכן כאשר נגיע לקלפי, אני אלך לחניוק הקרוב ביותר מוועדת הקלפי, אחמיא לו שסוף־סוף הוא עובד במשהו, אפילו אם זה רק ליום אחד, זה גם טוב. ואחרי המחמאות, אסביר לו שמאחר שאנחנו עם פעוט, ניכנס אל הפרגוד ביחד, כי אחרת לא ניתן להצביע. ואם הילד יהיה ללא אחד מהוריו, הוא יבכה ואולי אף יעשה את צרכיו על הרצפה, בסמוך לשולחן הוועדה. פעולה שהייתי עושה בשמחה, אם רק היו מאשרים לי. ולא הייתי מסתפק רק בהשתנה.

ואז אני אוכל לוודא משמעת סיעתית של הבית. לא הצבעתי 29 שנה, עד לבחירות 2013. אז נקראתי לדגל בשביל שאול מופז. הוא אכזב אותי. הפעם אצביע לכנסת ה־20, ובתקווה שלא אצטרך להיקרא לדגל בשביל לגרש עוד רה״מ אחד שאשתו מתעלקת על הקופה הציבורית, לא יראו אותי בקלפי, עד שסאשה יצביע לראשונה בעוד 15 שנה. אז אלך איתו, כדי להסביר לו שבמשפחת קופמן, אף פעם לא מצביעים בעד, אלא רק נגד.

אפילו שאמא שלו החליטה שהוא יהיה אוהד של מכבי בכדורסל, כי מכבי מייצגת את ארץ ישראל (תוצאה של סירוס טלוויזיוני של המוח בערוץ 1, עשרות שנים), הילד ילמד ממני אות מהות האנדרדוג. לתעב את החזק, הכוחני והמניפולטיבי, תמיד עדיף.