אי אפשר להתחיל בלי האמת: אמת אאוט, מחל אין. ניצחון אישי כביר לבנימין נתניהו. הישג אלקטורלי חסר תקדים: מבור של 18 מנדטים בסקרים פנימיים ו-20 בסקרים ציבוריים, ל-29 מנדטים (בואכה 30), בפחות משבוע ימים. 
 
המראה תלולה כזו לא זכורה בזמן החדש. הוא הוסיף לכוחו למעלה מ-50% תוך ימים ספורים. כן, זה היה על חשבון כל שאר החברים בימין, וזה עלה בשדות שרופים ונזקים מדיניים לטווח ארוך, אבל זה השתלם. לנתניהו, כמובן.
 
ועוד כמה דברים מתבררים הבוקר: עם ישראל אוהב לדבר חברתי-כלכלי, אבל בסוף מצביע בטחוני. המרכז-שמאל בישראל יוכל לנצח רק עם מועמד ביטחוניסט מובהק (ע"ע תקדימי רבין וברק). לימין יש את מנוע הצמיחה הטוב ביותר: הערבים. אלה שכאן, ואלה שמסביב. 
 

נכון לרגע זה, האביב הערבי, יחד עם האינתיפאדה השנייה לפניו, לקחו את הישראלים ימינה. כן, העניין החברתי על ראש סדר היום, אבל פעם בכמה שנים הישראלים מאפסנים אותו והולכים להצביע בטחוני. בעיקר כשמפחידים אותם. הו, כמה שהפחידו אותם בשבוע האחרון, בחודש האחרון, בקמפיין האחרון. 
אין תסריט אפוקליפטי שנתניהו לא מינף. דאע"ש על הגדרות, הפצצה האיראנית עושה דרכה לתל-אביב, גדודי מצביעים ערבים פושטים על הקלפיות (עם חגורות נפץ?). זה עבד. בטח שזה עבד. זה כמעט תמיד עובד. תופי הטם-טם הם כלי עבודה יעיל מאין כמוהו. השפעתם מאגית. יחד עם הכבוד העצמי של הליכודניקים שנפגע, התחושה ש"כולם שונאים את ביבי" (כלומר אותנו), החזירה את כולם הביתה. 
 
כן, יום קשה לסוקרים, אליהם חשוב לצרף את העיתונאים בתקשורת החופשית הדועכת, שהפכו את הסקר לכלי עבודה מרכזי ושכחו שיש גם מציאות (הדברים אמורים גם לגבי עצמי). שמעון פרס אמר פעם שהישראלים אומרים אמת בסקרים ומשקרים בקלפי. 
 
מצד שני, הקלפי קובעת. מה שאירע ביום שלישי בערב ישנה לנצח את דפוסי העבודה שלנו. תארו לעצמכם שמישהו יקח לכם את הסמארטפון ויסיר ממנו את אפליקציית ווייז. עכשיו נצטרך לחזור לנווט בכוחות עצמנו, מחוברים לדרכים, לכיוונים, לשטח. 

מעתה, אף אחד לא יוכל לנצח לפני יום הבוחר. אנשי הליכוד חוגגים. צילום: פלאש 90 
 
זה, פחות או יותר, מה שקרה כאן. ההתמכרות לסקרים הפכה בשנים האחרונות לטוטאלית, יחד עם השתכללות הז'אנר. בסך הכל, הסקרים ומדגמי הטלויזיה סיפקו את הסחורה עד עכשיו. ובכן, לא עוד. נצטרך להמציא ולהגיע לדרכים חדשות, וגם לחזור לדבר הפשוט ההוא, של פעם: לרדת לשטח. שום דבר לא יהיה מובן מאליו עוד. אף אחד לא ינצח לפני יום הבוחר. הכל יהיה פתוח. אולי טוב שכך.
 
הבעיה היא, שגם בירידות לשטח של השבועות האחרונים (והיו כאלה לא מעט), קשה היה למצוא ליכודניקים. יכול להיות שהם התביישו, יכול להיות שהצטנעו, יכול להיות שהסוו בכוונה את נוכחותם, כדי להגביר את השפלת "השמאל" ו"התקשורת" ביום שאחרי. עובדה היא שבסוף הם יצאו בהמוניהם לקלפיות. 
 
כן, עבר עליהם מסע הפחדה כמעט אלים שגבל בשטיפת מוח, אבל אלה רק נסיבות מקלות. הציבור חושב ימינה, לא מאמין לערבים, חושש לביטחונו וחושב שהתרופה לכל אלה היא בנימין נתניהו. גם מי שחושב שההנחה הזו שגויה (כמוני), צריך וחייב להודות ולהבין: אלה כללי המשחק. נתניהו ראש הממשלה של מדינת ישראל. אין לצפות ממנו שיהפוך עורו ולפתע ינהג כ"ראש הממשלה של כולם", אבל זה מה שכתוב בהגדרת התפקיד שלו. הוא כאן, כדי להישאר.
בסופו של דבר, כשמתפזר האבק, דווקא השמאל הגדיל מעט את כוחו בבחירות האלה: החרדים ירדו, הערבים עלו, עבודה פלוס לבני פלוס מרצ עלו מנדט אחד במצטבר. את מי זה מעניין? כנראה אף אחד. 
 
אני מניח שבוז'י הרצוג (שאיבד, סופית, את השם יצחק) ישן הלילה כמו תינוק. קם כל שעתיים, בכה קצת ונרדם שוב (כל הזכויות שמורות לג'ון מקיין, שסיפר את זה אחרי שהפסיד בבחירות לנשיאות ארה"ב). מהבוקר יש לו בעיה עם החברים במפלגה.  שלי יחימוביץ' פרגנה לו לאורך ערב השידורים אתמול, אבל זה קרה לפני הרבה מנדטים אבודים. רק במרצ, שהיא מפלגה מעולם אחר לגמרי, מסיקים מסקנות אישיות הבוקר וגלאון הודיעה על התפטרות. 
צריך לתת לה כבוד על זה. אין בישראל תרבות של אחריות. אף אחד לא מתפטר. כולם נשארים על הגלגל, לפותים זה בגרונו של זה. מרצ היא, כאמור, מפלגה אירופית אבל לאסונה, היא מנסה לקושש קולות מזרח תיכוניים.

קם כל שעתיים, בכה וחזר לישון. הרצוג. צילום: פלאש 90
 
נתניהו ניצח על הגופות של בנט, ליברמן וישי, בסדר הזה. את בנט הוא פירק מהיסוד. בלי הנחות. הוא נכנס לסלון של "הבית היהודי", לקח את הספה והטלוויזיה, והלך. הקטע הגדול הוא, שאף אחד לא יכול היה לעשות לו כלום. זו היתה הצבעה אסטרטגית לדוגמה. 
 
הימין האידיאולוגי מצביע אסטרטגית בהמוניו, כנראה. הם אוהבים את בנט, אבל יודעים שקיומם הפיסי תלוי בביבי. זה המצב. תהליך דומה עבר במרכז-שמאל, עם יאיר לפיד. אני מעריך שלפחות 5 מנדטים של בנט החזיקו כבר הערת אזהרה לטובת לפיד, אבל ברגע האחרון, תחושת החירום שהנחיל הביטול של הרוטציה בדקה ה-90, הריצה אותם לזרועותיו של הרצוג. 
 
לפיד מאוכזב, אבל לטעמי הוא לא צריך להיות. גם הוא כאן, כדי להישאר. הקמפיין שלו היה מדוייק ונכון, הכריזמה שלו כבשה את השטח, הוא הצליח להפוך את תדמיתו מלוזר שנכשל לווינר שיישאר תוך זמן קצר. אם במקום לפיד היה מועמד חלש יותר, הרצוג היה שותה את כולו. בעצם, אחת הסיבות בעטיין פתח נתניהו פער על הרצוג היא ההבדל בין לפיד לבנט. 
 
אצל בנט, הקהל מוכן להקריב את האהבה למען ההישרדות. אצל לפיד, לא. אם לפיד היה יורד ל-8 מנדטים, הרצוג היה עולה ב-3 או 4 מנדטים, ואז היה מושג סוג של תיקו. אבל לפיד לא נתן לזה לקרות. בניגוד להרצוג, הוא לא בסכנת הדחה עכשיו. לו יש מפלגה ממושמעת, מתוקתקת, מתוקצבת ותוססת. הפעם הבאה, יכולה להיות הפעם שלו.
 
משה כחלון הוא גיבור המשנה של העלילה. אחת משתי משימותיו תושלם בהצלחה. הוא יהיה שר אוצר. נתניהו לא יוחלף. כחלון דיבר בבוקר שאחרי על כך שמחל לכולם ושאין משקעים אישיים. כחלון לא מדייק, בהמעטה. אבל זו זכותו. 
 
יש לו שליחות. עם ביבי (שזה עדיף), או בלעדיו. עכשיו הוא יהיה שר אוצר (כנראה) ויוכל לנסות לעשות מה שהבטיח. צפויה לו משימה קשה. ברגע שיצליח, הוא ימצא את נתניהו על צווארו. בדיוק כמו בפעם הקודמת. מצד שני, אין לו ברירה. הוא היה רוצה שהרצוג יהיה זה שמוביל ב-5 מנדטים, אבל זה לא הסתייע.
 
זהו בוקר לא קל לאנשי המרכז-שמאל, לכל אלה (כמוני) שסבורים שנתניהו רע לישראל. הנחמה היא, שפתרון שתי המדינות חזר למפה, ובגדול. למרות שנתניהו חוזר בו מנאום בר-אילן. 
 
היום ברור, יותר מאי פעם, שיש לנו כאן שתי מדינות. התל-אביבית השבעה, הליברלית, המתונה, השפויה, האנטי-ביבית (יחד עם איזור השרון וחלקים מחיפה), והאחרת, זו שטוב לה ככה. הפער והשסע בין שתי המדינות אינם ניתנים כרגע לאיחוי, אבל גם ברגעים קשים כאלה חובה עלינו לזכור: אלה שתי מדינות, אבל עם אחד. המאחד בינינו רב בהרבה מהמפריד. אנחנו תקועים כאן אלה עם אלה, ואין לנו ארץ אחרת. באמת שלא.